לילה עם ערפד

לא עבר הרבה זמן עד שקטי חזרה לעצמה ופתחה בשאלות
"למה הוא צריך לשמור עליי?" התלוננה לדן.
"את הבטחת שתקשיבי לנו בכל מה שנגיד לך, אל תשאלי הרבה שאלות,
פשוט תני לו להשגיח עלייך"
ענה דן והורה לקארין לקום ממקומה.
"אוקיי..וממה הוא צריך להגן עליי את זה אני יכולה לדעת לפחות?"
אמרה בנימה צינית כי אחרי הכל, מדובר על חייה וזכותה לדעת מה מתרחש סביבה.
"טוב..תקשיבי..את זוכרת שהיה כאן רצח אתמול?" שאל.
"איך אפשר לשכוח?" ענתה וסידרה את שיערה מאחורי אוזניה.
"עוד לא מצאו אשם אבל לפי הסימנים זה בטוח היה ערפד" אמר דן ונדנד בראשו.
"אז היו סימנים? המשטרה יודעת על זה?" שאלה והסתכלה על שלושתם.
"המשטרה מניחה שזאת הייתה חיה, שמסתובבת באיזור או שברחה מאיפשהו, כרגיל,
כשאנשים לא מצליחים למצוא פתרונות הם מתחילים לחשוב את מה שנוח להם לחשוב
ולא לחקור מתחת לפני השטח" הוסיפה קארין והמשיכה להתעסק עם שיערה.
"אז מה..מסתובב פה ערפד בבית הספר?" שאלה ועדיין לא מאמינה למילים שיצאו לה מהפה.
"כנראה שכן, בגלל זה קטי, אל תתרחקי ממקס, משהו מסריח פה"
חזר דן על דבריו והסתכל על השעון שהראה כבר 10 דקות של איחור לשיעור.
"קטי השיעור שלך התחיל, נדבר אחר כך" הוסיף דן והורה לכולם לצאת מהכיתה.
ארבעתם נעמדו ליד הדלת וחיכו שדן ינעל אותה עם המפתח. דן וקארין והלכו לכיתתם.
קטי נעמדה ליד מקס והסתכלה על דן שנעלם מאופק עיניה.
"אז זה יכול להיות אחד התלמידים?" שאלה קטי והסתובבה למקס, שכבר לא היה שם.
'איפה הוא?' חשבה לעצמה והתחילה להסתכל לכל הכיוונים. לפתע הבחינה במקס מרחוק,
שנכנס כבר לכיתתו. "אז ככה הוא שומר עליי, אה?" אמרה לעצמה והתחילה להתקדם גם
היא לכיוון הכיתה. "סליחה על האיחור" אמרה כשנכנסה ושמה לב שכל התלמידים עסוקים
בלהעתיק מהלוח. "אני יכולה לשבת?" ביקשה מהמורה להיסטוריה והמשיכה להסתכל
על כל הכיתה. "שבי בבקשה" ענתה המורה אך הבעת פניה לא הייתה מרוצה כלל.
קטי לקחה דף ותלשה ממנו חתיכה קטנה והעבירה למקס. הוא פתח את הפתק והיה רשום שם:
'יש לך בעיה איתי?', הוא חייך והעביר לה אותו בחזרה, על הצד השני היה רשום:
'לא עניינך עם מי יש לי בעיות' וסמיילי מחייך מצוייר בצד. פניה של קטי התקמטו והיה אפשר
לראות את העשן היוצא מאוזניה. היא העבירה לו פתק נוסף בו היה רשום:
'אתה זה שאמור לשמור עליי למה אני אמורה לרוץ אחרייך לכל מקום?' ומייד קיבלה פתק כתשובה.
'את לא צריכה לרוץ לשום מקום, אבל אני לא העבד שלך, בכל מקרה אין לך מה לדאוג
אני יעשה את העבודה שלי, ותפסיקי כבר להעביר לי פתקים!!' קטי סגרה את עיניה בעצבנות
וקרעה את הפתק לגזרים.
'אז ככה...הוא מנסה לשחק איתי משחקים, סבבה נראה מה יצא לו מזה' חשבה לעצמה
וניסתה להרגיע את עצמה לפני שהיא תקום ותביא לו משהו בראש.
לאחר שיעור מעייף שבו כמעט כולם ישנו, ההמורה המשיכה לכתוב על הלוח כשלפתע
נשמע צלצול, ולפני שהמורה הספיקה להסתובב כולם ברחו מהכיתה.
"אם אני לא יאכל משהו עכשיו אני אמות" אמרה שונטל לקטי ומינה, וסחבה את שתיהן
לקפיטריה. המקום היה מרווח וגדול, היו חלונות ענקיים ואפשר היה לראות את הנוף
הבית ספרי שבחוץ, לשם שינוי לא היה מעונן כלל והרקיע היה בהיר מתמיד.
בקפיטריה היו הרבה שולחנות כשלכל אחד מהם 5 כיסאות.
מי שרצה קנה אוכל ומי שרצה, הביא איתו. קטי, מינה ושונטל נכנסו לקפיטריה ומייד
תפסו מקום כשלפתע ראו מהומה בצד שמאל של הקפיטריה, הרבה בנות התאספו יחדיו
ועשו רעש נוראי. "מה הולך שם?!" שאלה שונטל המנסה לראות מבעד למשקפיה המלוכלכות.
"אני פשוט לא מאמינה!" אמרה קטי בטון ציני והתיישבה במקומה.
חבורת בנות עמדה ליד השולחן של מקס וכל אחת ניסתה לפתח איתו שיחה,
הוא היה לגמרי מוקף בבנות, אבל לו, כנראה לא הזיז, הוא המשיך להסתכל לתוך התפריט
המונח על השולחן ולא ענה על אף שאלה.
"לא..כאילו מה הן רואות בפוזאיסט המגעיל הזה?!" התלוננה קטי ונגסה בעצבנות בלחמניה
שהוציאה מהתיק. שונטל ניקתה את משקפיה וסוף סוף יכלה לראות בבירור מה מתרחש.
"מה הן רואות את שואלת?..מאיפה את רוצה שאני אתחיל? מהעיניים הלא רגילות והמדהימות שלו?
או מהשפתיים העבות והסקסיות שלו? או מהקול הגברי המצמרר שלו? או מהגוף
המדהים והמפתה שלו?" מלמלה שונטל בעודה חולמת בהקיץ.
"טוב טוב הבנתי!"צעקה קטי וסימנה לה להתיישב.
"תגידו..מה אתן אומרות על ערפדים וכל מיני דברים על טבעיים כאלה?" לפתע שאלה קטי
וגרמה למינה ושונטל להפסיק בעיסוקיהן. "לא מאמינה בדברים כאלה" ענתה מינה
והמשיכה לאכול את התפוח האדום שהייתה אמורה לסיים כבר לפני עשרים דקות.
"אני דווקא חושבת שהם סקסיים" לפתע אמרה שונטל ושוב נכנסה לעולם משלה.
"אתן יודעות שאני אוהבת סרטי אימה, ואני חולה על סרטי ערפדים, מה הייתי עושה כדי
לפגוש אחד ולהעביר איתו את הלילה" אמרה שונטל ופניה החלו להחליף צבעים.
"סוטה" אמרה מינה ונתנה לה מכה במצח. "כן כן..תמשיכי לחלום" ביאסה מינה את שונטל
ושתיהן צחקו, קטי ישבה ולא הוציאה מילה כי לא היה לה הרבה להגיד, כל מה שהיא חשבה
עליו היה: 'אם רק הן היו יודעות...'. "טוב סיימתי," אמרה מינה, "בואו נצא החוצה, נסתובב
או משהו, יש לנו שעת חלון" התלהבה והקימה את שונטל המנסה לסיים את הסנדביץ' האחרון שלה.
"לא..תלכו אתן..אני עייפה..אני מעדיפה ללכת לנוח קצת" אמרה קטי ועיניה באמת היו אדומות.
הבניין היה במרחק של חצי דקה אז זאת לא הייתה בעיה לנוח ולחזור. היא נכנסה לבניין המגורים
וכשפנתה לחדר המדרגות הבחינה בזוית העין שלה בדן העומד ליד איזשהי בחורה אשר נמרחת
עליו, 'מי זאת?!!' חשבה לעצמה והייתה מוכנה להרוג אותה ביריות.
לפתע שמעה קול הבא מאחוריה "מה קרה..את מקנאה?" קטי הסתובבה לראות מי מדבר
והיה זה מקס שעמד מולה עם סוכריה בפיו. "על מה אתה מדבר?" שאלה ועשתה את עצמה
לא מבינה. "אל תשחקי אותה, הוא בעצמו יודע שאת אוהבת אותו." אמר וציפה לתגובה.
קטי פתחה את עיניה והרגישה את כל עולמה קורס עליה.
"אני עדיין לא מבינה על מה אתה מדבר..." גמגמה וניסתה להשמע טבעית לחלוטין.
'איך הוא יודע?!' חשבה לעצמה וניסתה להראות טבעית.
"בטח הוא לא אמר לך את זה, אבל לערפדים יש שמיעה מאוד טובה וחדה, חוש השמיעה
שלנו מפותח למדי" אמר וקיווה שהיא הבינה את מה שהוא רצה להגיד, אך היא לא.
"ו..?" שאלה "ו..זה אומר..שכל פעם שאנחנו קרובים יותר מדי לאנשים, אנחנו יכולים לשמוע
את הדופק שלהם, את פעימות הלב, את הדם הזורם בעורקים, וכשאת לידו, הדבר דיי שקוף"
אמר מקס והבין שהיא לא הייתה מודעת לזה כלל.
הדבר היחיד שקטי יכלה לעשות זה לפתוח את עיניה כי לא יכלה לשמור על קור רוח יותר,
היא גלגלה את עיניה מפה לשם, מעבדת את כל הנתונים בהם עדכן אותה הרגע מקס ומנסה לחשוב.
היא אהבה אותו ארבע שנים, האם יכול להיות שהוא ידע על זה? מי יודע..
"אז אתה יכול לשמוע את פעימות הלב שלי?" שאלה בסקרנות וציפתה לתשובה.
"כשאני רוצה..כשאני מתרכז.." ענה והחזיר את הסוכריה לפה.
"ילדה טיפשה כמוך אולי לא שמה לב לזה, אבל זה הדדי." אמר והוציא את זוג האוזניות
שהיו תקועות אצלו בכיס המכנסיים. "למי אתה קורא טיפשה יא אידיוט?" אמרה והתחילה
להתווכח איתו עד שהפנימה את השורה האחרונה של דבריו.
"רגע..הדדי אמרת?!" שאלה והסתכלה בעיניו, שהיו דיי אדישות וקרות.
"מה חשבת?..גם לנו יש דופק ולב, והלב שלו איתך תיהי בטוחה, בעצמי שמעתי."
אמר מקס ולקח כמה צעדים לכיוון דלת המדרגות, הוא התחיל להעלות למעלה בעודו
משאיר את קטי פהורת הפה עומדת למטה מפנימה את מילותיו האחרונות.
'כמה טיפשה אפשר להיות..' חשב לעצמו דן בעודו עולה במדרגות וחיוך עלה על פניו.
'בטח היא בהלם עכשיו' הוסיף ודיי נהנה מהמחזה.
'אז יש לדן רגשות אליי?' חשבה קטי ולא יכלה להוציא את מילותיו של מקס מראשה.
הלב שלה לא הפסיק לפעום וכל פעם שהיא חשבה על דן היה נראה לה שהוא עוד מעט יצא ממקומו.
'אז גם לערפדים יש רגשות...' חשבה לעצמה ושכבה על מיטתה הנוחה
בעודה מתגלגלת מצד לצד וצוחקת כמו מטורפת.
'רגע..אז יש הרבה דברים שאני עדיין לא יודעת, אני לא יכולה לשאול את הכל מדן,
אני חייבת לשאול את מקס...' חשבה לעצמה וקמה במהרה.
היא לקחה את המפתחות לחדרה ונעלה אותו כשיצאה.
היא ירדה לקומה התחתונה של הבנים, שהייתה פתוחה בשעות הבוקר לכלל וניסגרה רק בלילות
והחלה לחפש את חדרו, המסדרון נראה ארוך כל כך שהיא איבדה את ראשה.
למזלה אחד הבחורים משכבתה יצא מחדרו והיא עצרה אותו כדי לשאול איפה נמצא חדרו של מקס.
"אתה יודע איפה נמצא החדר של הבחור החדש, מקס?" שאלה בתקווה וקיוותה לתשובה חיובית.
"מקס..? אהה כן..לכי קדימה עד סוף המסדרון, בסוף תפני שמאלה וזה החדר הראשון" אמר
והמשיך בדרכו. בדרכה לחדרו חשבה קטי על כל הדברים שהיא רוצה לשאול אותו,
והמסדרון היה כל כך ארוך שהיה לה מספיק זמן לחשוב על הכל.
לבסוף היא הגיעה לחדרו ודפקה בדלת, אף אחד לא ענה במשך כמה שניות, אז היא נכנסה
ללא רשות. "מקס...?" קראה בקול וקיוותה שהוא בחדר.
היא הסתכלה מסביב ובחדר לא היה אף אחד, היא הורידה את ראשה והתכוונה לעזוב
את החדר כשלפתע שמעה רעש מגיע מאחת הדלתות שבחדר.
בהתלהבות היא רצה לקראת הדלת ופתחה אותה בלי לחשוב כדי לראות אם זה הוא.
כל מה שהיא יכלה לראות זה אדים חמים אשר ממלאים את החדר, במהרה היא הבינה
שהיא נכנסה למקלחת וכשהאדים התפוגגו היא מצאה את עצמה מסתכלת על מקס
שעמד ערום באמצע המקלחת ורק מגבת כרוכה מסביב למותניו.
מרוב הפתעה ליבה קפץ והיא לא ידעה מה לעשות, היא לא יכלה להכחיש שעברו לה מחשבות
מוזרות בראש כשהיא ראתה את הגוף השרירי שהיה לו, הוא עמד עם הגב אליה ואז לפתע
היא הבחינה בצלקת שהייתה על גבו העליון מצד שמאל, ארוכה וברורה.
היא לא רצתה להודות אבל הדבר גרם למקס להראות עוד יותר מושך.
'רגע..מה אני עושה?' חשבה לעצמה ולקחה צעד אחורה.
'אין מצב שאני נימשכת ליצור הזה' חשבה לעצמה והתחילה לסגור את הדלת
באיטיות בתקווה שהוא לא שם לב שהיא שם.
"לא ידעתי שאת עד כדי כך סוטה.." אמר מקס והסתובב עם פניו אליה.
שיערו נפל על פניו ועיניו הבהירות היו בולטות מתמיד.
היא מייד שמה את ידה על עיניה ופתחה את הדלת שוב.
"מה קשור סוטה?! חשבתי שאין אף אחד בחדר...!" ענתה והמשיכה להסתיר את עיניה.
"טוב מצטערת, אני יוצאת" הוסיפה ובאה לצאת מחדרו.
"מה את סוגרת את העיניים? אל תגידי שבחיים לא ראית גבר במצב כזה" הוא אמר
וחייך בעודו מעביר מגבת על שיערו.
"ראיתי הרבה דברים ואתה עוד קטן כדי שאני אספר לך" אמרה בצורה לא משכנעת
במיוחד והורידה את ידיה מעיניה המכוסות. "שום דבר מיוחד" אמרה והסתכלה על גופו הרטוב,
השרירים שלו בלטו במיוחד ואפשר היה לראות את הקוביות בבטן שלו שגרמו לה כמעט לאבד
את שפיותה, אך היא לא הראתה זאת. "מה כבר ילדה טיפשה ומפונקת כמוך יכולה לראות?" אמר
"לפי המבט שלך אני מתערב איתך שלא התנשקת בחיים שלך" הוסיף וחיוך ענקי עלה פניו.
"אם עוד פעם אחת, אתה תקרא לי טיפשה, אני יתלוש את החיוך הזה מהפרצוף שלך"
אמרה והעצבים התחילו להשתלט על כל כולה, "אה טוב...טיפשה" אמר וחיוכו התרחב אף יותר.
"מה תעשי לי?" הוסיף והוריד את המגבת משיערו, שהיה נראה פרוע במיוחד.
קטי התעצבנה ונכנסה לאמבטיה, לקחה את המטאטא שעמד מאחוריה ונעמדה מולו.
"אתה תראה" אמרה והעיפה את המטאטא באוויר, שניה לפני שהדבר פגע בראשו,
הוא תפס את ידיה בחוזקה והמטאטא נפל על הריצפה.
"קטי..נראה לי את ממעיטה בכוחות שלי..שכחת מה אני?...מה תעשי אם אני אנשך אותך כאן
ועכשיו?" אמר ותפס את ידה השניה, היא ניסתה להתנגד אבל מהר מאוד הבינה שזה חסר תועלת,
הוא היה חזק מדי. הוא לקח אותה והדביק אותה על הקיר שהיה מאחוריו.
כשהיא הרימה את עיניה הוא הרים את עיניו גם כן ומבטיהם נפגשו,
'מה קורה לי' חשבה לעצמה קטי כשהבחינה שתחושות מוזרות ממלאות אותה.
"אני יתן לך להרגיש איך זה כשגבר עומד קרוב אלייך" אמר ולקח את אחת מידיה,
היא לא הבינה מה הוא עושה אך היא כבר הפסיקה להתנגד, אולי כי הבינה שלא תוכל
או מסיבה אחרת, מי יודע..?
הוא תפס את ידה ושם אותה על החזה שלו, היה כל כך חם במקלחת שהוא התנשם בחוזקה
והחל להעביר את ידה על גופו הרטוב.
"אמרת לך שלא כדאי לך להתעסק איתי, אני יכול לעשות לך מה שבא לי. אל תשכחי את זה"
אמר והמשיך להתנשם. קטי התחילה להתנשם גם היא ובמהרה מאוד גם היא נהייתה רטובה.
'את לא נמשכת ליצור הזה, את לא' המשיכה להגיד לעצמה אבל מחשבות אחרות עברו בראשה.
הוא התקרב לצוואר שלה עם שפתיו והיא קפאה במקום, "מה תעשי אם אני אנשך אותך?" לחש
באוזנה והיא יכלה להרגיש את הצמרמורת העוברת על גופה, הוא העביר את שפתיו על צווארה
בתקווה להפחיד אותה עוד יותר.
'תחזרי לעצמך!' חשבה לעצמה קטי והרימה את ידה, "רק תעז" צעקה ובאה להכות אותו עם ידה,
כשהוא תפס את ידה באוויר ובידו השניה תפס את פניה.
"את מפחדת ממני..אני שומע את פעימות הלב שלך" אמר והתבונן עמוק בעיניה כשלפתע
קלט שידו מחזיקה את הפנים שלה ומחשבות מוזרות התחילו לעבור גם לו בראש.
'מה אני עושה..' חשב לעצמו ומייד הרחיק את עצמו ממנה.
באיטיות הוא עזב את ידו מהפנים שלה ואת השניה מידה, ויצא במהירות מהחדר,
"בקיצור, אל תתעסקי איתי" אמר לה לפני שיצא וסגר את הדלת בחוזקה
"רק רציתי לשאול משהו על דן!" צעקה כדי שהוא ישמע.
מקס התיישב על מיטתו והתחיל לחשוב על מה שעשה. 'זה לא דומה לי..' חשב לעצמו וקימט
את מצחו 'שונא ילדות כמוה' הוסיף והתחיל להתלבש.
לקחו לו כמה שניות להתלבש והוא יצא מהחדר, והשאיר אותה לבדה.
כשהיא יצאה מהמקלחת הוא לא היה בחדר, והיא יצאה מחדרו והתקדמה לכיוון המדרגות.
'תרגעי מה יש לך, זה הפחד או משהו אחר?' חשבה לעצמה ושמה את ידה על ליבה.
בדרכה לחדר המדרגות היא הבחינה בדן ההולך לקראתה.
"קרה לך משהו?" שאל כשראה אותה מתנשמת כמו משוגעת כאילו היא רצה שעות.
"לא כלום, באתי לחפש אותך, אנחנו יכולים לדבר?" שאלה ולקחה אותו לצד.
"נו, מה קרה?" שאל שוב והתכופף לראות את פרצופה שבאותו הרגע היה עוד אדום.
"אני רוצה לבקש ממך טובה" אמרה וניסתה להרגיע את נשימתה,
"דברי" – "למה מקס צריך לשמור עליי? תגיד לו שלא יעשה זאת" אמרה וסידרה את שיערה לאחור.
"אני מצטער אבל אני לא יכול לעשות את זה, כי יש לו את הכוח להגן עלייך"
ענה ושם את ידו על ראשה. "הוא הכי קרוב מאיתנו להיות בן אדם, אם לא היו הופכים אותו
לערפד כיום הוא היה צריך להיות רק בן 98, אפשר להחשיב אותו כערפד חדש יחסית" אמר וחייך.
"רק..?! טוב..אם הוא רק בן 98 אני לא רוצה לשאול בן כמה אתה" אמרה וגלגלה את עיניה
ואז ניזכרה בדבר שהטריד אותה נורא.
"לא אמרת שהפצעים שלכם עוברים אחרי כמה דקות? אז למה נשארה לו צלקת?"
שאלה וכבר הייתה מבולבלת לגמרי.
דן חשב לשניה על איזו צלקת היא מדברת ואז ניזכר:
"כי הצלקת הזאת אצלו מגיל מאוד צעיר, כשהוא היה בן 9, כשהוא ניסה להגן על אימו
כשהחבר שלה תקע בה את שיניו, שניהם לא ידעו שהוא היה ערפד עד שהוא נתן לה
נשיכה קטלנית, היא ניפטרה כמה שניות לאחר מכן, והפצע הזה נשאר אצלו כי הוא עוד היה אדם
כשזה קרה ורק כמה שנים לאחר מכן הפכו אותו לערפד" אמר דן והסתכל על השעון שהיה על ידו.
"אבל אם עכשיו הוא יפצע, זה יחלים כמובן" הוסיף בנימה אופטימית.
קטי לא ציפתה מדן להגיד לה דברים כאלה וברגע זה היא התחילה ממש לרחם על מקס,
לאבד אמא בגיל 9 זה מאוד אכזרי.
"נראה לי שאנחנו נאחר לשיעור..." אמר דן והפריע לה במחשבותיה.
"אה נכון" ענתה ואז ניזכרה בדבר שהטריד אותה עוד יותר.
'דן באמת מרגיש אליי משהו?' חשבה לעצמה, והייתה נחושה בדעתה לבדוק את הדבר
'אולי האהבה הזאת לא חד צדדית כמו שחשבתי' חשבה לעצמה והסתכלה שוב על דן.
"דן..אכפת לך שאני יעשה משהו?" שאלה.
"תלוי מה.." אמר וחייך. קטי הורידה את ידו משיערה ובשניה אחת מצאה את עצמה כורכת
את ידיה מסביב לגופו ושמה את ראשה על החזה שלו, שאכן פעם חזק.
"קטי הכל בסדר..?" שאל דן וכרך את ידיו מסביב למותניה. -"עכשיו כן.." לחשה וסגרה את עיניה.
'ערפד או לא, אני לא מפחדת, אין ספק..אני אוהבת אותו' אמרה לעצמה בפעם המיליון וחייכה,
הם עמדו כך למשך כמה דקות אז שמישהו קטע את הרגע היפה שלהם.
"שכחתם שיש לכם שיעור?" שמעו קטי ודן קול מאחוריהם ומייד הורידו את ידיהם אחד מהשני
כאילו עשו משהו אסור. היה זה מקס שעמד ליד המדרגות וצפה במתרחש.
"תיהיו כבר ביחד, מה אתם מושכים את הזמן?" הוסיף והכניס את אוזניות האמ פי בחזרה לאוזניו.
קטי סימנה לו עם היד "אני יהרוג אותך" והוא חייך. "כן..שנייה.." מלמלה בבלבול ומיהרה
להוציא את מפתח חדרה מכיסה כדי לקחת את התיק. "נדבר אחר כך" אמרה לדן וחייכה.
היא עברה על פניו של מקס ולא העיזה להסתכל בעיניו, ברגע שקטי נכנס לחדר המדרגות
ודן נעלם מהאופק, חיוכו ירד והוא הוציא את האמ פי מאוזניו.
"יאללה ללמוד" אמר לעצמו ונכנס לחדר המדרגות גם הוא.


המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא