חלום שנמשך יותר מידי

אופליה דחפה לתוך מזוודתה מספר ג'ינסים ישנים שמצאה מתחת למיטה בחדרה, ולאחר מכן החלה לחפש חולצות שלא נזקקו לכביסה. אופליה אף פעם לא הייתה מסודרת. היא גרה עם אביה, לורי, בדירה קטנה ומבולגנת. היא ואביה אהבו את חוסר הסדר ששרר בביתם. לורי הרבה לומר שכשהבית מסודר קשה לחיות, כי כל הזמן צריך לדאוג שהוא יישאר נקי ומסודר, אבל כשהבית גם ככה ניראה כמו שהוא ניראה.... למה לטרוח?

אופליה לא הצליחה למצוא אפילו חולצה אחת ראויה ללבישה. היא מצאה את הארנק הישן שלה, שעדיין היו בו חמשה עשר שקלים, זוג גרביים של אביה, תצלום ישן בשחור-לבן של אימה ובקבוק ריק של מים.

"אבא?" קראה אופליה. "איפה אתה?"

"אני ישן. למה?" נשמעה התשובה.

"נו, באמת!" אמרה אופליה. היא לקחה את התצלום ואת הגרביים, נכנסה לחדר של אביה והניחה זאת על השולחן.

"מה זה?" שאל לורי, חצי ישן.

"הגרביים הישנות שלך. אלה שאיבדת בקיץ, ותצלום של אמא." אמרה אופליה, והוסיפה, "תגיד, אולי ראית את החולצה היפה שלי? השחורה עם השרוול הארוך?"

"כל החולצות שלך שחורות, ורובן עם שרוול ארוך." הזכיר לה לורי. "אבל אני חושב שראיתי אחת מהן במקרר, אתמול, כשהכנתי ארוחת ערב."

"תודה אבא." אמרה אופליה, נתנה לאביה נשיקה חטופה על המצח ורצה למטבח. החולצה אכן הייתה שם, מאחורי לוח שחמט, קרטון חלב וכמה סיכות לשיער.

חולצה נוספת היא מצאה מתחת לספה, ועוד שלוש חולצות בערימת הדברים שצריך לכבס, אבל לא באופן דחוף.

היא סיימה לארוז את התיק ליום ראשון, בו היא תלך לפנימייה בה אביה למד. משום מה היה לו חשוב לשלוח אותה לשם, ולכן היא הייתה מוכנה ללכת ללמוד שם ל-'תקופת ניסיון', רק בשבילו.

מהרגע שבו אופליה זוכרת את עצמה- אין לה אמא. היא לא יודעת אם אימה מתה, או התגרשה או סתם עזבה. אבא שלה לא מוכן לספר לה. תמיד כשהיא שואלת הוא מבטיח לספר לה כשהיא תגדל או כשהיא תהיה בן אדם- מה שיבוא קודם, אבל היא מכירה אותו טוב, ויודעת שקשה לו, ושכואב לו לדבר עליה.

לאופליה יש שיער ארוך וחלק בצבע חום כהה עם פסים סגולים שהיא צבעה. יש לה פוני ישר שמגיע כמעט עד ענייה השחורות. לורי תמיד אומר לה שיש לה את העיניים של אמא שלה, אבל את המבט שלו. אופליה מאוד בהירה, ולורי אומר שגם את זה היא ירשה מאימה.

תמונות של אימה היא ראתה. לורי הראה לה את התמונות.

בכל התמונות אימה הופיעה חיוורת, כהת שיער, כהת עיניים. חיוך אמיתי, מאושר מאיר את פניה. ולורי עומד לצידה, מביט בה במבט אוהב, מעריץ. מתפעל ממנה. אופליה הכירה את אביה, ולמרות שזה היה רק תצלום, היא קראה את פניו.

גם כשסיפר לה על הפנימייה שבה למד היא קראה את פניו. הוא אמר לה שהיו לו שם חוויות ושהוא עבר שם דברים שהוא לעולם לא ישכח. הוא גם אמר שאם יתאפשר לו, הוא עוד יחזור לשם, והיא ידעה שהוא באמת מתכוון לכך.

היא קיוותה שגם לה יהיה טוב שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא