זה פשוט בלתי אפשרי!

גויל לא נבהל, לא התבלבל, ואפילו לא הסמיק - פשוט התכופף ונישק את הארי. הגריפינדורי מלמל משהו אל תוך שפתיו, מגיב במהירות לנשיקה וכורך את אחת מרגליו סביב מותניו של הסלית'ריני, בניסיון להיצמד חזק יותר.

דראקו לא שמע, איך החלו סובביו לשרוק ולעודד את השניים, משום שהוא מזמן היה כבר מחוץ לגבולות המציאות. הוא לא שמע כלום - פשוט עמד והסתכל איך פוטר מתמזמז בתשוקה עם גויל, איך ידיהם מסתבכות זו בזו, איך לשונותיהם מגיחות ונעלמות מבין שפתייהם. הוא הרגיש, איך תחושה משונה, תחושה חייתית ומסוכנת מתעוררת במעמקי בטנו, מאיימת לשרוף באש עזה את כל העומד ברדיוס של לפחות מאתיים מטר ממנה. נוסף על כך, הוא הרגיש את גרונו מתייבש.

'להרוג'

"דראקו?"

'להשמיד'

"היי, דראקו!"

'את שניהם!'

"נו כבר, מאלפוי, תענה!" קול עיקש, מוכר למדי, נשמע שוב ושוב מאיזה מקום. מישהו ניער אותו בחוזקה.

"כן, מה אתה רוצה?!" חזר דראקו למציאות, רואה מולו את פניו המודאגות משהו של בלייז.

"חבר, אתה נוהם!"

"אני... מה?" שאל בצרידות הבלונדיני.

"מה מתרחש כאן, בדיוק?! הפסיקו מיד!"

קסם שנשלח אל עבר שני הבנים הרחיק אותם בכוח זה מזה, גורם לשניהם ליפול, ועל ידם הופיעה הפרופסור טרלוני, עם שרביטה בהיכון.

כשהיה על הרצפה, חייך גויל בחולמניות, נוגע שוב ושוב בשפתיו. בניגוד אליו, מראהו של פוטר היה מחריד לתיאור - לבן כסיד, ידיים רועדות, משקפיו משתלשלות להן על צד אחד ועיניו פקוחות באימה. הוא קפץ על רגליו 

"נערים צעירים," היא העבירה את מבטה מאחד לשני, "בזה, יש לעסוק בהפסקות, ולא מול כל הכיתה."

"אני... אנחנו לא!!!" פוטר הצטמרר וכיסה את פיו בידו, "ואני חושב שאני עומד להקיא!.."

הגריפינדורי יצא כמו טיל מהכיתה, ובעקבותיו נשמע צחוק רם, אשר התחזק, כאשר שמעו כיצד פוטר נפל במדרגות.

דראקו חש כיצד משתחררות ריאותיו, מאפשרות סוף-סוף לנשום כמות מספקת של חמצן. מה, הוא, באמת, נהם?!

"התיישבו, התיישבו!" מלמלה טרלוני, ממהרת את התלמידים, "היום נעבוד עם כדורי הבדולח!"

"אתה מוכן להסביר לי, מה זה היה?!" שאל בלייז, כשהשניים התיישבו במקומם הרגיל, אי-שם במעמקי הכיתה.

"לא יודע..." ענה דראקו בכנות. הוא מעולם לא חווה הרגשה דומה לזאת. כל זעם שאי-פעם הרגיש לפני כן, לא השתווה אליה!

"אבל אני יודע," אמר זביני, מחייך, "מרלין, מאלפוי, אתה נהמת!!! אתה מבין, לפחות, מה זה אומר, נכון?!"

"לא..." ענה דראקו בשנית, מרגיש מבולבל יותר ויותר, "ואם אתה כזה חכם, אולי תסביר לי?!"

"זה פשוט מאוד - אתה מקנא!"

"חחח, קורע! אל תתחיל עם זה שוב, טוב?! אני פשוט... פשוט..."

'רציתי להרוג אותם! לחסל, להשמיד, לענות עד מוות, כדי שלא יעזו להתלקק ככה יותר, ו...'... פאק!

'רגע... אז, יכול להיות, שזה אומר ש... לא! לא! ושוב פעם לא!!! זה פשוט בלתי אפשרי!'

למרות מצב-הרוח המרומם שהיה לכולם, הכל חזרו לשגרה מהר יחסית. הם נרגעו, והאווירה הישנונית, ששררה תמיד בשיעוריה של טרלוני, חזרה גם היא. הרוב לא ניסו, אפילו, להביט בכדורי הזכוכית שעל שולחנותיהם.

כעבור זמן-מה, חזר פוטר לכיתה, מנסה שלא לעורר את תשומת ליבם של הנוכחים. הוא התיישב בשולחנו, ולמזלו, הצליח להישאר לא מורגש.

טוב, כמעט לא מורגש.

היחידים ששמו לב לחזרתו של שחור-השיער, היו מאלפוי וגויל. גרגורי חייך בטפשות מוחלטת, בוהה בפוטר באופן גלוי לגמרי, נראה כאילו מנסה לטרוף את הנער במבטו. בניגוד אליו, דראקו היה עסוק במחשבות על דרכים שונות להרוג את הארי.

'ואיך הוא מעז בכלל להסתכל על פוטר?! על פוטר שלי!', חשב הבלונדיני ומייד הצטמרר ממחשבותיו - הוא רק דמיין, או שהוא, באמת, קרא לפוטר 'שלי'?!... 'זה בלייז אשם בהכל!' הוא החליט לבסוף, 'הוא והתיאוריות המטופשות שלו!'

"אני קוראת לכם, ילדים יקרים שלי, לפקוח את העין השלישית שלכם! הוציאו החוצה את כוחכם הפנימי, העירו משינה את האינטואיציה שלכם, התעלו מעל מוגבלויות העולם המוחשי, רק כך יתגלו לכם נפלאות העתיד!" הדהד בכיתה קולה של טרילוני, שהתהלכה בין השולחנות, "כמובן, שמיומנות חיזוי העתיד ניתנת רק לאחדים..."

"למשוגעים, ליתר דיוק," פלט דראקו, בלי לחשוב פעמיים.

"יש איזו בעיה, מר מלפוי?"

'פאק!'

"לא, ודאי שלא, פרופסור. אני מוכן ומזומן להשתמש בעיני השלישית!" ענה הבלונדיני, בהתלהבות צינית, ומעט מוגזמת, יש לומר.

"מעולה!" נראה היה שהפרופסורית לא שמה לב לנימת הדיבור שלו, "ובכן, הייתי ממליצה לך לנסות ממש עכשיו," טרלוני התקרבה לשולחנם, מסתובבת סביבו פעמים אחדות, "אם כן, בחור צעיר, האם אתה מוכן?" היא שאלה בהתלהבות.

"בטח...בטח!" פלט מאלפוי בצער, מתכופף לעבר הכדור המעורפל. הוא היה בטוח שגם הפעם לא יראה בו דבר, לכן ניסה להמציא משהו על מטאטא חדש, או משהו בסגנון.

"אם מתבוננים לעומק, ניתן ממש לראות..." החל דראקו בביטחון, אך מיד נעצר, כשראה את הערפל שבכדור מתחיל להתפוגג, "מה לעזא...?" הוא התכופף נמוך יותר, לא מאמין למראה עיניו - בתוך כדור הבדולח, ללא ספק, התרחש משהו!

יכול להיות שהוא, באמת, הולך לראות את עתידו?!

פיסות הערפל התערבבו זו בזו שוב ושוב, נעות לכל הכיוונים, מתחברות זו עם זה, ואז נפרדות לכיוונים שונים, יוצרות, אט-אט, צורה כלשהי... נכון יותר לומר - צללית. כן, צללית של אדם! בתחילה, ניתן היה להבחין ברעמת שיער שחור, לאחר מכן, נגלו זוג עיניים, מאחורי זגוגיות משקפיים מגוחכות, אשר נצצו ב... ירוק...!

'מה?!'

מתוך כדור-הבדולח, הביט בו לא אחר, מאשר הארי פוטר. וזה, אולי, יכול היה להיות הגיוני, אם הגריפינדורי שבכדור היה נועץ בו מבט זועם, מנסה להרוג את דראקו במבטו, אולם... במבטו לא היה אף שביב של שנאה, חשד, או אפילו ההתעלמות, שהבלונדיני התרגל כבר לראות... העיניים ירוקות נצצו, ברוך, בסקרנות, ועל שפתיו ריצד חיןך שמח, אותו החיוך, העדין, המלטף, זה שהיה לו היום, בשיעור של האגריד.

מאלפוי היה בשוק...

פוטר? מחייך? אליו?! הוא הגיע, כנראה, לעולם מקביל. כן, זהו זה! הרי זה פשוט לא יכול להיות... התחושה המשונה הופיעה פעם נוספת, אך הוא שוב לא הספיק לעקל אותה, משום שבאותו הרגע, דמותו של פוטר קרצה לו בשעשוע, והתפוגגה לחלוטין.

מול עיניו צצו שוב פניה הממושקפים של הפרופסור טרלוני. "ובכן, ילד שלי, מה ראית?"

"כלום!" ענה דראקו במהירות, יותר מידי במהירות, מתרחק מהשולחן כמה שיותר. "לא ראיתי ככללום..." קולו רעד.

'למה שוב פוטר?! ולמה, בשם סאלאזר, בפעם הראשונה שאני מצליח לראות את העתיד שלי, דווקא פוטר מופיע שם?! ומה זה אומר?!?!'

הפרופסור בחנה את הנער הבלונדיני, ולאחר מכן משכה בכתפיה ופנתה אל שאר הכיתה, "האם יש כאן מישהו נוסף, הרוצה לנסות ולהרים את המסך מעל עתידו?"

מישהו הרים את ידו, מושך את תשומת ליבה של הפרופסור, בעוד בלייז התכופף אל דראקו, אשר המשיך להביט בכדור הזכוכית בהרהור.

"דראקו, מה ראית שם, לעזאזל?!"

"לא ראית בעצמך?!"

"נו ברור שלא! אתה לא יודע שרק האדם בעצמו יכול לראות את החיזיון?! אני המשכתי לראות ערפל בתוך הכדור האידיוטי! אז, מה ראית?!"

"עזוב..."

"נו באמאש'ך, דראקו, מה זה היה? לפי איך שאתה נראה - זה היה משהו לא צפוי!"

הבלונדיני נחר, מפנה את מבטו, אוטומטית, לעבר פוטר. הגריפינדורי ישב, נשען במרפקיו על השולחן, נושם בכבדות, בוהה בריקנות בכדור הבדולח שלפניו.

'לא צפוי, חה! זה הרבה יותר מסתם לא צפוי...'

"פוטר?" בלייז הבין מיד, "ראית בעתיד שלך את פוטר?!"

"שקט, מפגר!"

זאביני חייך, מרוצה. "כמו שאמרתי!" הוא קרא, "הו, ומה עשיתם שם בדיוק? הוא היה במיטה שלך? שכבתם?! מי היה למטה?"

דראקו הנחית את ראשו על השולחן באפיסת כוחות. 'מה עשיתי שמגיע לי העונש הזה?! מרלין... למה נטשת אותי?!...'

בלייז גיחך.

"זאביני, סתום, בבקשה! קשה לי מספיק גם בלעדיך..."

הוא כיסה את עיניו, מנסה להירגע. אך מה שראה הותיר בו את אתותיו - לבו דפק חזק כל כך, עד שדראקו שמע צלצולים באוזניו. מול עיניו עדיין ריצדה התמונה של הגריפינדורי המחייך. מה זה אמור להביע? הרי דראקו ראה את פוטר מחייך עשרות פעמים - לחבריו, למורים, אחרי כל ניצחון של גריפינדור בקווידיץ', וגם סתם כך, בעודו שקוע במחשבות, כמו היום למשל, על יד הפייתר. אבל מעולם הוא לא חייך כך לדראקו, ובוודאי לעולם גם לא יחייך. 'זו חייבת להיות טעות... זה פשוט בלתי אפשרי! ושוב, למה אני מתרגש מזה לכ כך?!'

'אה, כן, הגיבור המצולק גם מאוהב במישהו! במי זה יכול להיות? אה, וגם גויל (אמן שיתקע לו שרביט בעין!) נישק אותו... ושוב - איך כל זה קשור אלי בדיוק, ולמה זה מעניין אותי כל-כך?!'

'ועכשיו גם החיוך הזה... החיוך היפה הזה שלו... והעיניים המדהימות האלה!...'

'אוקי! הבנתי מה קרה פה - פיזרו פה איזה כישוף מערפל, או משהו, כדי לנסות להוציא אותי מדעתי! כן, זהו זה!!! הרי, שום הסבר הגיוני אחר פשוט לא אפשרי...'

"עוד מעט צלצול," העיר אותו בלייז מהרהוריו. ומתי, בדיוק, הוא הספיק, שוב, להתחיל לחלום בהקיץ?!

"סוף-סוף! מרוב שעמום מתחילות להסתובב לי בראש כל מיני מחשבות מוזרות..."

בלייז גיחך. "יודע מה? אני יכול, בקלות, להוכיח לך שקינאת."

"אתה תפסיק עם זה מתישהו?! לא קינאתי! מעניין ת'תחת עם מי פוטר מתנשק!.."

"נחייה ונראה..." ענה בלייז במסתוריות.

עם הצלצול, עזבו השניים את הכיתה הצפופה ראשונים, ופנו לחכות להארי על יד המדרגות. כולם, חוץ מפוטר, כבר עזבו, כשנשמע מלמעלה קולה של הפרופסור טרלוני, "הו, מרלין, ילד שלי!"

דראקו ובלייז החליפו מבטים.

"תישמר מהדרקון!" נשמע הקול בשנית.

"והיא איחרה עם הנבואה הזאת בחצי יום בערך," גיחך דראקו.

כעבור כמה דקות, החל הגריפינדורי לרדת בזהירות במדרגות המתעקלות. רק עכשיו, דראקו שם לב, שחברו הג'ינג'י לא נכח בשיעור. נו, שיהיה.

את הסלית'רינים, פוטר לא יכול היה לראות עדיין, ובעודו מתנשף בכבדות, הוא המשיך לרדת, לא חושד, כנראה, שמישהו מחכה לו בהמשך.

"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל הבלונדיני בלחש, אך קיבל בתגוב רק חיוך, שפירושו 'נחיה ונראה'.

"היי, פוטר!" קרא בלייז, מגיח ממאחורי הסיבוב, ומבלי לחכות לתגובה אחז בידו.

התוצאה הייתה ברורה.

מבלי לענות אפילו, הצמיד פוטר את שפתיו אל שפתי הנער השני, אוחז בצווארו בשתי ידיו.

מאלפוי לא הופתע, הוא דווקא ציפה לכך שבלייז יעשה משהו בסגנון. מה שבהחלט לא ציפה לו, הייתה התגובה שלו עצמו. בן רגע, הוא הרגיש איך כעס חייתי, טירוף של ממש, משתלט על גופו.

קרן הזעם שנפלטה ממנו, פגעה בשני הבנים, הודפת אותם לכיוונים מנוגדים. עוצמתה הייתה חזקה כל כך, שהחלונות סביבם התנפצו ברעש.

פוטר, שחזר לעצמו במהירות, קפץ על רגליו, אוחז בידו הכואבת.

"אתם מטורפים!" קרא, "שניכם!" הוא הרים את ילקוטו, שנפל, וברח משם במהרה.

דראקו התיישב על הרצפה באפיסת כוחות, מנסה להפסיק את הרעד הפנימי שחש. שריריו, המכווצים, לא נראו כעומדים להשתחרר. מרלין, הוא אפילו לא הוציא את שרביטו... לראשונה בחייו, הוא הצליח להפעיל את סוג הקסם החזק ביותר, קסם טהור, הפועל אך ורק על רגשות. 'יכול להיות שבלייז צדק?'

"מה זה צריך להיות?" הוא שאל, כמעט ללא קול.

התגובה היחידה שנשמעה, הייתה פעימות ליבו החזקות.

למען האמת, היה גם את הגיחוך החלש של חברו הטוב, אך הבלונדיני לא שם לב לכך.

תגובות בבקשה :)

הפרק הקודם		הפרק הבא