רק עוד יום אחד

"בריאן. אתה, אני, עכשיו, ביחד, רשמית." אמרה טריקסי בשמחה. 
"מה?!" צעק בריאן, ברח מהאולם והתחיל לבכות. 

בריאן היה בדרכו ליער הנקמה. 
יער זה נקרא ככה משום שכל מי שנכנס ליער זה, לא יוצא משם בחיים.
אז אם כך, איך יודעים את זה בכלל? הרי האנשים מתו...
אה, הם מתו אז זאת לא בעיה...
רגע, אבל הם מתו!!
בקיצור, נחזור לסיפור.
בריאן נכנס בצעדים כושלים אל תוך היער האפל.
"את מוכרת לי." אמר בזמן שראה אישה.
"אתה בריאן" ענתה לו האישה.
"איך... אמנדה?" בריאן התפלא. "מה את עושה כאן? את יודעת שכאן אנשים באים בשביל להתאבד, נכון?"
"כן..." אמנדה אמרה והפנתה לו את עורפה.
"את לא תיתני לי להסביר לך, נכון?" שאל בריאן בעצבות.
"דווקא אתן" ענתה לו אמנדה.
"ידעתי..." אמר בעצב " רגע, מה?" שאל שוב.
"אני - נותת – לך – להסביר - לי" אמרה לו אמנדה כמו שמדברים אל תינוק שלא מבין.
"טוב, אז אני אספר לך בשיא הרצינות." אמר בריאן וסיפר לה את כל הסיפור.

"בריאן, אם היא אמרה לך להתנשק איתה, למה עשית תנוחות עוזרות? ולמה המשכת את הנשיקה? ולמה, ולמה?" אמנדה מצאה הרבה בעיות בסיפור, והיא הייתה נורא אומללה. היא אפילו כתבה שיר שהזדמזם לה עכשיו בראש.*

"אמנדה, היא כבר הסבירה. יש לכן "חושים", היא היפנטה אותי." אמר ללא סבלנות בריאן המסכן.
"אם אתה רוצה שאני אאמין, אתה חייב להראות לי." אמנדה אמרה בקול חנוק מדמעות. היא אוהבת אותו.

"בסדר." אמר בריאן והתקרב אליה. 
"זה לא יעזור לך, זאת לא אהבה אמיתית. נשיקה לא תעורר בי שום אהבה אליך" אמרה אמנדה ונשמעה מאוד מוזר. הוא לא הכיר את הקול הזה אצלה. 'אה!' חשב לעצמו בריאן 'היא ניסתה לעשות קול מפלרטט...'

באותו יום בריאן ואמנדה נשארו סגורים באותו חדר יותר מ6 שעות

"אני מבינה." אמרה אמנדה בהתנשפות. 
"ב-ר-י-א-ן" נשמעה צרחה צורמת.

כן, זו טריקסי.

הפרק הקודם		הפרק הבא