נשיקה צרפתית

לאחר שהסעודה הפותחת הסתיימה ואיתה הנאום הארוך של הפרופסור דמבלדור על הכללים של הטורניר וכל מיני קשקושים שקשורים לקבלת התלמידים מהמשלחות, דראקו ואיתו בלייז, קראב, גויל ופאנסי, הלכו לחדר שבו נמצא גביע האש כדי לראות מי יזרוק פתק לתוכו.

"אני שם עשר אוניות שפוטר ינסה" אמר דראקו בלגלוג.

"אני שם עשרים שהתאומים הוויזלים ינסו, זה כל כך יתאים להם" אמר זאביני והביט בכמה תלמידים מגריפינדור שמנסים את מזלם עם גביע האש.

"רק לחשוב עליהם גורם לי להרגיש מרושש" אמר דראקו וגיחך.

"כן..." הסכים זאביני, "אבל אתה חייב להודות שהיית מת לראות אותם מזיעים".

דראקו עיוות את פניו בגועל, "איו! בלייז! בשם סלית'רין! הם... וויזלים!"

"זה לא שאני מתאהב בהם! הם פשוט... ממש סקסיים"

"אתה מלחיץ אותי"

"אתה יודע שתמיד הייתה לי משיכה לג'ינג'ים..."

"כן אבל... וויזלים?!"

"אתה כזה צר אופקים"

"אל תקרא לי צר אופקים!"

"מה אתה אומר, צר אופקים!"

"אויש! שתוק כבר! ורק שתדע, השיער שלך ממש התכער!"

בלייז הביט בפינה מרוחקת וחייך.

"על מה אתה?..." התחיל דראקו להגיד אבל לפני שסיים את המשפט ראה שבלייז מביט באותה נערה אדומת שיער שבה זאביני כביכול התאהב.

"שוב היא? אולי תרד ממנה כבר? אתה מאוהב בה כבר למעלה משעה, אתה לא חושב שהגזמת?" גיחך מאלפוי.

"אויש, סתום מאלפוי" אמר זאביני מבלי להוריד את עיניו מאותה נערה. "איתה זה שונה"

"גם עם קתרין זה היה שונה. וגם עם סוזן, ג'ורג'יה, סטפני, לילי, מילנדה, אנ-"

"-טוב! טוב! הבנתי את הרעיון!" נאנח זאביני, "אבל איתה זה באמת שונה!"

"זה בדיוק מה שאני אומר: כמו עם קת-"

"-דראקו!"

"מה?"

"אני רציני!"

"אתה? רציני? תעשה לי טובה"

"דראקו, אני מדבר איתך על עניין רציני ואתה לא תומך במיוחד!"

"ברור שאני תומך!"

"לא אתה לא! אתה אפילו לא מאמין שאני באמת מאוהב!"

"טוב, בלייז, תפסיק לבלבל את השכל"

"אתה איש רע"

"אם אתה כל כך מאוהב בה לך אליה כבר..." אמר דראקו בשעמום אבל זאביני לא הגיב ורק הסמיק. דראקו הביט בו בחשש.

"בלייז?..."

"מה?"

"אם אתה כל כך מאוהב בה-לך אליה" הוא חזר על דבריו והפעם באיטיות, בוחן את השפעות מילותיו על זאביני שגלגל את עיניו.

"בלייז!"

"מה?..." שאל בהיסוס.

"לך אליה!"

"אני לא רוצה!"

"למה?!"

"כי אני לא רוצה! מה אכפת לך בכלל?!"

דראקו המשיך להביט בו בחשש ותהה אם בלייז באמת מאוהב. הבחורה שאיתה זאביני היה בקשר הכי הרבה זמן היא סטפני ואלה היו ביחד שבוע תמים.

"אני אשאל עוד פעם אחת. למה?" הפעם הקול של דראקו נשמע מאיים מעט.

זאביני מלמל מעט ונראה שנוכחותם של הסובבים מעיקה לו. דראקו הרים גבה, תפס בזרועו של חברו המאוהב ומשך אותו לפינה הרחוקה של החדר שבה אף אחד לא ישמע אותם.

"אל תגיד לי שאתה מתבייש" שאל דראקו, המום.

"אני לא מתבייש... אני פשוט... מה אם היא לא תשים לב אלי?! אני קטן ממנה ו... ואתה בעצמך אומר שהשיער שלי התכער! ו... ומה אם זה יתבזבז כמו עם כל האחרות?!"

דראקו היה המום. זה באמת קורה- זאביני, רודף השמלות המוצהר- מתאהב!

"אתה באמת מאוהב" אמר דראקו בעיניים פעורות.

"טוב ששמת לב..." רטן בלייז בציניות מרירה.

"טוב אז... אתה יודע מה הולך לקרות עכשיו"

"מה הולך לקרות עכשיו?"שאל זאביני, מבולבל.

"אתה הולך אליה ומדבר איתה כמו שאתה עושה עם כל בחורה אחרת"

"זה לא כל כך פשוט..."

"ברור שכן! ממתי אתה מפחד לתקשר עם מישהי?!"

"מאז הפעם הראשונה שראיתי אותה..." אמר זאביני בחולמניות בזמן שדראקו עיוות את פניו בגועל.

"תקשיב, בגלל שאתה כזה חסר אונים ועלוב, אני מוכן לעזור לך. אבל זה לא יחזר על עצמו אז אל תתרגל לזה"

"ברור, ברור" אמר בלייז וחייך.

"אוקי, השיער שלך נראה מעולה. סתם אמרתי את זה כדי לעצבן אותך. ואתה נראה ממש טוב ואני בטוח שאם תלך אליה ותדבר איתה היא תתאהב בך בחזרה כי אין סיבה שמישהי לא תתאהב בך וחמישים הבנות שיצאת איתן במהלך חייך הקצרים מוכיחות את זה" דראקו סיים בעיוות קל על פניו.

"וואו", אמר זאביני בתדהמה גלויה, "זה היה בערך הדבר הכי יפה שאמרו לי כל חיי. וזה יצא מפיו של בן למשפחת מאלפוי הידועה לשמצה"

"כן... אבל תזכור שזאת פעם ראשונה ואחרונה! ברור?"

זאביני גיחך והביט בנערה ההיא שכל כך רצה לדעת את שמה ולזמר אותו באזני דראקו למטרות שעמום, סדיזם כללי וכמובן כי הוא היה מאוהב בה עד עומקי נשמתו.

"אולי תלך אתה לדבר איתה ותספר לי מה היא אמרה?"

"תגיד בלייז, אני נראה לך כאילו אני תלמיד שנה שנייה?"

זאביני נאנח והביט בה שוב ואז למרבה הפתעתו של דראקו, הוא הפנה את מבטו למשהו שכולם התעניינו בו לפתע. קרום, אליל הקווידיץ' והבנות, נכנס אל תוך החדר והכניס את הפתק שלו אל תוך גביע האש.

"הוא בטוח יתקבל!" אמר זאביני בהתלהבות. "ואגב, אל תחשוב שלא ראיתי כשהוויזלים ניסו לעבור את מחסום הגיל. אתה חייב לי עשרים אוניות"

"אני לא חייב לך כלום עד שנראה אם פוטר ינסה להתקבל! ותגיד תודה שאני בכלל עוזר לך עם הג'ינג'ית ההיא!"

"אתה לא יודע להפסיד בכבוד, מאלפוי!"

"כן, כן..."

הסליתרינים הגיעו לחדר המועדון אחרי שהתבקשו לעזוב את החדר לקראת כיבוי האורות. דראקו התעייף מעט מהיום הזה אבל שום דבר לא מנע ממנו להכפיש את שמו של 'נפוליון' באזני התלמידות המעריצות שלו מבית סליתרין, גם אם זה לא היה מוצדק.

"...ואז הוא קרא לי מכוער! לי! מכוער! הייתן מאמינות?! הוא כמעט העליב אותי אבל אני יודע שאני נראה טוב ואף צרפתי לא יוריד לי את הביטחון העצמי!"

"ככה צריך! הוא סתם טיפש אחד... ואתה ממש לא טיפש! אתה חכם וחתיך ואתה שווה פי אלף ממנו!" התרגזה פאנסי לצד הנהוני הסכמה כעוסים משאר הבנות בשנה שנייה.

"תפסיק לקשקש, מאלפוי. הוא לא קרא לך מכוער. הוא קרא לך ילד. ופעם האחרונה שבדקתי, יש הבדל משמעותי" אמר זאביני שהצטרף למעגל המעריצות הקבוע של חברו.

"אתה היית שם, בלייז? לא! אז תסתום את הפה!" מחתה תלמידה שנה שנייה בלתי מוכרת, דראקו חשב שקוראים לה מירטל, או שאולי זה רק בגלל שהמשקפיים שלה הזכירו את אלה של הרוח הצווחנית בשירותים של הבנות.

"תזכירי לי מי את?" זרק זאביני יחד עם גיחוך קטן וקם כדי להתרחק לפני שהוא יותקף למוות על ידי צבא של ילדות סדיסטיות וחובבות דראקואים.

אבל זה היה מאוחר מידי. אותה ילדה בלתי מזוהה קמה במהירות על רגליה, הניחה את ידיה על מותניה וצעקה ביהירות מוגזמת וקול צפצפני: "אני אשתו של דראקו לעתיד! ואתה סתם ידיד של דראקו שדראקו לא צריך! אתה סתם מקנא בדראקו!"

הבלונדיני נבהל מעט בהתחלה וכך גם זאביני אבל אז ראה שחברו השחרחר משועשע מעט  מהמצב והחליט שלא להתערב.

"מה?! דראקו?! איך יכולת?! אתה הבטחת שאתה תינשא לי בתום הלימודים!" צעק בלייז בדרמטיות, כמו שרק הוא יכול והילדה הרימה גבה ועיוותה את פנייה בחוסר חיבה מובהק בעוד שדראקו ניסה להסתיר חיוך.

"אני ידעתי שאסור לי לבטוח בך! אתה ממזר בוגדני, מאלפוי! ממזר בוגדני!"

הבנות הביעו בלבול מוחלט בעוד שפאנסי, הבוגרת בחבורה, גלגלה את עיניה בזלזול והלכה משם לטובת ספר מול האח.

"מה אתה, הומו?! ואל תנסה לעבוד עליי כי זה לא מצליח לך!" הצליפה אותה ילדה בעלת השיער הבלונדיני והמתולתל.

"אני?! הומו?! איך את מדברת?!" צעק זאביני המזועזע.

"אני לא ילדה קטנה! ודראקו שלי! הוא אמר לי!"

"לא, ילדה חסרת שם! הוא שלי! שלי!" הכריז בלייז בעוד שחברו מנסה להסתיר את פניו. הילדה הבלונדינית עיוותה את פנייה, "טיפש!" אמרה, והלכה להצטרף לחברותיה בקצה החדר.

זאביני החל לצחוק והתיישב לצד דראקו.

"ד-דראקו?" שאלה בהיסוס אחת מהבנות. שמה היה לידיה, דראקו השיב תנועה בראשו שאומרת: "כן?" לאחר שנרגע.

"אתה באמת... רצית להתחתן עם זאביני?" היא שאלה ועיוותה את פנייה בגועל.

"כן, הוא רוצה להתחתן איתי ולחיות איתי לנצח נצחים. כמובן שהוא משלם על הלימודים של הילד כי הוא טחון ואני לא בטוח שאני אוכל, את יודעת... ככה זה כשההורים לא תומכים. אבל אני בטוח שנתגבר ביחד על הבעיות ומייקל הקטן שלנו יגדל להיות ילד מצליח ובריא"

לידיה נשארה המומה אבל נרגעה כשדראקו ביטל את האפשרות ההזויה הזו.

"בלייז מעדיף צרפתיות, נכון בלייז?"

"תפסיק לדבר שטויות מותק. אתה יודע שאתה היחיד" אמר בלייז במתיקות והפריח נשיקה.

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה"

"אם אני אפסיק איך אוכל להביע את אהבתי העצומה אליך?"

"אני חושב שתאלץ להסתפק בקשרי ידידות בלבד"

"אתה... עוזב אותי? אחרי כל מה שעברנו ביחד?" בכה זאביני וכבש את פיו בידו.

"כן, אחרי מערכת היחסים הארוכה הזאת, אני זורק אותך"

אם דראקו לא היה מכיר את חברו כל כך טוב, הוא היה חושב שבזה הרגע בלייז גילה שבת זוגתו לחיים בוגדת בו עם חברו הטוב ביותר. אבל כמובן שהוא התאושש מזה בשניות ספורות, "אפשר נשיקת פרידה?"

"אוי, בלייז, כמה טיפשות..."

זאביני גיחך.

הערב בחדר המועדון עבר במהירות לאור מצב הרוח המרומם עד שהם נכנסו למיטותיהם ("לילה טוב, אהובי היחיד",  "לילה טוב, בלייז") ונרדמו.

דראקו צחצח את שיניו בחדר האמבטיה בעוד ששאר הבנים עדיין לא התעוררו מהשינה.  אני כל כך יפה. חשב לעצמו בזמן שהוא מביט במראה בהערצה.

זה היה בוקר קריר במיוחד, מה שלא מצא חן בעיני דראקו. הוא אהב להביט בעצמו במראה כשפלג גופו העליון והמסוקס חשוף אבל מזג האוויר הנוכחי לא אפשר זאת. כשסיים לצחצח את שיניו, שטף את פניו במים חמימים ומיהר לנגב.

"דראקו, אתה שם?" נשמע קולו של זאביני מחוץ לחדר האמבטיה.

דראקו פתח את הדלת והביא לבלייז להיכנס. 

"בוקר" אמר בלייז בחוסר אנרגטיות.

"איפה העליזות והשמחה?"

"אדם מנומס ואנושי היה עונה בוקר טוב אבל לא משנה"

"אתה טוען שאני לא מנומס ולא אנושי?"

"אני עייף"

"אתה משעמם"

"לא, אני עייף"

"אבל אתה משעמם אותי"

"אני נעלב"

"אני רעב"

"גם אני"

"בוא נלך"

הם התלבשו במהירות (למרבה הפלא) ויצאו לכיוון האולם הגדול.

הפרק הקודם		הפרק הבא