המסע המכושף

"זאת הבועה שלנו," אמר גי'בר בגאווה.

הבנות סרקו את 'הבועה' בסקרנות.

האדמה הייתה חומה ורוויה במים, ממש לא יבשה. הדשא היה בצבע ירוק זוהר, והשמיים היו... מוזרים. הם היו שקופים, אבל חדרו אליהם מעט קרני שמש ומעט צבע תכלת מהשמיים האמיתיים – וזו הסיבה לכך שהשמיים היו חיוורים. היה מורגש בכל כי זו בועה.

"איזה מוזר," אמרה דיאנה בהדגשה.

"נכון... הרגשת את ה'פלומפ' הזה כשנכנסנו לתוך הבועה?" שאלה אלמוג.

"כן," אמרה דיאנה, "ו... אוו, רואים את הסוף של הבועה! זה קיר עגול ושקוף! את רואה? חשבתי שהפטרוזיל ההוא באמת התכוון לכך שהבועה הזאת גדולה, אבל היא ממש – "

"פצפונת..." השלימה אלמוג.

"אתן תחכו כאן," פנה אליהן ג'יליוס והצביע על קופסת פח גדולה, "בזמן שאנחנו מבקשים לארגן טקס לכבודכן. כלומר, לכבוד זה שמצאנו יצורים מוזרים כמוכן."

"טוב..." אמרה אלמוג בהיסוס ודיאנה והיא נכנסו לקופסה.

"ולא לברוח!" זרק ג'יבר לכיוונן, והמשיך ללכת עם הפטרוזילים.

המשפט הזה נתן לאלמוג רעיון. "בואי נברח!" לחשה לדיאנה.

"מה?!" אמרה דיאנה, "אבל שמעת אותו, הוא הזהיר אותנו במפורש לא לעשות את זה!"

"נכון," אמרה אלמוג והסבירה: "בגלל שהוא אמר את זה, הוא בטוח שאף אחד לא יעשה את זה. הוא משוכנע שכולם מעריצים אותו ופוחדים מפניו."

"ממ, אולי את צודקת..." מלמלה דיאנה, "את יודעת מה? בסדר. אבל איך?"

"מה הבעיה?" אלמוג כבר הכינה תשובה לשאלה הזאת. אבל לא תשובה מאוד עוזרת. "בואי נחפש!"

"אבל איך... מה?!"

"פשוט – בואי!" אלמוג משכה את דיאנה אל מחוץ לקופסה. היא שמה את ידיה על גבה ודחפה אותה לכיוון האיזור שבו ראו את הקצה של הבועה, את ה'קיר' השקוף. בשלב כלשהו דיאנה החלה לשתף פעולה, וכך יצא ששתי הבנות רצו קילומטר תוך חמש דקות. די נדיר. 

"צריך לרוץ מהר!" צעקה אלמוג, "יותר מהר! אנחנו עומדות לרוץ ישר לתוך הקיר הזה, שם זה הקצה של הבועה – "

"תגידי, השתגעת?" דיאנה ניסתה לבלום, אך לא בהצלחה מרובה. אלמוג גררה אותה במהירות קדימה, מתעלמת מהמבטים ששלחו בה פטרוזילים נוספים מחלונות בתיהם.

"קדימה, דיאנה!"

"מה, את רוצה שנכנס לתוך הקצה הזה של הבועה, לתוך הקיר הזה, כמו – כמו שהארי פוטר היה מגיע להוגוורטס?!"

"בדיוק."

דיאנה הביטה באלמוג הנחושה בייאוש. היא לא האמינה שאפשר לצאת מכאן בריצה. אבל... 'פלומפ!' דיאנה התכוננה לכאב עז, אבל במקום זה הורגשה חופשיות. הן יצאו מהבועה!

הן נפלו ונפלו בתוך השחור. הכוכבים נצנצו לעברן בצבעי שונים, זורחים בתוך האפלה כאשר חלפו על פניהם.

'כאן אמור להיות העולם שלנו,' חשבה אלמוג.

והצניחה לא הסתיימה. היא רק נהיתה יותר איטית ורכה.

"אלמוג," אמרה דיאנה, "אני חושבת שהשתגעת או משהו."

"אולי," ענתה אלמוג בקלילות.

דיאנה נאנחה ושאלה: "מה סבא וסבתא רוח הציעו לך לסוף המסע? כלומר," הוסיפה, משראתה שאלמוג לא הבינה, "בשביל מה את עושה את המסע? מה תקבלי בסופו?"

"אה, 'סבא וסבתא רוח' שלי אמרו שאני אקבל 'משאלה', 'חלום נכסף' או משהו כזה. בקיצור: דבר שתמיד רציתי."

"אה, גם לי. ו... מהי המשאלה הזאת שהיית רוצה?" שאלה דיאנה, בעודם ממשיכים ליפול.

"אממ... אני מניחה שלפגוש את חברתי הותיקה, יהלי," אמרה בהיסוס.

"אה, מעניין. והמשאלה שלי היא למצוא את הדף החסר ביומנו של צבי אהרונסון."

השתררה שתיקה.

קולותיהן של אלמוג ודיאנה שצעקו: "איה!" במקהלה, הפר אותה.

הן נחתו על הקרקע!

"וזה בטוח כדור הארץ?" שאלה דיאנה, ספק ברצינות, ספק בגיחוך.

"נראה לי..."

הן נעמדו.

"איך זה יכול להיות שלא נשרפנו באטמוספירה?" תהתה דיאנה.

"אין לי מושג..." אמרה אלמוג, "אולי הבועה נמצאת בתוך האטמוספירה," הציעה.

"אולי," דיאנה משכה בכתפיה.

הן ישבו וחיכו, אפילו לא ידעו למה, כי לא מצאו דבר אחר לעשות.

פתאום נשמע קול מהדהד: "הגעתן ליעד."

"לאן – ?" פתחה אלמוג.

אך שער זהב גבוה שהופיע לפתע קטע אותה.

הוא היה מעוטר בפנינים אמיתיות, ועל החלק הגבוה ביותר שבו התנוסס השלט: "הכנסו פנימה."

"מה זה? להכנס?" שאלה דיאנה באי ביטחון.

"למה לא?"

הן נכנסו אל תוך השער, תוהות מה יהיה שם. מיד כשנכנסו נפל מהשמיים קומקום שרעד ונע ללא הפסק.

"מ... מה – " נבהלה דיאנה.

"תרגעי, לא קרה כלום," אמרה אלמוג, "אם ראינו טיסן נייר המשמש כחללית, דבר לא יוכל עוד להפתיע אותנו!"

דיאנה צחקה. "אז מה זה?"

"ממ... זהו קומקום."

"נו, את זה כבר ידעתי," אמרה דיאנה, "אבל איזה דבר קסום זה יכול להיות? כי הכל חייב להיות קסום..."

והתשובה הופיעה תוך רגעים אחדים.

הקומקום רעד יותר ויותר, וסילון מים רותחים התפרץ מהזרבובית. הבנות השתדלו לחמוק ממנו, והצליחו, למזלן.

סילון המים לא נפל, אלא קפא באוויר. גוש הקרח הפך לאיטו לבן אדם מטושטש, שקוף וחסר צבע. את הבעיה הזאת פתרה הקשת-בענן, שנוצרה לפתע באוויר, למרות שלא ירד גשם. ה'בן אדם' השקוף שנוצר מגוש הקרח, קיפץ על הקשת, החליק וגלש עליה, ובסיום הגלישה – ניצב לפני הבנות אדם צבעוני.

"הוא... מצחיק," גמגמה דיאנה ונסוגה צעד לאחור.

"נכון!" אמרה דיאנה בעליזות, ופנתה אל האדם הצבעוני: "שלום! מי אתה? אנחנו אלמוג ודיאנה."

הן היו בטוחות שיצא מפיו קול ילדותי, אבל כששמעו אותו הופתעו. קולו היה עמוק ומלאכותי.

"האם אתן אלמוג תפוחי ודיאנה אהרונסון?" שאל.

"אה – כן..." ענתה אלמוג.

"כעת עליכן להפרד," אמר האדם הזה, "את, אלמוג, תלכי לכאן." הוא הצביע על האוויר. בהתחלה היא חשבה שהוא מצביע לאוויר, אבל אז ראתה שבהינף ידו נוצרה שם מערה.

הוא עשה את אותו הדבר על הצד השני של השדה. גם שם הופיעה מערה.

"אז... ביי," אמרה אלמוג.

"אני מניחה ש... טוב, להתראות. בהצלחה."

אלמוג ראתה את דיאנה נכנסת במהירות למערה.

'עכשיו תורי,' חשבה ונכנסה. זה היה מפחיד, כך הודתה אלמוג ברגע הראשון שהביטה בה. המערה היתה אפורה, חצובה באי דיוק בולט. בחלקה היתה נמוכה, ובחלקה – גבוהה ורחבה. שרר בה חושך מוחלט, אך מדי פעם האיר את דרכה של אלמוג מטבע זהב עתיק שהיה מחובר או תלוי על קיר המערה. בתחילה אלמוג חשבה, בסקרנותה, להמשיך באחת המערות המסתעפות, אבל אז נשמעה צרחת עטלף שהדהדה במערה כולה, והיא הוציאה לה את ההרפתקנות הנדרשת בכדי לעשות את זה.

אלמוג צעדה בפסיעות קטנות במרכז המערה. חמישה צלצולים נשמעו מתוך מעמקיה.

"אוווהה!" אלמוג הסתבכה ברשת קורי עכביש. משהבינה מה זה, התנערה והמשיכה ללכת.

כל צעד וצעד שעשתה הדהד במערה בקול עמוק וקודר. היה חושך כמעט מוחלט, ולכן נחרדה אלמוג כשנתקלה בדלת ברזל כבדה וגדולה.

אלמוג התגברה על פחדה וסובבה את הידית הכסופה. הידית הסתובבה בחריקה ונפתחה.

אלמוג הסתנוורה מהאור שפרץ מהצד הנגדי של הדלת. מטבעות ויהלומים, פנינים זוהרות וגושי זהב היו שפוכים על הריצפה השחורה.

"וואו... !" לחשה אלמוג בתדהמה. היא עברה את חדר המטמון, והמשיכה לצעוד, מחכה – אך גם חוששת, מהפתעות נוספות.

נדמה היה שכבר חלפה שעה שלמה. אלמוג מאוד התעייפה, ולכן רצתה לנוח מעט. היא ישבה על הריצפה והרהרה, 'מה דיאנה עושה עכשיו? איפה היא?'

לפתע החלה האדמה לשקוע. אלמוג לא ידעה מה לעשות. המערה כבר היתה למעלה, מעל ראשה, והיא לא יכלה לקפוץ אליה. ועדיין החלק מהרצפה המשיך לשקוע, מהירותו מתגברת מרגע לרגע.

חתיכת הריצפה שצנחה ירדה כמה דקות בתוך האדמה, ואז האדמה נגמרה, והיה שם, מתחתיה, עולם שכולו עשוי משיש לבן. כמו אלדוראדו, רק משיש.

אלמוג נפלה אל תוך העולם הזה בחבטה כואבת.

''מעולם לא שמעתי על עולם שחי לו מתחת לפני האדמה!" אמרה בהפתעה.

היא הלכה כמה צעדים, כשלפתע דבר צד את עיניה; מגדל עגול וגבוה מאוד עמד במרחק מטרים ספורים ממנה. היא ניגשה אליו, כמובן.

המגדל היה אטום לגמרי, מלבד דלת אחת יחידה.

'לפתוח? לא לפתוח?' שאלה אלמוג את עצמה. וברור שחוש ההרפתקנות הכריע.

היא פתחה את הדלת בידיים מעט רועדות. ומי עמד שם, אם לא חברתה הנושנה, יהלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא