קרוליין, די

אוקיי, אז הגרוע מכל מאחורי, כמעט.

לא יודעת עם אתם זוכרים אבל לאחרונה קראתי על מצבם הנפשי של אנשי הזאב ואיך שיתןף עוזר להם בעוול, וזה היה כאשר התחפרתי בספרים מנסה להתרחק מסיריוס.

אז בקיצור הלילה היה כנראה הלילה הנורא בחיי.

קרה משהו בלילה הזה, גדול יותר ממני, מדמבלדור ומכל אחד אחר.

הכל התחיל בארוחת הצהריים ביום שבת, ישבתי לבד וקראתי ספר.

הסתכלתי לאחור וראיתי את הקונדסאים באים, וזה היה הדבר האחרון שאני זוכרת.

התעוררתי מכוסה בדם בצריף המצווח, לבד. או לפחות חשבתי שהייתי לבד.

אני לא יודעת מה קרה ואיך הגעתי לשם, השרביט היה על השידה בעוד שאני שכבתי על מיטה בלויה מלאה שריטות.
הלכתי לכיוון בית הספר, השעה הייתה שעת לילה מאוחרת, בין 3-4 אם הייתי חייבת לנחש.

צלעתי כל הדרך על רגל מדממת. עד שהגעתי למרפאה, מאדם פומפרי טיפלה בי והלכתי לישון.
התעוררתי אחרי שעה, מזיעה ומתנשפת. חלמתי סיוט נורא אך אינני זוכרת מה הוא היה.
הזיכרון היחיד שיש לי הוא עיניים לבנות וגדולות בוהות בי.
חזרתי לישון ובפעם הבאה שהתעוררתי הייתי צריכה לחזור למעונות.
עכשיו הגיע הזמן לגלות מה היה בלילה ההוא.
דבר ראשון הלכתי לחדר של הקונדסאים, הם הדבר האחרון שאני זוכרת.
כשנכנסתי לחדרם הופנה אליי פרצוף המום, לא מיותר לציין שהייתי לבושה בבגדים מגואלים בדם.
״קרוליין? מה את עושה פה?״ אמר סיריוס.
ברור שהוא היחיד שיהיה כאן, הרי זה לא יהיה רמוס או ג׳יימס.
״מה קרה אתמול?״ ישר שאלתי ״אחרי שבאתם לאולם בגדול״
״לא הרבה, חוץ מהעובדה שנישקת את רמוס, נעלת אותו איתך בצריף המצווח והטלת עליו כישוף שיהפוך לאיש זאב. אוה מסתבר שאת גם ביצעת עליו ניתוחים עד שהוא השתולל וכמעט הרג אותך.״ אמר סיריוס כבדרך אגב.
״רגע.. מה?!״ אמרתי המומה לגמרי והתקרבתי לסיריוס לשמוע את הסיפור המלא.
״רגע קרוליין? את באמת לא יודעת״ אמר סיריוס
״לא, סיריוס כל אתמול מחוק לי, אני רק זוכרת שהתעוררתי מדממת על המיטה בצריף המצווח״
״אוי קרוליין זה רע.. זה אומר שמישהו השתלט עלייך״
״השתלט?״
״כן. למדנו על זה בהתגוננות מפני כוחות האופל. אדם כלשהו מטיל עליך לחש שנותן לו לשלוט בך במשך כמה זמן, תלוי כמה חזק הלחש״
״אז אתה אומר שמישהו השתלט עליי גרם לי לנשק את רמוס להפוך אותו לאדם זאב ולבתר אותו עם סכינים״
״אני מניח״
״צריך למצוא מי זה סיריוס, הוא יכול להיות מסוכן״
״אוקיי. אבל לפני״ התחיל סיריוס לומר בזמן שהתקרב אליי ונישק אותי, כי זה הזמן. ובכל זאת המשכנו עד אשר הוא הפסיק ולחש לי.
״שיגע אותי לראות אות מנשקת את רמוס״ הוא אמר ויצא מהחדר.
״בואי״ הוא אמר לי כיוון שהייתי כל כך המומה.
יצאנו מהמעונות והלכנו לכיוון ריוונקלו, לא לפני שסיריוס כתב לשאר הקונדסאים פתק על מצבי.
כשהגענו לריוונקלו האו ביקש לראות ילדה בשם מיה (mi-ya) אשר הטילה עליי כישוף שיעזור לנו למצוא
את האיש אשר השתלט עליי.
הכישוף גרם לי לראות כל מה שהאש ההוא ראה, אותו כישוף כמו שהטיל עליי רק חלש יותר.
בזמן שחיכינו למיה שתחזור עם קערה מלאה בחומר מוזר שיתן לכולנו לראות את מחשבותיו ניסיתי להתחיל עם סיריוס שיחת חולין, הוא עדיין נראה עצבני קצת. אולי בגלל שנישקתי את רמוס, או אולי בגלל שנישקתי אותו ואז התחמקתי ממנו יותר משבוע.
״אז.. מאיפה אתה מכיר את מיה?״
״שכבנו״ הוא אמר בקצרה.
״אה, נחמד״ אמרתי באי נוחות.
מיה הביאה את הקערה וכולנו ראינו ילד מסלית׳רין מסדר חומרים בבקבוקים.
״זה דרייק גריפין״ אמר סיריוס.
״הוא מהשנה השביעית בסלית׳רין, ילד מוזר״
״מוזר או לא אני חייבת למצוא אותו, וניתן לדמבלדור לטפל בו״
אני וסיריוס רצנו בכל רחבי הטירה עד שמצאנו את דרייק. הטלנו עליו לחש שיתוק והבאנו אותו לדמבלדור.
דמבלדור אמר שדרייק ניסה למצוא תרופה לאנשי זאב כי אחותו כזאת וכשהו ראה שאני קוראת הרבה מידע עליהם הוא השתלט עליי ומצא דרך לקחת את רמוס לצריף המצווח ושם לעשות עליו את הניסויים.
בסוף הכל היה טוב… הוא התנצל וקיבל השעייה של חודש מבית הספר שבא חזר הביתה אל אחותו ומשפחתו.
סיריוס.. הו סיריוס. טוב אפשר לומר שהיחיסם בינינו ׳התהדקו׳.
רמוס סלח לי על הכל ונשארנו חברים.
היום האחרון של השנה הזאת הרגיש כמו היום הראשון, מלא תקוות וכיף. רק שעכשיו יש לי את סיריוס לידי כיותר מידיד, יש לרמוס עוד כמה צלקות על הגוף והתחושה ששרתה על כולנו - התבגרות.

THE END

הפרק הקודם