חייבת לדעת

היי, שלום למי שקורא , אל תצפו מהפרק להיות טוב, כי יחסית הוא קצר, סליחה על זה, זה לא בשליטתי, צריך לשים חוצצים מדי פעם וזה גם כדי לשמור את המעטים הקוראים את זה במתח. סליחה על העליבות של זה, אני עדיין מקווה שזה ימצא חן בעינכם, אבל אל תצפו, טוב? זה עשרה עמודים, מקווה שזה מספיק, כי ביקשתם שאני אאריך ולא הצליח לי, אבל אינג'וי:  


בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות, האולם הגדול, השעה: 7:30 בבוקר
רעש חיכוך המזלגות של כל תלמידי הוגוורטס נשמע בחלל השקט והעייף של אחד מבקרי חמישי.
לילי, שישבה באותו אזור של שולחן בית גריפינדור עם טונקס, אמילי, ג'סיקה ואמה, אכלה גם היא מכול טוב והשמיעה את אותו קול חיכוך שמעביר צמרמורת באוזני השומעים.
'היום השני שיש לי לנצל בצורה הטובה ביותר' חשבה ולפיכך גם אכלה בהתאם.
טונקס והחבורה הביטו עליה במבט סוקר ולא אכלו דבר
"את בהריון או משהו?" שאלה אותה טונקס בלחישה, עדיין מביטה בה.
"לא, אני רעבה"
"כן, גם אני, אבל את אוכלת כמו טרול מערות"
"מה? אני לא יכולה לאכול עכשיו?"
"ברור שאת יכולה, אבל לא ככה, השמלה שלך לא תעלה עלייך, אז תפסיקי, אל תיעלבי"
"מה יש לך? אני זוכרת את התקופה שגם את אכלת ככה ויותר"
"כן, כי הייתה לי סיבה"
"גם לי יש סיבה"
"שהיא..."
'למה אני חייבת להיגרר לשיחות האלו, מרלין, למה?' יודעת ששוב היא חייבת להסתיר את מה שבאמת קורה
"טוב, לא אוכלת, בכול מקרה, איזה שיעור יש היום?"
"אמממ...עכשיו?"
"לא, מחר" אמרה בציניות
"שיקויים"
"עם סלית'רין?"
"כן, כמו תמיד"
"אוקיי, אז את באה להתארגן?"
"לא, אני לא באה היום לשיעור"
 "למה?"
"אני הולכת עם לופין"
"הו, את ולופין ,לאין?"
"אני לא יודעת"
"אוקי, אז אני מנחשת שאני אהיה לבד היום"
"לא, רק לשיעור הזה"
"מה שתגידי" גלגלה את עיניה וזרקה מבט לכוון הנביא היומי, שאותה כותרת ראשית עדיין מתנוססת עליו "ראש ממשלת המוגלגים באגף הסגור".
"אתן הולכות לנשף?" שאלה אמילי
"מי לא ?" ענתה טונקס בחיוך
"נכון, קניתן כבר שמלה?"
"כן, אתמול, כדאי לכן ללכת גם מתי שהוא, 'שמלות למכשפות' אם אני לא טועה" אמרה טונקס בגאווה משהו "אבל אנחנו לקחנו את השמלות הכי יפות, נכון, ליל?"
"כן, ברור" לא כל כך שמה לב למה שאמרה.
'אני יודעת שאני צריכה לנצל את הימים הבאים בצורה הטובה ביותר, אבל משום מה אני מרגישה...כלום, אין לי את התחושה הזו של הפחד יותר, ואני לא יודעת למה, זה לא דבר טוב, לא חייב להיות לפחות' חשבה לעצמה.
הכול היה נראה שקט מסביב, נשמע שקט, אבל המחשבות של לילי לא היו רועמות כמו בדרך כלל.
במשך כול הארוחה היה נראה ללילי שמבטיו של דמבלדור היו עליה, ומדי פעם גם מבטים של מורים אחרים, מבט מוזר, מבט מחשיד, מבט שמעורר שאלות בנוסף לכול אלה שנשאלו עד עכשיו.
'אני יודעת שזה סוג של חופש, אבל אני עדיין חייבת תוכנית פעולה, אני חייבת לדעת מי זה הנער שרודף אותי ואני חייבת לדעת הכול, מה אני לא חייבת לדעת כשחושבים על זה?'
לילי עלתה לחדר המועדון של הבנות במגדל גריפינדור, נפרדה מטונקס שנשארה יושבת באולם הגדול, החליפה את בגדיה לגלימה עליה מתנוסס אריה מניף את ידיו באדום וזהב, ארזה את התיק בו הונחו ספרי הלימוד שלה
וירדה שוב במדרגות לכוון כיתת השיקויים בה שוכנים גם תלמידי בית סלית'רין.
היא התיישבה על הכיסא בשורה השלישית, שמה את התיק על הכיסא הפנוי שלידה.
היא הניחה יד אחת על מצחה, מתרפקת על השולחן שנקי מחפציה של טונקס עד שקול נפילה העיר אותה מיד מהסהרוריות, קול גרירה נשמע אחריו וברגע שהעבירה את מבטה ימינה, ג'יימס ישב על הכיסא והתיק שלה היה זרוק על הרצפה.
"פוטר"
"לילי" קולו היה נשמע רגוע.
הפרופסור ניכנס לכיתה, אמר לכולם להוציא את ספר הלימוד "מרקחות ושיקויי קסם", לילי הייתה קשובה לכול מילה שלו, למרות שלא רצתה, ג'יימס פוטר עדיין ישב לידה והיא ניסתה להתרחק ממנו כמה שיותר.
עברה רבע שעה של שיעור שיקויים משעמם, שספציפית רק קראו בו ולא רקחו משהו,
משב רוח קליל עבר נגד פניה של לילי, שהורידה מבטה אל השולחן שם הונח פתק קלף מקופל, ג'יימס היה עם חיוך ערמומי על השפתיים.
היא לקחה את הפתק ופתחה אותו קיפול אחר קיפול, 'הוא באמת עושה את זה' חשבה לעצמה, קוראת את המילה
-היי- 'הוא באמת מפתח שיחה' לילי שלפה מתיקה קולמוס ודיו ורשמה גם היא בכתב הכי יפה שמצאה לנכון –היי- וגררה את הפתק לצד ימין של השולחן בו הוא ישב.
-מה קרה?- הוא רשם לה

-כלום- ענתה לו

-אז למה את ככה? זה שוב העניין הזה?-

-ככה איך? וכן-

-ככה לא את, ואת רוצה שנתחיל לחפש היום?-

-לחפש את מה?-

-את הנער הזה-

-הו, אוקיי-

-למה את לא צוחקת-

-כי אין פה שום דבר מצחיק-

-אבל אני פה-

-חחח-

-זה מה שאני מדבר עליו-

שניהם הסתכלו אחד על השני, מעלים חיוכים שגרמו ללילי להרגיש לא נוח

-למה אתה לא יושב ליד לופין?- היא כבר ידעה את התשובה לזה

-הוא הלך עם טונקס, היא לא ספרה לך?-

-לא- שקרה

-אז הם הלכו-

-אז למה אתה לא יושב ליד סיריוס?-

-כי הוא שם- הצביע אל השורה שלפניהם

-מה הוא עושה שם?-

-מציע לאמבר ללכת לנשף-

-למה אמבר?, היא סלית'רינית-  העבירו מאחד לשני את הפתק והתעלמו מהקול המצווח של הפרופסור.

-נואש, זה מה שהוא אומר, אבל לדעתי הגריפינדוריות פשוט לא רוצות אותו-

-זה מרושע, פוטר-

-את הולכת לנשף?-

-אבל הנער, למה שינינו נושא?- שאלה אותו

- אנחנו נגלה אל תדאגי-

-איך נגלה?-

-לא יודע, אבל נגלה-

-אני יודעת-

-אז את הולכת?-

-לאין?-

-לנשף-

-לא יודעת-

-תלכי-

-למה?-

-תשתחררי שם, יהיה לנו מה לעשות אחרי זה אז כדאי שתנצלי כול רגע-

-תשתחררי?-

-נו את יודעת...לרקוד, לצחוק-

-ריקודים זה לא ממש הטיפוס שלי-

-כול אחד יודע לרקוד-

-כן, אבל לא כול אחד יודע לרקוד טוב-

-כול הקטע בנשף זה שלא משנה איך אתה רוקד-

הם המשיכו בהתכתבות הזו מספר דקות שנראו כשניות בלבד.
-אני לא רוצה להביך את עצמי-

-למה להביך?-

-כי אני לא רוקדת-

-אז את תשבי בצד ותסתכלי על כולם רוקדים?-

-לא...אני פשוט אשאר בחדר עד שיגיע הזמן-

-למה?-

-כי אמרתי לך, אני לא רוקדת-

-טוב, אבל זה לא רק ריקודים-

-הרוב כן-

-אז תרקדי, זה לא שכולם יסתכלו עלייך-

-מזל-

-נו די, אני בטוח שאת רוקדת יפה יחסית-

-יחסית? אתה לא רוצה לראות אותי רוקדת-

-כן, אני כן-

-מה?-

-בואי איתי לנשף-

הצלצול נשמע, ולילי, שעדיין הביטה בשלושת המילים האחרונות שנכתבו בכתב ידו של ג'יימס, הייתה מופתעת למרות שטונקס כבר ספרה לה מה יקרה, היא לא ציפתה שהבקשה תבוא על חתיכת קלף בשיעור שיקויים. ג'יימס נשאר עם חיוך נבוך שנראה כיורד אט אט מפניו ולילי רק הוסיפה לקבל צבע אדמדם ללחיים. הם נשארו לשבת בכיתה, כשכמעט כולם, כולל הפרופסור, יצאו החוצה. הם שתקו, אף אחד לא ידע מה להגיד, שניהם שכחו איך מדברים, איך מזיזים את הלשון והוגים אות אחר אות, הם פשוט שתקו, לא יותר משתיקה, שלוותה ברעש סגירת התיקים של עוד תלמידים בודדים שלא יכלו שלא לשים לב לפניה של לילי ולחיוכו הדועך של ג'יימס שכעת הסתכלו זה בפניו של זה, לילי בוהה בעיניו החומות של ג'יימס והוא בעיני האיזמרגד שלה.
"ג'יימס" לילי התחילה "בבקשה" עכשיו החיוך של ג'יימס ירד לחלוטין "אל...תצפה ממני לענות לך עכשיו, תן לי זמן, אני רוצה...אני פשוט רוצה קצת לשכוח מהכול. מהנשף... ממה שאנחנו הולכים לעשות... ואל תספר את זה, בבקשה אל תספר את זה"
"את מה, לילי?" שאל, אפילו גמגם.
"כשאנחנו הלכנו להוגסמיד, אני טונקס ואתם, אז...הצלחתם, וזה דבר שלא חשבתי שתצליחו לעשות"
"לעשות את מה? אני לא מבין"
"להרחיק אותי, מכול זה, אתם הצלחתם. ועכשיו אתה מזכיר לי כמה קצר הזמן שיש לי לשכוח עד שאצטרך להיזכר שוב"
הוא שתק
"אני לא אומרת לך לא, אני אחשוב על זה, אבל לא היום, בבקשה לא היום"
"אני מבין, יש לנו גם את ה...נער הזה למצוא"
"כן, אז אני מנסה לא לערב בזה את העתיד, גם אם הוא ממש קרוב"
"אני מבין" הוא חייך "אבל את תחשבי על זה, נכון?"
"כן, ברור שכן, אני אודיע לך, אל תדאג" חייכה אליו, והוא חייך שוב.
"מתי את רוצה שננסה למצוא אותו?"
"אני לא יודעת, אולי אחרי שיסתיים היום הזה?"
"מה השיעור האחרון?"
"אני חושבת שתולדות הקסם"
"אז אחריו?"
"כן, אני חושבת שכן"
"אין בעיה"
"אני צריכה ללכת עכשיו" רק ללכת, זה מה שהיא רצתה, ללכת ולרצוח את טונקס.
ג'יימס הביט בלילי הולכת לכוון מגדל גריפינדור, עומד ופשוט מסתכל עלייה, לא משנה מה אלו שעוברים לידו אומרים.
'אני לא אוהב אותה, ממש לא' חשב 'אבל היא ספרה לי הכול, זה אומר שהיא סומכת עלי, לא?, אבל אסור לי להחמיא לעצמי יותר מדי, זה לא נכון, אולי זה שגוי, אולי היא פשוט רוצה קורבן ו...לא,
לילי לא כזאת, זאת אוואנס, מרלין, וכשהיא מדברת עם בן שהוא לא סוורמאוס אז זה אומר משהו. אבל למה אני חושב מחשבות כאלו? אני צריך לחשוב יותר מה לעשות, אני לא רוצה לאכזב אותה, לא רוצה,
אני רק רוצה להתחבב עליה,
ואולי אני אצליח, איך שהוא' הגדיל את חיוכו למראה שלה עדיין הולכת ולמחשבה החיובית.

"טונקס" צעקה לילי לכוון המדרגות שמובילות לחדר המועדון של הבנות תוך כדי שעלתה בהן.
"מה" החזירה לה טונקס בצעקה, אבל עוד לפני שהספיקה לומר משהו על פניה הזועפים של לילי, היא שמעה שוב את צעקותיה.
"למה?"
"למה מה?"
"כאילו שאת לא יודעת"
"אני לא יודעת"
"פוטר, טונקס, ג'יימס פוטר, מכירה?"
"מה איתו? מה את רוצה?"
"למה לא סיפרת לי שהוא עמד להציע לי ללכת לנשף?"
"אני אמרתי לך"
"לא ככה" הסתובבה מצד לצד ברחבי החדר ,מסביב למיטות.
"למה, איך הוא הציע לך?"
"בפתק, בשיעור שיקויים"
"מה רע בזה?"
"את לא הודעת לי, בגלל זה לא באת היום? בגלל זה לופין לא בא?"
"לא"
"אז למה?"
"גם זה, אבל אנחנו סתם...דיברנו"
"על מה?"
"מה עניינך?"
"הו, עכשיו זה גם לא ענייני?"
"לא, זה לא"
"למה הלכתם?" חזרה על שאלתה
"את רוצה לדעת?"
"כן"
"רצינו להכיר יותר טוב, אנחנו הרי הולכים לנשף ביחד"
"אז אתם הולכים לנשף ביחד?"
"כן, אנחנו כן"
"רק שתדעי, לא עניתי לפוטר"
"זה כבר לא משנה" התיישבה על מיטתה ונאנחה .
"מה זאת אומרת?"
"אנחנו רוצים ללכת ביחד, בלי הסכם, אז הנה, קיבלת את מה שרצית"
"מה רציתי?"
"אמרת שאולי לא תלכי, אבל אם כן, ואני ממש רוצה ואפילו מחייבת אותך, את לא חייבת ללכת עם פוטר"
"אבל הוא הציע לי. יופי, עכשיו כבר לא נעים לי"
"תגידי לו לא בנימוס אם את רוצה ללכת עם מישהו אחר"
"אבל אני לא יודעת אם זה לא"
"הו, את שוקלת את זה?"
"אף פעם לא אמרתי שאני לא אשקול"
"אוקי, אני עם לופין ואת עם פוטר, מה רע בזה?"
"שום דבר, רק אנחנו לא..."
"לא מה?"
"את לא תביני, טוב"
"תנסי אותי"
"לא ,אין מצב"
"נו קדימה, ליל"
"אני לא ממש יכולה לתרגם את זה, זה פשוט משהו שאני מרגישה, אין בינינו...'משהו'"
"'משהו'?"
"כן, כמוך ולופין"
"היי, אין לנו 'משהו'"
"כן, בטח, ורק אתם הולכים לנשף"
"לא ,אנחנו פשוט מחבבים אחד את השני, זה לא אומר שיש משהו"
"טוב, אולי, אבל אני ופוטר? זה לא מרגיש נכון"
"אולי לך, אבל לסביבה אין בעיה עם זה"
"מאיפה לך?"
"אני מדברת עם הסביבה ,ונחשי מה? גם עם אשתו"
"אז הסביבה מדברת עלי ועל פוטר?"
"לא, לא רשמית, אתם לא מדוברים כזוג, לא בצורה הזאת בכול מקרה"
"טוב, טונקס, יש תורת הצמחים עכשיו, חייבים ללכת לחממות, אנחנו נאחר"
"אוקי, אבל מתי תודיעי לו אם את באה?"
"אני לא יודעת, אני אמרתי לו שייקח לי זמן לחשוב על זה בכול מקרה"
"אבל לפחות את חושבת על זה, זה משהו"
"אני מניחה. טוב, בואי נלך"
שתיהן ירדו במדרגות אל קומת הקרקע, משם התקרבו לדלת הטירה הגדולה עשוית הברזל,
המדשאות הירוקות כאילו עלו באש והכתום של עלי הסתיו התפרץ משום מקום.
החממות עמדו כאוהלים לבנים, מסודרים ובתוכם צמחים, צמחים מרעישים, מטפסים, מתעטשים ואפילו טורפים, היו בכול פינה של האזור.
"היי, בנות" נשמע קול של חבורה שמונה ארבעה נפשות
לופין שם את ידו על כתפה של טונקס, שהורידה אותה מיד ,אז צחקה וצקצקה בלשונה.
"לילי..." לחש ג'יימס באוזנה.
"מה?" שאלה
"אני לא יכול היום אחרי הלימודים"
"למה?"
"ריתוק"
"פוטר בריתוק? מי נתן לך אותו?"
"מקנוגל, בגלל איזה בן שנה רביעית אידיוט"
"הו, אז מתי אתה רוצה?"
"את רוצה עכשיו?" המשיך ללחוש
"מה? עכשיו? אבל יש שיעור וראית מה קורה כשאני מבריזה"
"ששש, לילי, אל תצעקי, אין ברירה אחרת"
"אתה תשלם על זה, יש לי ממוצע סביר ואם בשיעור הזה לומדים משהו חשוב, יצטרכו לפנות לי תא באזקבאן ולך מקום בבית הקברות"
"אוקי, תמהרי, טוב?, אני בחדר המועדון, תודיעי לטונקס"
"טוב, ביי" פרצוף חמוץ התנוסס על פניה
"טונקס?"
"כן, לילי?"
"אני לא מרגישה כל כך טוב, תוכלי להודיע לפרופסור?"
" אין בעיה, ליל"  היא לא שאלה שאלות
"תודה" החזיקה שוב בבטנה עם יד שנייה על הראש, בדיוק כמו שעשתה עם הפרופסור  בפעם הקודמת שיצא לה להבריז.
היא הסתובבה, מסתכלת על שלושת הבנים שבמרכזם טונקס, מתקדמים לעבר החממה בעוד היא רק מתרחקת ממנה.

****************************************
'לא' קול פנימי לחש משומקום לתוך כול חלקיק חי בגופה של לילי 'לא' היא נפלה על הקרקע מלאת העלים, מתכסה תחת אותו מעטה כתום של אש ומרגישה כאילו זה באמת מכלה אותה.
'לא' עכשיו הקול שמפעפע בתוכה צעק ללא רחמים והרחיב את עור התוף שלה 'לא' הקול נקטע וכאילו נעלם.
פניו של הנער נגלו מול לילי, המבט שלו ננעץ בשלה, היא ניסתה לסגור את העיניים, אבל היא לא יכלה, המבט, המבט המחשל וההורג והמהפנט נגלה, נער, שלבוש בגלימה, גלימה של סלית'רין.
'לא' הקול חזר והפעם יצר כאב בגרון שלה, 'לא' הוא חזר שוב, כול פעם מכאיב יותר. היא עדיין שכבה על רצפת האש של הטירה.
הוא הסתכל עליה, עצמות לחיים בולטות, חיוור, עיניים אפורות, לילי לא נושמת- ריאות לא זזות, רוצה לעצום עיניים, רוצה למות.

'לא' בלי לשאוף אוויר אמרה זאת, 'לא' חזרה על אותה מילה שוב.
יד ימן אחזה בחזה, כאילו מנסה לאחוז בבשר ולהגיע ללב המפרפר שעומד לצאת החוצה. הנער, הפנים שלו. נזכרת, דמעה זלגה על לחיה, היא התחילה להזיע.
הדבר האחרון שהיא רוצה זה לחיות, לחיות עם המודעות אליו, המודעות לפנים המאיימות, המפחידות, הקודרות. הקול הרם דיבר שוב, בנשימות כבדות, חוזר על אותו צמד מילים כמו שהופיע בחלום " את שלי"
עכשיו אמר את שמה "לילי אוואנס, אני מכיר אותך" 'לא' היא חזרה לצעוק בשקט
"לילי אוואנס, אל תמעיטי בערכו" 'לא' הקול כבר לא יכל לצאת.
שקט. רק הפרצוף של הנער נשאר עומד מולה והעיניים שלה לא נסגרות. מפחדת.
במציאות, העפעפיים שלה נחו, נסגרו, אך בחלום ההפך, פקוחות הן.
"הלו?" נשמע קול רך ומוכר עד כדי אימה
"הלו" חזר שוב, ומגע קר עטף את לחיה של לילי.
היא פתחה לאט את עיניה, עכשיו במציאות, ועיני הזיוף נסגרו סופית.
המגע הקר הוכיח כי זהו אינו חלום, דבר שהתריע את לילי עוד יותר, היד שלו נגעה בה.
היא פלטה צעקה לאוויר, זוחלת אחורנית, עדיין על רצפת האש, שזהו הדבר האמיתי שהיה בחלום, או השני, כי מולה ניצב שובה לב, אבל קר וחסר הבעה, הנער. היא הייתה בטוחה שזה הוא.


לילי עדיין נשמה בכבדות, מבועתת.
הוא ניצב מולה, לא בחלום, לא יכלה להסיר את מבטה ממנו למרות שרצתה.
"את בסדר?" הוא שאל אותה בקול עדין, אבל לילי רק אחזה בלחי שלה, שם נשאר הקור.
"את בסדר? איך קוראים לך?" הוא שאל עוד שאלה, עדיין ברוך. עיניה של לילי היו פקוחות לרווחה.
היא עוד הייתה על הקרקע.
"הנה, אני אעזור לך לקום" הוא התקרב אליה, אבל היא רק נגררה אחורנית, מנסה להתרחק.
הוא אחז ביד שלה, עכשיו הקור העביר בכל גופה צמרמורת. היא קמה בעזרתו, לא רוצה את זה.
היא נתקה את היד, שהוא עוד המשיך להחזיק, והלכה צעד אחורה מפני שהייתה קרובה אליו ,מאוד. "מה קרה?" הוא שאל והיא לא ענתה
"את גם יודעת לדבר?" עמד שם עם חיוך, אבל הפעם לילי הייתה ההפך מלהסמיק, היא הייתה על עוד סף בכי.
"כ...כלום" לא הייתה לה ברירה אלה לענות
"הו, את מדברת" הוא נשאר מחייך והיא מפחדת.
לילי הסתובבה, ממשיכה ללכת, אוחזת בראשה, מנסה לצבוט את עצמה, הכאב אכזב אותה.
"חכי" הוא רץ לכוונה ואחז במפרק ידה, גם ברגע הזה היא לקחה את היד שהוא החזיק.
"איך קוראים לך?" הוא שאל
"ל...לילי" היא בלעה את רוקה, מקווה שהוא יפסיק לשאול שאלות.
"הו, לילי. אוואנס?"
"כ...כן" צעדה עוד מספר צעדים אחורה, מנסה לגרום לו לא להבחין בכך, אבל הוא התקרב והשלים את הפער.
"אז כבר נפגשנו אני מניח" הוא עדיין חייך
"כ...כן" היא ענתה, היא רצתה לרוץ משם, אבל משהו החזיק את רגליה דבוקות לאדמה, היא רצתה לדעת מי זה, ואולי זאת הדרך.
הלב שלה פעם בכול שניה שעברה יותר חזק, מרגע לרגע, היא יכלה להבחין בזרמי הדם שעוברים בה, ונעצרים כשהם הגיעו ללחי או ליד הקרים.
"אני מייקל, מייקל שילד, נעים מאוד" הוא עדיין חייך, שולח יד ללחיצה, אבל היא לא הניעה את שלה, לא רוצה לחוש עוד במגע הקר שלו.
"אוקיי" הבין שהיא לא תלחץ את ידו "אממ...מה קרה לך?"
"כלום, אני רק...לא הרגשתי טוב"
ספק חיוך ספק חשד נראה על פניו של הנער שכעת נגלה כמייקל.
"אז את בסדר עכשיו?"
"כן, תודה"
" גם את בשנה השביעית, נכון?"
"כן, למה?" היא ניסתה להוציא ממנו ולזכור כמה שיותר מידע
"כי גם אני" הוא היה נראה יותר גבוה ממנה.
"אז איך...עוד לא נפגשנו עד עכשיו?"
"אני לא לומד איתך באותם שיעורים"
"הו" ניסתה להעלות חיוך ללא הצלחה על שפתיה.
"כן, אז סוף סוף הכרנו" הוא הרים את ידו וגירד במבוכה בשיערו השחור.
"כן, אני צריכה ללכת" עכשיו היא פנתה והוא לא עצר בעדה , רק שלח "ביי" לכוונה, היא לא ענתה ורק החלה לרוץ לכוון חדר המועדון.
ג'יימס חיכה לה יושב על ספה אדומה מול אח מרצדת באור יום, הוא קם למראה המבועת והלבן של לילי .
"מה קרה לילי?" הוא שאל מיד והתקרב אליה
מצידה, היא לא פתחה את הפה, לא היה לה כוח אפילו לדבר לעצמה ולחשוב.
"לילי?" היא המשיכה לבהות בחלל הריק בעוד הוא אוחז בשתי ידיה, מוסיף חום על הקור ההוא, זה העיר אותה.
"ג'יימס" היא ניסתה להשחיל בין השפתיים "זה הוא" הצליחה לומר
"מי?"
"ה...הנער, זה הוא" נשארה עומדת במקומה
"מי זה? גילית?"
"כן, זה...זה..."
"שבי" גרר אותה לכוון הספה
"זה מ...מייקל, מייקל שילד" היא התחילה לרעוד.
"חכי" הוא קם ממקומו וחזר במהירות עם שמיכה, שצנחה על לילי שעוד נאבקה בקור.
"איך את יודעת, לילי?"
"הוא אמר לי" היא הביטה שוב לתוך עיניו והוא לתוך עיניה
"פגשת אותו?" התקרב אליה עוד
"לא, הוא פגש אותי" כווצה את גבותיה.
"טוב, אז הוא חסך לנו שעות עבודה"
"כן"
"טוב, זה עבר, את יכולה להירגע"
היא הנידה בראשה לשלילה והרכינה אותו.
"תנסי, רק תנסי" הרים את ראשה בעזרת ידיו.
"הוא לא עושה לי טוב"
"מה?"
"פשוט...אני ארגע"
"יופי, זהו, עכשיו יהיה לך שבוע לא לעשות כלום"
"כן, בטח"
"באמת"
"אז סתם הברזתי?"
"לא, אנחנו כאן, גילינו מי זה, זה לא סתם"
"זה מייקל שילד"
"אני יודע, רואה, גם גילינו מי זה וגם יש לנו שעה חופשית"
"שעה חופשית שעומדת להסתיים"
"אז מה?"
"לא יודעת"
שניהם צחקו, דברו, נפתחו, התקרבו, הקור נספג באוויר החדר לאט לאט בעוד שחום כיסה אותה.
יש כאלו שגוועים בקרח ויש כאלו הגוועים באש, אבל במקרה שלה האש היא המחזקת והקרח הוא זה שקורע לחלקים.

אני מקווה שזה סיפק אתכם, כי אותי זה ממש לא, יש תחושה מוזרה לפרק הזה, גם אתם מרגישים את זה?
בקיצור סליחה,  הפרקים הבאים ישתפרו , אני מ-ב-ט-י-ח-ה :)
 תודה שקראתם אם בכלל, ותגיבו, גם דברים לשיפור, אני מרגישה שיש כאלו :)
יש לי שאלה, למי שמגיב ויכול לענות לי :)
בעוד שני פרקים ,אתם רוצים שאני אעשה "כעבור שבועיים ופחות" וישר אגיע ליום של הנשף או להראות איך כול יום עובר? (בפרק הבא כבר יש משהו, סוג של, אז לאחרי זה). :)
אין תגובות- לא ממשיכה ( לפחות 5)' הפרק השביעי כבר מוכן (אני רק מבטאת)...

הפרק הקודם		הפרק הבא