מאה שנה לפני

באוויר כבר הריחו ריח של חג המולד- או כמו שרוניל נהג לומר, תוך שהוא מפוקק את אצבעות ידיו בהנאה- זמן הזמנת הבנות לנשף.

הרבה דברים מוזרים קרו בבית הספר באותה תקופה, כמו בנות מצחקקות (בהנהגת אליזבת' גורדון), בנים סמוקים, שריונות אבירים מאיימים הפוצחים בשירה, וכמה פיצוצים קולניים במיוחד של פיליפ.

אך המוזר מכל, ואולי גם המעניין ביותר, היה בואה של התלמידה החדשה, גלוריה סנט קלייר.

היה לה שיער חום חלק ועיניים חומות, והיא ענדה עגילים שהיו בעצם קונכיות ריקות. היא גם ענדה כל מיני תגים על תלבושת בית הספר שלה. על כל התגים היו מצוירים חיות, ועל חלקם היה כתוב דברים כמו "תנו לחיות לחיות!", "טוב חד קרן בחיים משניים על האש" ו-"האגודה לשמירה על הדרקונים".

היא הצטרפה מיד לגריפנדור, לשנה השביעית, אך לא לבד.

היא שלפה חבילה קטנה, שמתוכה פרצו בחדווה ובזמזומים עדת גורי צמרורים ננסיים ("פונפונים צבעוניים גועליים", לדבריו של ארתור) שהתפזרו מיד ברחבי חדר המועדון.

הכי מוזר היה, שלצמרורים שלה הייתה דוגמא.

לכל צמרור הייתה דוגמא אחרת: אחד היה אדום עם דוגמא של כוכבים ירוקים, והייתה אחת סגולה עם פסים צהובים ("כמו שעשיתי לאמנדה בשיער!" אמר אבפורת' בגאווה), היה אחד כחול עם ספירלות כתומות ("כמו שעשיתי לאבפורת'!" אמנדה לא נשארה חייבת).

לצמרורית ורודה אחת היו לבבות אדומים, וכשהיא הייתה מסמיקה (תכונה נפוצה אצל צמרורים) לא היו מבדילים בין הצבע לדוגמא.

והמיוחד מכולם- היה צמרור חצוף בצבע ירוק צועק, שלא הייתה לו דוגמא, אבל איפה שהיה אמור להיות המצח שלו היה כתוב משפט, שכל הזמן היה משתנה. כרגע המשפט היה, תעיפו ת'עיניים שלכם ממני!

בנוסף, היא הביאה איתה סלמנדרת אש, אותה הפקידה במהירות באח של חדר המועדון.

"אז," התרווח אלבוס על כורסתו, לאחר שגלוריה סנט- קליר גמרה להתעסק עם החיות שלה, וישבה באפס מעשה על כורסא אחרת, "התלמידה החדשה. אפשר לשאול אותך כמה שאלות?" שאל בנימוס אופייני.

"אה- טוב," אמרה אותה הגלוריה במבוכת מה.

"אז- מאיפה את?" שאל אלבוס בסקרנות.

"למה לא למדת כאן עד עכשיו?" שאל דרובל.

"מה כל הפונפונים הגועליים האלה??" שאל ארתור בסלידה.

"יש לך חבר?" שאל רוניל בהתעניינות.

"אל תקפצו עליה, היא רק הגיעה", אמרה מירנדה גוזלי והוסיפה, "אז במה ההורים שלך עובדים?"

גלוריה ענתה על השאלות בשטף: "במקור מאנגליה, עברנו לספרד כשהייתי בת חמש- לכן לא למדתי כאן- הפונפונים הגועליים, לדבריך, הם הצמרורים הננסיים שלי- לא- אבא שלי עובד בחברה להגנה על עופות החול באירופה ואמא שלי עושה ניסויים על צמרורים". היא נשמה, "עוד שאלות?"

"רק- מה היה הלא הזה שהוספת שם?" שאל אלבוס בזהירות.

"לא, הכוונה, לא, אין לי חבר" אמרה כאילו שהדבר מובן מאליו. רוניל חייך לדרובל בסיפוק.

"אז אמא שלך מפתחת את הדברים האלה??" שאל ארתור בחלחלה.

"כן, היא מתעניינת מאוד בתגובותיהם של הצמרורים" אמרה גלוריה בחיבה, "היא אפילו הצליחה לעשות עליהם דוגמאות, כמו שראיתם".

"אז- אז איפה את גרה?" העיז פיליפ, שעד עכשיו לא פצה פה.

"בחוות מונטוריקו- פארגוואי מיישל."

"זהו אינו שם של חווה" אמרה מירנדה בהרמת גבה. "זהו שם של כישוף מסובך לשינוי צורה במשפחת הזנבנוניים". אלבוס הנהן בהסכמה.

"נכון. אבל השם מצא חן בעיננו אז אימצנו אותו" אמרה גלוריה בחיוך.

מירנדה עשתה פרצוף מסתייג, אחר הציצה בשעונה וקמה במהירות. "טוב, אני מוכרחה ללכת. יש מפגש של מועדון הלחשים, בדיוק עכשיו. אני הנשיאה שלו" הוסיפה לעבר גלוריה.

"טוב, גם אני הולך" דרובל קם אף הוא.

"לאן?" שאל אלבוס.

"למועדון הלחשים כמובן" אמר דרובל בחיוך רחב.

"ממתי אתה במועדון הלחשים?" שאל אלבוס שקלט את העניין.

"אה- מהיום!" אמר דרובל בביטחון.

"באמת?" שאלה מירנדה, מופתעת לטובה.

"אה- כן. זה ממש ממש חשוב. נכון?" שאל את חלל האוויר. כשאף אחד לא ענה לו, הוסיף, "אלבוס?"

"הו!!" קרא אלבוס בייאוש,  "כן! מאוד מאוד חשוב!" אמר בהכנעה.

"אני שמח שאתה חושב כך" אמר דרובל בחיוך מאוזן לאוזן, "אחרייך" אמר למירנדה, והם יצאו מחדר המועדון.

גלוריה פנתה לאלבוס, "אז הם חברים?"

"כן" שיקר אלבוס בקלילות. זה יהיה מצחיק.

"אז... איפה אתה עושה את החג הפעם?" שאל אבפורת' את ארתור, לאחר שניער אותו מעדת בנות.

מדי שנה בחג המולד הנושא הזה היה עולה. ההורים של ארתור היו הולכים לחופשה באיזו ארץ נידחת, וכמעט אף פעם לא לקחו את ארתור. ארתור היה מתארח לפעמים אצל אבפורת' ולעתים נשאר בבית הספר.

ארתור משך בכתפיו. "ההורים שלי הולכים לברמודה. זה מקום מפורסם, דה. נראה לי אני אשאר בבית הספר."

אבפורת' ריחם על ארתור, אבל הוא לא התכוון להראות את זה. "אולי תבוא אליי? יהיה כיף!" הציע. מאחורי גבו של ארתור, אלבוס הזדקף.

"ממ.. אני לא יודע..." התלבט ארתור.

"יש הרבה בנות במכתש גודריק" ניסה אבפורת' לשחדו.

אלבוס החל לנופף בידיו בפראות, מבהיר בשתיקה את המשפט שלא-תעיז-לעשות-את-זה-אני-אהרוג-אותך-במו-ידי.

"כן?" שאל ארתור, "אבל אני לא יודע... כבר הייתי אצלכם בשנתיים האחרונות, לא נראה לי אלבוס ישמח במיוחד-"

"-הוא ישמח מאוד!!" חייך אבפורת'. מאחורי ארתור, אלבוס כבר עשה פנטומימה של סקילה-שריפה-הרג-וחנק.

"לא, עזוב" אמר ארתור, "לא נעים לי להתעלק. אני אשאר פה". הוא אמר בהחלטיות.

אלבוס הדגים אנחה מלודרמטית, והמשיך לקלל את אבפורת' בדממה.

פיליפ התקרב לאש. הסלמנדרה של גלוריה שיחקה שם, מרקדת בין הלהבות.

הוא נעצר- האש הייתה חמה. הסלמנדרה הרימה את ראשה והביטה בו.

ואז זה קרה. היא העבירה לו את זה, והוא פתאום ידע.

ידע איך לשלוט בפיצוצים שלו.

בבוקר המחרת, כאשר ישבו אלבוס ודרובל בארוחת הבוקר, התקרב לעברם ילד שמן וקטן.

"סלגי!" אמר אלבוס בשמחה, "מה נשמע?"

סלגהורן, זועף ושותק, הושיט לו גליון קלף.

"מה זה?" שאל אלבוס בחשש. מספיק ציון 70 אחד כדי שיוריד לסלגהורן את הביטחון העצמי. הוא נטל את הקלף. זה היה הבוחן בשינוי צורה שהוא וסלגהורן למדו אליו אתמול. על הקלף התנוסס הציון "100".

אלבוס הרים את מבטו. "איזה יופי! מאה!!". חיוך החל לטפס על פניו של סלגהורן.

אלבוס הראה את הבוחן לדרובל, שבדיוק נגס בטוסט. דרובל הציץ ונהם.

סלגהורן הביט בדרובל בחשש. אלבוס לחש לו, "זה סימן טוב...". סלגהורן נראה מרוצה, פלט "ביי" חטוף והלך לשולחן סלית'רין.

בדיוק אז, ירדו מירנדה וגלוריה יחד לארוחת הבוקר.

"הי מירנדה!" קרא דרובל, "אולי תבואו לשבת איתנו!"

מירנדה התלבטה קצת, אך לבסוף התיישבה לידו, לחייה ורודות מעט.

גלוריה התיישבה מולה, על יד אלבוס ורוניל. "מי היה הילד ההוא?" שאלה.

"איזה שמן שאלבוס עושה לו חונכות" השיב דרובל בפה מלא.

גלוריה התרשמה.

"אתם יכולים להזכיר לי שוב את הלחש שמשנה את צבע הגזר?" שאל פיליפ, שהתעסק בצלחתו.

"קורטוניה סמב-" החל אלבוס, אך מירנדה קטעה אותו בחוסר סבלנות.

"נו באמת, פיליפ! זה לחש ידוע! אתה כבר בשביעית ועוד לא זוכר!" התרעמה, "ואתם יודעים למה זה?!" פנתה לכולם בכעס, "משום שאף אחד עוד לא טרח לכתוב ספר שכתובים בו כל הלחשים! הבסיסיים!"

פיליפ החל למלמל משהו, כשמירנדה קטעה אותו שוב.

"בעצם, אתם יודעים מה? אני אכתוב את זה! ממש עכשיו!" הכריזה וקמה לעבר הספרייה, "תתארו לכם- ספר הכשפים הבסיסי מאת מירנדה גוזלי" אמרה בהנאה.

כולם גלגלו את עיניהם. היה ברור שהיא שוגה בהזיות.

דרובל משך אותה בחזרה. "עוד לא אכלת!" אמר בתקיפות.

"אל תהיה מגוחך, זה יותר חשוב מאוכל!" השיבה מירנדה בתקיפות עוד יותר.

"בסדר, אבל עוד מעט מתחיל השיעור!" אמר דרובל בנימת ניצחון.

מירנדה נאנחה והתיישבה בכיסאה. דרובל החל למלא את צלחתה.

"אז כמה זמן אתם חברים?" שאלה גלוריה בנחת את דרובל ומירנדה, שבדיוק החלה לאכול.

הרבה דברים קרו באותו רגע.

מירנדה השתנקה לתוך הצלחת שלה; דרובל קרא- "מי?!"; רוניל אמר בהערכה לדרובל, "לא ידעתי!"; פיליפ פוצץ את הגזר שלו; ואלבוס צחקק מאחורי הלחמנייה שלו.

מירנדה שבה לעצמה ואמרה בקול צרוד, "למה כוונתך?" אמרה ושתתה כמה לגימות מיץ דלעת לחיזוק.

"אז אתם לא חברים?" שאלה גלוריה, לא מבינה על מה המהומה.

סדרת התגובות חזרה על עצמה בשנית.

מירנדה השפריצה את מיץ הדלעת לכל עבר; דרובל חזר וקרא, "מי?!"; רוניל אמר, "למה תמיד לי מודיעים אחרון?"; פיליפ הרים את שרביטו השמימה וקרא בקול גדול, "סוף סוף! הידד!" ויצר פיצוץ בצורת לב לחגיגת האירוע; אלבוס לא יכול יותר. הוא השליך את הלחמנייה ופרץ בצחוק אדיר. כשראה את הפיצוץ הרומנטי של פיליפ, הוא פשוט קרס לרצפה, לא נושם מרוב צחוק.

מירנדה התנשמה ושאלה, "מניין הסקת את זה?"

גלוריה הצביעה על אלבוס, המתפתל על הרצפה מרוב צחוק. "הוא אמר לי!" אמרה בהאשמה.

אלבוס ניסה לדבר, אך הוא אחז בבטנו, צוחק, ולא יכול היה להוסיף הגה.

כשנרגע, אמר מתנשף, "חשבתי שזה ברור- הי הי- אתם כל הזמן מסתובבים יחד, יושבים זה לצד זה, שניכם במועדון הלחשים", הוא הציץ לעבר דרובל. דרובל הסמיק ואלבוס המשיך, "כל בית הספר יודע שאתם חברים! נכון?" הוא הביט סביבו, וכשראה שאיש חוץ ממנו אינו משועשע, חיפש רחוק יותר עד שמצא את אבפורת', חיוך רחב נסוך על פניו. "אבפורת', נכון כולם יודעים שהם חברים?" קרא אליו.

"בטח שכן! כבר הכנתי רשימת מוזמנים!" קרא אבפורת' מהצד השני של השולחן.

"מוזמנים למה?!" נאנקה מירנדה בזעם.

"לחתונה שלכם, דה" אמר ארתור ומיד פרץ בצחוק אדיר.

מירנדה חיפשה מילים, ולבסוף מצאה אותם. "אה- אני- אני- אני הולכת לספריה עכשיו!" ורצה משם.

"אז מה הלחש לשינוי הצבע?" שאל פיליפ.

אבפורת' וארתור התקרבו להתגודדות סביב שלט בחדר המועדון.

"מה כתוב שם?" שאל אבפורת', שהיה נמוך.

"כתוב שם-" קרא ארתור, "נשף חג ה- הו, מצוין! מתאים לי, מתאים לי מאוד!"

"נו, מה כתוב שם??" שאל אבפורת'.

"אה, כן. כתוב שם, ש- די, זה כזה גדול! אבפורת', זה מצוין לנו!"

"אם תואיל בטובך לומר לי מה מצוין לנו, אוכל גם אני להשתתף בשמחה" אמר אבפורת' בתוכחה.

ארתור פנה אליו בהתרגשות. "נשף חג המולד!"

"באמת? מתי?" שאל אבפורת' בהתלהבות.

"וזה רק לתלמידי השנה הרביעית ומעלה! גדול! בלי כל הצוציקים האלה ש-דה-מסתובבים לנו מתחת לרגליים!" אמר ארתור וחייך לכמה בנות שהביטו בו בתקווה.

"הי, אתה בא לשיעור?" פנה תלמיד שנה שניה לאבפורת'.

אבפורת' הסתובב אליו. התלמיד קפץ אחורה.

"אה- לא! אתה- אתה לא... אתה- אבפורת' המחפש האגדי!", אמר ביראה.

אבפורת' חייך אליו בהתנשאות גומלת חסד. לרוע מזלם של כל הנוגעים בדבר, הילד המשיך, "סליחה, פשוט חשבתי שאתה מהשכבה שלי".

"מה אמרת?!" קרא אבפורת' בזעם, "אני?!"

"כן, טוב, על המטאטא אתה נראה יותר גבוה..." אמר תלמיד השנה השניה בהתנצלות.

אבפורת' הרים את שרביטו, וגילה שהוא, כמו רבים לפניו, נפל קורבן לידיו של אוליבנדר.

הלה החזיק את שרביטו של אבפורת' קרוב לעיניו, וסובב אותו בעדינות בידיו. "עץ גפן, 25 סנטימטר, קליל ביותר... הייתי מהמר כי בעל השרביט אוהב נשים אדמוניות-"

"-איזה שטויות!" קרא אבפורת' בלהט וחטף ממנו את השרביט.

בדיוק כשאמנדה התקרבה למקום.

"הי אבפורת'! מה שטויות?" היא שאלה בחשדנות.

"כפי שחשבתי. זה מאשש את התאוריה שלי!" אמר אוליבנדר, מביט על שערה של אמנדה בשביעות רצון.

"איזו תאוריה?" שאלה אמנדה.

"אמרתי, שדמבלדור כאן, בוודאי-"

"-קראת את השלט, אמנדה?" קטע אותו אבפורת' בזעם.

"או, כן, אתה קראת אותו?"

אבפורת' חשק את שיניו. "לא, לא קראתי," סינן.

"טוב, כתוב שם שיש נשף לכבוד חג המולד" אמרה אמנדה בטון של איך-אתה-לא-יודע-על-זה, "ביום רביעי". היא הביטה בו.

אבפורת' חשב לרגע. הוא ממילא התכוון להזמין את אמנדה, אך החליט להתגרות בה קצת. "או, איזה יופי. בדיוק שמתי את עיני על- אה- אנה."

"איזה אנה?" שאל ארתור. הוא תהה אם פספס איזו נערה יפה במיוחד.

אבפורת' התכוון לאנה חברתה של סוואן, אבל חשב שיהיה שפל יותר לומר- "אנה לוסיה."

"הבריונית המצחקקת?!" שאלה אמנדה בתדהמה. היא אפילו שכחה לכעוס.

"כן, היא יפה מאוד בעיני" אמר אבפורת' בהרמת אף.

ארתור ואמנדה הביטו בו בזעם. ארתור זעם על כך שאבפורת' התגלה כבעל טעם גרוע כל כך בנשים, ואמנדה זעמה כי אבפורת' הרגע הצהיר בגלוי שהוא מעדיף את אנה לוסיה על פניה. אנה לוסיה!

אבפורת' פנה לארתור. "כדאי שנלך לחדר, להחליט מה נלבש. אני חושב שהגיע הזמן לבקר בהוגסמיד, לא? אולי אפילו סמטת דיאגון...."

כשארתור עוד הביט בו בזעם, אבפורת' קרץ אליו, ומשך אותו משם, מותיר את אמנדה פגועה ונרגזת.

אלבוס ירד עם גלוריה לשיעור השיקויים. בדרך כלל הוא היה יורד עם דרובל, אבל היום דרובל הלך כבר קודם עם מירנדה לספריה, לכתוב את ספר הכשפים הבסיסי שלה.

אלבוס וגלוריה התיישבו בשולחן הסמוך לשולחן בו ישבו דרובל ומירנדה, שאיכשהו הגיעו לשם לפניהם. מאחוריהם ישבו רוניל ופיליפ. רוניל, עקב אימון קווידיץ' רטוב במיוחד, בו צעק הרבה, היה מצונן, צרוד וירקרק במקצת.

הפרופסור ליליפוט נכנס לכיתה, וכשמירנדה ראתה שאיש לא התייחס לכך, קראה בקול, "שקט, הפרופסור רוצה להתחיל!". איש לא התייחס גם להצהרה הזאת, לכן דרובל קם וצעק "שתקו יא מטומטמים! גוליבר פה!" (זה היה שמו הפרטי של הפרופסור). כולם השתתקו והביטו בו.

"התכוונת- הפרופסור ליליפוט" אמר אלבוס.

"יפה אמרת, אלבוס נערי" אמר הפרופסור בחיבה, "ואתה, דה קפריו! התחנפות לא תעזור לך! לא שכחתי שעוד לא הגשת לי את העבודה!"

דרובל התיישב במרירות ומלמל, "רק רציתי לעזור."

"פתחו את ספר השיקויים שלכם בעמוד 52" אמר הפרופסור, "היום נרקח את שיקוי העל-ביטחון - שיקוי אהוב עליי במיוחד. מישהו יודע מה סגולותיו?"

"שיקוי העל-ביטחון מעלה את הביטחון העצמי של השותה אותו למשך 6 שעות" אמרה מירנדה במהירות.

"ואם השיקוי לא נרקח באופן הנכון בדיוק, הקורבן לא מצליח לשלוט בהתקפת גרפסים ענקית!" הוסיף אלבוס בחיוך מרושע.

"החלטתי להשמיט את הפרט הזה" אמרה מירנדה בהתנשאות.

מאחוריהם, רוניל השתעל.

אבפורת' וארתור הבריזו משיעור תולדות הקסם וישבו בחדרם, מעיינים בקטלוגי אופנה.

"תראה את זה!" אמר אבפורת' והתעטש (גם הוא השתתף באימון הקווידיץ').

"ירוק?? לא נראה לי..." אמר ארתור, "אבל תראה את הכחולה הזאת".

"כן, זה יבליט לי את העיניים!" אמרו שניהם יחד.

הם הביטו אחד על השני.

"אני אמרתי קודם" אמר ארתור מכאנית.

"זכותי לקנות מה שאני רוצה" הרים אבפורת' את אפו האדום.

"אנחנו לא יכולים ללכת עם אותה גלימה, דה!!" אמר ארתור, מזועזע.

"למה לא?" שאל אבפורת' בנחת, "אנחנו קובעים את האופנה, לא? ואני קובע שזה מגניב מאוד ללכת עם אותה גלימה!"

ארתור הרהר. "אתה מתנשא מדי" אמר, "אבל בסדר."

"בכל מקרה", אמר אבפורת', "את מי אתה מתכוון להזמין? אפצ'י! סוואן?"

"לא, נמאס כבר ממנה. חשבתי על אליזבת' גורדון."

אבפורת' כמעט נפל מהמיטה. "היא מסלית'רין!!" אמר בהפתעה.

"אז מה? היא יפה. זה מה שחשוב, חבר". אמר ארתור בהנאה.

"אני לא אקח שום נערה מסלית'רין, בין אם היא יפה, ובין אם לאו" אמר אבפורת' בגאווה. לו היה יותר רגש לאומי, משום ששיחק בקבוצת הקווידיץ'.

"כן? אז למה אמרת שתיקח את אנה לוסיה?"

"אל תהיה מגוחך! זה היה סתם בשביל לרדת על אמנדה. ברור שאני אזמין אותה בסוף", אמר אבפורת', "אבל אתה רציני בעניין אליזבת' גורדון?"

"כן, למה לא?" שאל ארתור.

"טוב, היא- היא גם חברה של בלק, אחרי הכל" אמר אבפורת', שחשב שזה מה שישכנע סופית את ארתור.

"אין בכך כל פסול בעניי" אמר ארתור בצניעות.

אבפורת' התעטש מרוב תדהמה.

בחדר השיקויים, הקדרות בעבעו והעלו עשן סמיך.

העשן של אלבוס היה צהבהב, ולכן כולם הסיקו שזה הצבע הנכון.

לרוע המזל, לא לרובם הצבע היה זהה.

הקדרה של פיליפה בל הצרפתייה למשל, העלתה עשן ירוק תכלכל, שהדיף ריח של ביצי דוקסי צלויות.

העשן של גלוריה היה כתמתם. אלבוס ראה שהיא זועפת על זה, וניסה לעודד אותה.

"שמעי גלוריה- פעם הלכו שני צמרורים ביער. אחד אומר לשני: 'שמעת על מחלת הצמרור המשוגע?' עונה לו השני: 'כן, איזה מזל שאנחנו פלָמינְגואים'."

גלוריה חייכה. הבדיחה טמנה בחובה עקיצה, שכן הבוקר גלוריה קיבלה את מכתבה במקורו של פלָמינגו.

לדרובל לא היה עשן כלל. הוא איכשהו יצר מין תמיסה דביקה בגוון ורדרד.

"זה לא מוצא חן בעניי..." מלמל.

"גם לא בעניי, דה קפריו!" אמר הפרופסור ליליפוט, מצמצם עיניו לנוזל הדביק.

מאחוריו, פיליפ לא הצליח להבעיר אש מתחת לקדרתו. אחרי כמה נסיונות כושלים, הוא נאנח, הפשיל את שרווליו, והכניס את שרביטו לתוך הקדרה מלאת הנוזל. הוא יצר פיצוץ פנימי בתוך הקדרה, והשיקוי החל מיד להתבשל.

לידו, רוניל גנח מעל ספר השיקויים שלו והחל להקיא.

מאה שנה לאחר מכן, יקבל נער אדמוני את זה הספר, הרשום על שמו של רוניליוס וזליב. כאשר יפתח הנער את זה הספר בעמוד שניים וחמישים, יגלה כתם קיא, אשר בעליו הקודמים הפריש.

הנער האדמוני יתרום לרצח האיש אשר לא פחד מאיש, פרט לחברו של רוניל וזליב.

גלוריה ואלבוס פטפטו, ולבסוף הגיעו לנושא הנשף, כשגלוריה אמרה שהיא לא בטוחה שיש לה שמלה שתתאים לאופנה הבריטית.

"אז עם מי את הולכת לנשף?" שאל אותה אלבוס בדרך אגב.

"אה... לא יודעת... למה?" היא הביטה בו.

"סתם..." ענה אלבוס, מאדים באוזניו.

השתררה שתיקה מביכה.

"ועם מי אתה הולך לנשף?" שאלה גלוריה בשביל הנימוס.

"אה- בדרך כלל דרובל ואני סתם עושים צחוקים, אני לא מזמין מישהי במיוחד... אבל השנה הוא בטח יזמין את מירנדה" הוסיף אלבוס במרירות מה.

"אה", אמרה גלוריה.

אלבוס נשם עמוק. "היית רוצה ל-?"

"מה זה?!" קרא דרובל בגועל. הוא ניסה לחלץ את שרביטו מן העיסה הוורודה, וידיו נדבקו גם.

העיסה החלה להתנפח. היא גדלה ותפחה, עד שנוצר מן בלון גדול, ורוד ודביק מעל לקדרתו של דרובל. ואז, ב-בום גדול, הבלון התפוצץ על כל יושבי החדר.

חתיכה מהבלון עפה לתוך פיה של פיליפה בל. היא נרתעה בגועל, אך מיד באותו רגע הרגישה את מתיקותה של העיסה.

"אוו, זה טרה- מניפיק!" היא אמרה לקהל פרצופים ורודים, ולעסה בהנאה.

הפרצופים הביטו בה בזעם, ואז פנו, בזעם רב יותר, לדרובל.

"אופס" אמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא