Annie

אז הנה הפרק החמישי. סליחה שלקח לי הרבה זמן, היה עליי לחץ ענקי. (מורים מטופשים ועבודות לחנוכה מטופשות... שדרך אגב לא נגמרו) 
אני מצטערת לבשר שעדיין לא התחלתי את הפרק השישי, רק עכשיו. 
אני מצטערת אם אתעכב קצת, אני אעשה את כל המאמצים לעדכן בקרוב.

פרק 5
אגף שש

אנני התעוררה בפתאומיות. היא לא העזה להזיז שריר, ולא להניע שום איבר. הרגישה שהיא שוכבת על רצפת מערה, קשה וגסה, ומלאת חריצים שלא היה נוח לשכב עליהם בכלל.
"את יכולה להפסיק להעמיד פנים. אני יודע שאת ערה." אמר קול נוקשה מאחוריה. אנני הזעיפה את פניה, והתיישבה. למרבה הפתעתה, הדובר ישב על כורסא ביתית בצבע אדום בוהק במערה. היא לא הבינה איך נוח לו עם כל החריצים הנוקשים ברצפת המערה.
"איך ידעת?" שאלה. ליבה דפק במהירות מהפחד.
"קצב הנשימה שלך השתנה." אמר בשעמום. לא היה בו הרבה. קולו היה עבה ומחוספס. ראשו היה קירח למעט כמה שיערות אפורות בצידי ראשו. מה שבאמת תפס את עיניה, היה עיניו הצהובות.
הוא מחא בכפות ידיו פעמיים. שלושה שומרים חסונים עם מסכות שחורות נכנסו לחדר בריצה. שניים מהם תפסו את אנני בידיה, מעט מתחת לכתפה והרימו אותה לעמידה.
"עזבו אותי!" צעקה אנני ונאבקה בהם, לשווא. השומרים היו חזקים, ואפילו לא הראו סימן לכך שהיא מתישה אותם.
"לאן לקחת אותה, המפקד?" שאל השלישי והצדיע לאיש.
"קחו אותה לאגף שש. אני אבוא מאוחר יותר." אמר בנינוחות. אנני ראתה את פניו של השומר מתעוותות במעט, הוא פזל אל אנני ואז הוא חזר למצב רגוע יותר ודיבר לא המפקד.
"אתה רוצה שנכין אותה?" אמר ברצינות, שהראתה שהוא לא ישמח במיוחד אם התשובה תהיה 'כן'. אנני הצטמררה. האיש בעל העיניים הצהובות, שכונה גם המפקד, שלח לו מבט משועמם.
"לא. אל תעזו לגעת בה עד שאני מגיע, וגם אחרי זה. מי שיעז יחטוף ממלוא זעמי." אמר בנינוחות. השומר הנהן בהקלה.
"בסדר אדוני. פקודות נוספות?" שאל. המפקד נענע את ראשו לשלילה. השומר הצדיע לו. אנני תהתה מה הקטע הזה של ההצדעות, אולי הם במתחם צבאי? אבל זה היה הזוי מדי בשביל להיות נכון.
"קדימה." אמר האיש לשומרים האחרים שהחזיקו את אנני. הוא התחיל להקדם, והשומרים אחריו. הוא לא טרחו לנהוג בה בעדינות. הם גררו אותה בלי רחמים. הם הכאיבו לידיה. רצפת המערה לא עזרה לה גם בכלל, היא מעדה כל הזמן על החריצים ובורות קטנים מילאו את הדרך. הם הלכו מהר, וכל שנייה היו צריכים להרים את אנני, שהשתרכה מאחוריהם. כל פעם שעשו זאת, היא פחדה שידיה יתלשו ממקומן.
באיזשהו שלב רצפת המערה הפכה לרצפות ישרות, וקירות המערה הפכו לקירות רגילים של בניין. של מרתף.
כן, אנני הרגישה שהם עמוק מתחת לאדמה. היא ראתה שלט שרשום עליו "1" בגדול, והמון תאים יחסית גדולים ומרווחים, שכל אחד מהם מוספר עד לעשרים. 
ואז היא ראתה שלט גדול של "2" ושוב תאים. לא היה תא אחד שהיה ריק. האנשים שישבו היו די מבוגרים, וכולם ישבו שפופים, כאילו התקווה נגוזה מזמן.
לאט לאט הם עברו את כל האגפים, עד שהגיעו לאגף שש. אחריו לא היו עוד אגפים. גם לא היה תאים.
אנני הייתה מבולבלת. השומר ניגש אל ידית שהייתה תקועה בקיר, הוציא מפתח ופתח את הדלת. אנני בכלל לא שמה לב לדלת עד שהשומר לא ניגש אליה.
אנני הביטה סביב והבינה מה הרתיע את השומר כל כך כשמפקדו דיבר על אגף שש.
הם נכנסו לחדר שבאמצעו היו שני כיסאות אדומים שאנני לא הבינה מה מטרתם, אבל היא כן הבינה מה היו הכתמים האדומים שהיו פזורים לאורך כל המסדרון. דם.
צמרמורת עברה באנני.
מצידו של החדר התמשך מסדרון גדול, שלאורכו מכל צד פזורים תאים. צינוק. השומרים הובילו אותה במסדרון הארוך והמחניק. היא הביטה באסירים שישבו בתאים שם. הם נראו עצובים יותר ומיואשים יותר מכל שאר האסירים באגפים האחרים. הם גם היו פצועים יותר, ורבים יותר. היא ראתה משפחות שלמות. זה החליא אותה.
משפחות שלמות שנהרסו, שנכבלו. אבל למה? זו הייתה השאלה.
היא ראתה אישה וגבר באחד התאים, מחזיקים ידיים. האישה הייתה נאה, אף על פי שנראתה אומללה. היה לה שיער שחור ארוך, שחתיכות אבק היו תקועות בו. לגבר, היה שיער שחור וקצר, ועיניים חומות שזעקו בכאב. על שניהם היו חתכים ופצעים על גופם, ונראה היה כאילו את הגבר עינו יותר.
אנני הסבה את ראשה לראות על מה הם מסתכלים. בתא ממול, ישבו שני ילדים קטנים מחובקים, בני שבע ועשר, כך ניחשה. הם היו דומים, ואנני ניחשה שהם אח ואחות. לאח, שנראה הגדול יותר, היה שיער שחור. הוא חיבק את אחותו הקטנה בנחישות גדולה, כאילו מנסה להגן עליה מדבר מה. גם עליהם לא פסחו, וגם הם נראו פצועים ועייפים. היא ראתה את סימני חוסר השינה על עיניהם, הם פחדו להירדם. אנני השתדלה לעצור את דמעותיה. אלה היו הילדים של האנשים ממול. זה היה אכזרי. הכאב הגדול של כל הורה היה להיות מופרד מילדך, ואי היכולת להגן עליו.
היא ראתה עוד משפחות כאלה בהמשך התאים. תמיד מופרדות, כך שהילדים בתא ממול ההורים. זה היה מחליא. אנני בלעה את החשק להקיא. זה היה נוראי, כל הנשים והגברים והילדים הפצועים. היא ראתה גם זקנים, אבל מעטים מאוד.
'מה זה המקום הזה?' תהתה. היא הלכה והלכה, אבל זה לא נגמר. התאים נמשכו, ואנני חשדה שאגף שש גדול יותר מכל האגפים ביחד.
לבסוף השומרים נעצרו מול תא. השומר הראשי הוציא צרור מפתחות ענקי מכיסו והתחיל לחפש את המפתח לתא על פי המדבקות שהיו על כל מפתח. אנני תהתה איך זה לא מכביד עליו. הצרור היה ענק כל כך, שאנני חשדה שהוא שוקל יותר ממנה.
לבסוף מצא את המפתח המתאים. הוא פתח את התא ודחף אותה בגסות פנימה. אנני כשלה לתוך התא ומעדה על הרצפה. היא הסבה את ראשה אל השומרים והביטה בהם בזעזוע.
'אין בהם טיפת רחמים?!' חשבה. לפי מבטו העגום של השומר הראשי, היא הבינה שהם ראו המון זוועות, ושרחמים במקום הזה היה דבר יוצא דופן. אבל השומרים שהחזיקו אותה, הם דווקא חייכו, כמראים לה שהם נהנים מזה. השומר נעל את התא, והם הלכו.
שיערה נפל על עיניה. אנני ראתה שהפסים השחורים נמחקו כליל מלבד שאריות דהויות שבקושי היה אפשר להבחין בהם. היא נשפה על שיערה כדי שיחזור למקומו וקמה על רגליה בתנוחה מאיימת. היא התקרבה אל הסורגים והתחילה למשוך בהם בנואשות.
"תוציאו אותי מפה!" קראה. כל האנשים בתאים הסתכלו עליה בעצב מר. מולה, הייתה בתא נערה, בסביבות גיל 20. היה לה שיער חום עד הכתפיים, ועיניים בצבע ירוק בהיר שחשפו את כל הכאב. היא הייתה פצועה כמו כל האסירים והביטה בה בחמלה.
"זה לא יעזור לך." אמר לה קול מאחוריה. אנני הסתובבה. היא לא שמה לב מקודם שהיה שם מישהו. היא חשבה שהיא בתא לבד.
ליד הקיר, ישב נער. כמו כולם, גם הוא נראה מיואש מאוד. הוא היה בסביבות גיל 16, כמו אנני. שיערו החום נפל על עיניו בצבע הכתום הנדיר. הן היו יפהפיות, ואנני הוקסמה מהם. משהו בו משך אותה. הוא היה מסתורי. הייאוש שלו לא הרחיק אותה, אלא עודד אותה להתקרב.
היא התקדמה לעברו והתכוונה לשבת. רגליה, שהבינו את תוכניתה, קרסו עוד לפני שהתיישבה, וראשה נחבט בקיר.
"אאו..." נאנחה. היא הביטה סביב. לא היה שם כלום. אפילו לא מיטה או מזרון שעליו תוכל לישון. דמעה זלגה מעינה. היא מיהרה למחות אותה. אנני לא הייתה מסוג הבנות שבוכות מכל דבר. היא הייתה חזקה, היא הייתה שונה. היא עשתה מאמצים רבים כדי להוכיח את זה. אבל ברגע שהדמעה ירדה, היא לא יכלה לעצור את האחרות. היא חשבה על כל ההורים שראתה בתאים. היא חשבה על הוריה שלה. שנעלמו, או שמתו, אף אחד לא ידע.
"אני לוקאס." אמר בקול ריק מרגש. הוא אפילו לא הביט בה, עיניו בהו באפלה.
"אנני." לחשה.
"אז איך הגעת לפה?" שאל אותה.
"תמנון חטף אותי." גיחכה ומחתה את דמעותיה. הנער חייך חיוך עצוב.
"ספרי לי." אמר. אנני השעינה את ראשה על הקיר ונאנחה. היא סיפרה לו את הכל, מההתחלה. היא סיפרה לו על היום בו קיבלה את המכתב בו גילתה שהיא קוסמת, על היריבות שלה עם דניאל מלר, ועל ההמשך שלה בהוגוורטס.  
"אני פשוט לא מאמינה שהוא הגיע לרמה כזו." היא נענעה את ראשה.
"זו בטח לא אשמתו. המפקד יודע איך לרמות אנשים. המקום הזה... זה קצת קשה להסביר." אמר, והוציא קצוות שיער גדולה במיוחד שנפלה על עיניו. אבל עדיין היו שערות עליהן, שערות שלא טרח להזיז.
"מי אלה כל האסירים האלה? למה אגף שש כזה מיוחד שהשומר רעד כשהמפקד שלח אותי לכאן?" שאלותיה של אנני לא נגמרו.
"אגף שש זה אגף העינויים." הסביר בשקט. "מי שנכנס לפה, כנראה שיש בידו פריט חיוני שהם צריכים. ומי שנכנס לפה, גם לא ייצא." אמר בקול מיואש.
"איזה שטויות אתה מדבר." דחתה אותו אנני. "אנחנו נצא מפה, אתה תראה." לוקאס השפיל את ראשו, והביט ברצפה בחיוך מריר.
"אני בן שש עשרה, אנני." אמר. אנני מצמצה בהפתעה, לא מבינה לאן הוא חותר. "הגעתי לכלא הזה כשהייתי בן שתיים עשרה. ארבע שנים נרקבתי כאן. את חושבת שלא ניסיתי לברוח? ניסיתי יותר מפעם אחת, יותר מפעמיים. ניסיתי כל כך הרבה פעמים, עד שהפסקתי כבר לספור. לספור את הפעמים, את הימים, את השבועות." סיפורו נגע לליבה, אבל הוא לא סיים.
"את לא מבינה," הוא הרים את ראשו והביט בה בעיניו הכתומות. אנני הרגישה צורך להסב את ראשה, אבל גם צורך להמשיך להביט בעיניו. "אין דרך לצאת מפה."
"הצלחתי להחביא את אחי התאום. הוא נשאר מאחור. הגעתי לכאן עם אחותי הגדולה והוריי." הוא החווה בתנועה עדינה עם ראשו אל התא ממול. "צפיתי בהם מענים אותם, אותי. הם מתו אחרי שנתיים. לא יכלו לעמוד בזה. כל הזמן חשבתי על אחי. איפה הוא עכשיו." קולו נשבר והוא השפיל את ראשו שוב. אנני שתקה. לא מעזה לומר כלום. היא תהתה למה הוא נפתח בפניה כל כך. יכול להיות שייאושו גבר עליו. אבל היא לא תידבק בייאושו, החליטה בליבה.
"אולי אתה התייאשת, אבל לא אני. איזה מידע הם כבר צריכים ממני?" לוקאס הביט בה באי הבנה.
"הם מביאים לכאן את כל מי שיש אפילו חשד קטן שהוא יודע משהו, ומענים אותו עד שהוא מגלה את זה, או עד שהוא מת. וכשהם מביאים מישהו, אז הוא תמיד יודע משהו. עוד לא קרה מקרה שהם טעו." אמר בקול מריר.
"ואתה? מה ידעת, ועל מה?" שאלה אנני בקול שקט. לוקאס הביט בה.
"אני? אני לא יודע כלום. לא על ארגון הזה, לא מה המידע שהם מחפשים. אבל הוריי ידעו. אינני יודע מה, אבל הם לוקחים גם את המשפחות. ראית את כל המשפחות בתאים, את כל הילדים הקטנים המעונים. זה בהחלט תמריץ טוב לענות על השאלות." אנני הביטה בו בחוסר אמון. למה זה ככה? למה הם לוקחים כל כך הרבה שבויים בשביל חתיכת מידע. מי האחראים לזה?
חוסר הידיעה שיגע אותה.
"ומה איתי?" אמרה בקול רם יותר ממה שהתכוונה. "אני לא יודעת כלום. אני לא יודעת איפה אני, מה הם רוצים ממני, למה אני כאן?" קולה היה נואש, וליבה התמלא ייאוש, אבל היא מיהרה להדחיק אותו.
היא. לא. תתייאש.
"אני לא יודע." אמר. ברגע שאמר את המילים האלה, אנני הרגישה דקירה קטנה בבטנה, ואז העולם התהפך והיא התעלפה. 

הפרק הקודם		הפרק הבא