סיפורי סקורפיו

שלוש שנים מאוחר יותר, דראקו הצליח לשכור דירה בשכנות לגרגורי ונאלץ לסבול את השיחות ההזויות של משפחת גויל רק כשהן עברו לטונים שעוברים דרך הקירות, מה שקרה בתדירות גבוהה למדי.
דראקו קיבל קידום. זה בא לו לגמרי בהפתעה, זה היה אולי הדבר הכי טוב שקרה לו מאז שסקורפיו נולד, מזה אחת עשרה שנים. הוא החליט לחגוג את המאורע בשופינג-לקראת-הוגוורטס של סקורפיו ולקנות לו הכל יד ראשונה, חדש ואיכותי.
כל הדרך הוא פיזם לעצמו בעליזות ופרע את שערו הרך והנעים של בנו שרטן לעברו שהוא כבר ילד גדול.
"בוא נקנה לך גלימת תלבושת שחורה! לכולם יש בד טריקו אבל אני אקנה לך גלימה מאריג יוקרתי!"
"כתוב במכתב שצריך טריקו כי זה חלוק עבודה ארור. איך אני אמור לעבוד עם גלימה יוקרתית שאני צריך להזהר עליה כל הזמן, שעשויה מבד נוקשה כזה? חוץ מזה שאני לא מתכוון לגהץ את הבגדים שלי!"
"מה פתאום לגהץ? יש גמדונים בהוגוורטס, אתה לא תצטרך לעשות כלום! רק ללמוד! פשוט תענוג!"
"לא יודע אם מוצא חן בעיני הרעיון של ללמוד, מירנדה ממש שונאת את זה. היא אמרה לי שזה רע, שהיא נכשלת כל הזמן ושאולי בשנה הבאה היא תעשה שוב את השנה החמישית שלה."
"שוב?!"
"היא עשתה אותה רק פעם אחת בינתיים."
"היא תמיד חושבת שהיא תשאר שנה וזה לא קורה. גם אבא שלה היה כזה. כולנו היינו בטוחים שהוא ישאר שנה. הוא בעצמו שם כסף על זה שהוא ישאר שנה."
"הייתם מהמרים?"
"מ.. מה...? ל.. לא! מה פתאום? מאיפה הבאת את זה? מהמרים, הוא אומר..." דראקו החל לצחקק בלחץ. סקורפיו התעלם.
בסופו של דבר דראקו קנה את אותם הדברים שהיו כתובים ברשימה, לא יותר ולא פחות, כי עם כל הכבוד להעלאה גם היתה לו שכירות לשלם.
"זה נהדר, אבא!" סקורפיו חייך לעברו חיוך אמיתי.
"אתה בטוח?" דווקא עכשיו דראקו חשב שסקורפיו מעמיד פנים כדי לרצות אותו.
"כן! אני לא רוצה להתבלט! גם ככה כל הילדים בשכונה שונאים אותי כי מירנדה מרביצה להם בגללי!"
"זה כדי להגן עליך, טיפשוני! היא אוהבת אותך!"
"זאת לא הנקודה, אבא! אני שמח שקנית לי רק דברים רגילים! זה בדיוק מה שרציתי! תודה, אבא!" סקורפיו חיבק את אבא שלו פתאום. דראקו היה המום.
"ב.. בבקשה, סקורפיו! אין בעד מה! אתה הבן שלי! אני אוהב לקנות לך דברים! אני שמח שקניתי לך! אה.." דראקו הביט לכל הכיוונים ונרגע כשראה שלא מסתכלים עליו, ואז נחלץ מהחיבוק של סקורפיו.
"זה בסדר, בן. יהיה בסדר." הוא אמר וטפח על קדקודו של סקורפיו בעניינות. סקורפיו חייך לעצמו ודילג בעקבות אביו, בחזרה הביתה.
בשלב מסויים הוא נאלץ לעבור להליכה רגילה. הדרך היתה ארוכה ולא נשאר להם כסף לפלו או נסיעות, היה קשה לדלג את כולה.

הגויילים עברו את המחסום לפניהם, וכשדראקו וסקורפיו התכוונו לעבור, הקדימה אותם חבורה קולנית של שני הורים והרבה ילדים, חציים אדמוניים.
שוב המאלפויים ניסו לעבור, ושוב הקדימה אותם חבורה דומה. המקרה חזר על עצמו כמה פעמים, עד שנגמרו המשפחות החצי ג'ינג'יות והמאלפויים עברו סופסוף.
"מה זה היה?!" התנשף סקורפיו, שממש חשש לפספס את הרכבת, וכמה שדראקו אמר לו ששום רכבת לא יוצאת לפני שמאלפוי עולה עליה זה לא עזר.
"זה היה חמולת הוויזלים. ילדים כמו חול ואין מה לאכול. טוב, אולי אני לא אמור להגיד את זה אחרי שהיינו עניים בעצמנו, אבל, אתה יודע, זה מה שאבא שלי תמיד היה אומר." דראקו משך בכתפיו.
"ממ.. הם קשורים לפרסי וויזלי הארור?" שאל סקורפיו.
"הם כולם אחים, גיסים ואחיינים שלו. פרסי היחיד שלא התחתן והוליד ילדים מביניהם."
"לא פלא. מי תוכל לסבול אותו?"
"היתה לי דודה סדיסטית, אולי יש גם מכשפות מזוכיסטיות? אתה לא צריך לשלול..."
הם התקדמו לעבר אחד הקרונות מבעד לערפילים, וראו מזווית העין את כנופיית הוויזלים המאוחדת. גם כנופיית הויזלים המאוחדת ראתה אותם. דראקו הנהן לעברם, ואז סובב את גבו ופניו נתקלו בפניה של ספק-אישה-ספק-גורילה, שעירה מאוד, עם שיניים בולטות וחניכיים שחורות ושכבות איפור עבות למדי.
"בשם מרלין, ממש מתחשק לי לחזור להסתכל על הוויזלים שוב." מלמל דראקו בלחץ.
"אז זאת אשתו של דראקו, מה? פאנסי היתה יפה יותר ממנה! איזה בזבוז!" דראקו שמע מישהו מרכל עליו בזווית האוזן.
"זאת לא אישתי! לעזאזל!" דראקו צרח לעברם, והם השתתקו והלכו משם. סקורפיו שוב משך לדראקו במכנסיים.
"כן, בן." אמר דראקו.
"אבא, מה יהיה אם אני לא אתקבל לסלית'רין?" היסס סקורפיו.
"לא תתקבל?!" התפלא דראקו, ואז רכן לעבר סקורפיו ולחש: "אל תדאג, אם כבר אתה לא תקבל את סלית'רין, לא ההיפך! אנחנו מאלפויים ארורים, אל תשכח את זה!" ואגרף את ידו. סקורפיו אגרף את ידו בחזרה והם הצמידו את אגרופיהם לרגע.
"ביי אבא." אמר סקורפיו וגילגל אחריו את המזוודה המרופטת שלו.
"חכה שניה, סקורפיו!"
"מה, אבא? אני צריך להזדרז שהרכבת לא תברח לי!"
"אמרתי לך שאם כבר מאלפוי בורח לרכבת ולא ההיפך! כמה פעמים צריך.." סקורפיו גלגל עיניים והתכוון להמשיך בדרכו לרכבת, "..תקשיב רגע, סקורפיו! אני חושב שאמא שלך היתה אומרת לך..." דראקו תפס את סקורפיו לחיבוק דוב, ואז לחש באוזנו, "היא היתה אומרת לך שהיא אוהבת אותך תמיד, לא משנה מה תעשה ומה יקרה." ושיחרר. סקורפיו עיסה את עורפו ונעץ באביו מבט חשדני.
"כן, זה מה שהיא היתה אומרת. ברור." הוא גילגל את עיניו ואז את מזוודתו בעקבותיו. לפתע הוא עצר וסב על עקבותיו להעיף מבט אחרון באביו. הוא כבר לא היה שם.
"לעזאזל עם הקוסמים האלה שנעלמים כשלא מסתכלים!" הוא רטן, ואז הפנה שוב את גבו ומלמל, "תודה, אבא."
הרכבת צפרה צפירה אחרונה, סקורפיו התעשת כשהקרונות החלו להסגר. לשבריר רגע מבטו נלכד בעיניים כהות ומלוכסנות של תלמיד שנה ראשונה, כמוהו. הילד הושיט לעברו את ידו וסקורפיו אחז בה. הוא הספיק לעלות רגע לפני שהדלת נטרקה מעצמה, בקסם, על אחד הגלגלים הפינתיים של המזוודה.
"אפשר לחלץ אותה?" שאל סקורפיו.
"אפשר לנסות." הילד משך בכתפיו. השניים משכו במזוודה בכל כוחם כמה פעמים והתייאשו.
"טוב, נראה לי שאני אשאר פה, לשמור על המזוודה."
"אני אשאר איתך." מיהר הילד לומר.
"תודה. אני סקורפיו מאלפוי."
"אני ג'וני בוזדאר."
"לא נכון! אתה אסיאתי! לא אמור להיות לך שם משפחה פקיסטני!" קרא סקורפיו בחוסר טאקט משווע.
ג'וני צחק.
"אתה אולי הקוסם הראשון שמזהה ששם המשפחה שלי פקיסטני! אבל, היי! מה שאמרת היה קצת גזעני, לא?"
"סליחה." סקורפיו נבוך.
"זה בסדר. אבא שלי באמת ממוצא פקיסטני, הוא מוגל. אמא שלי אסיאתית, היא פרופסור צ'אנג-בוזדאר והיא מורה בהוגוורטס." ג'וני סיפר. השניים כבר התיישבו במקום הזה, במעבר, ולא ידעו שמתישהו אמורה לעבור שם העגלה עם הממתקים. בינתיים רק ילדים שהתרוצצו בין הקרונות רטנו לעצמם כשהם נאלצו לעבור מעליהם, והשניים התעלמו מהם.
"שני ההורים שלי היו קוסמים, אבל אמא שלי מתה כשהייתי בן חמש. אני בקושי זוכר אותה כי היא היתה חולה ממש הרבה זמן, לפחות שנתיים, אז זה כאילו גדלתי רק עם אבא. אבא שלי עובד בהובלת מים מינרלים, זה מקצוע מוגלגי בכלל." סקורפיו משך בכתפיו.
"למה הוא עובד במקצוע מוגלגי אם הוא קוסם?"
"לא יודע, אבל די שונאים את המשפחה שלי בקהילת הקוסמים, אולי בגלל זה היה לו קשה למצוא עבודה של קוסם..?" סקורפיו תהה.
"גם אני בקושי רואה את אמא, היא באה הביתה רק בחופשות. לפחות השנה אני אראה אותה יותר... אבא שלי עורך דין. זה מקצוע של מוגלגים, אבל הוא מוגל." ג'וני מיהר להעביר נושא.
"מה אמא שלך מלמדת?"
"שינוי צורה."
"אתה יודע לעשות קסמים? אתה יודע לשנות צורה של דברים?"
"אמא שלי מורה אז היא מקפידה על החוקים בבית. אסור היה לי לנסות שום דבר. אפילו לא טסתי על מטאטא! זה ממש לא יפה מצידה, היא בעצמה היתה המחפשת של רייבנקלו כשהיא היתה תלמידה והיא היתה ממש אגדה!"
"גם אבא שלי היה המחפש! של סלית'רין! הוא... אני לא יודע אם הוא היה טוב, אבל הוא אמר שהוא היה משקיף מלמעלה לתוך המחשופים של הרודפות של גריפינדור או משהו כזה." סיפר סקורפיו במבוכה. ג'וני שוב צחק. סקורפיו החליט שהוא מחבב את ג'וני.
"אז יש עליך לחץ להתמיין לסלית'רין?" שאל ג'וני.
"לא יודע, בטח אבא שלי יעדיף שאני אהיה בסלית'רין אבל זה לא שהוא ינשל אותי או משהו אם אני לא אהיה... גם ככה אין לו ממה לנשל אותי. הוא הוציא את כל המשכורת של אוגוסט על דברים להוגוורטס בשבילי, אז לא נראה לי שהוא יעשה את זה." סקורפיו משך בכתפיו. כנראה שמשפחת צ'אנג לא היתה עתיקה מספיק כדי שג'וני יבין שגם פה היתה בדיחה.
"אצלי זה בערך אותו הדבר עם רייבנקלו. אמא שלי כל הזמן אומרת שאם אני רוצה להתקדם וללמוד כמו שצריך אני מוכרח להיות ברייבנקלו כי כל שאר הבתים מתעסקים בשטויות ובפוליטיקות שלהם ורק ברייבנקלו מתמקדים בלימודים. זה מאוד חשוב לה. יש גם אגדה אורבנית על איזו תלמידה שהיתה ממש חכמה, התמיינה לגריפינדור ובסוף התחתנה עם מישהו ממש מפגר. השכל שלה התנוון. זה בטח סתם, נכון?" שאל ג'וני בחשש.
"לכל סיפור יש בסיס, לך תדע." סקורפיו משך בכתפיו.
"אומרים שהורים שלה היו מוגלגים אז הם לא ידעו איך להדריך אותה ובגלל זה היא נפלה ככה."
"מסכנה."
"אומרים שקראו לה הרמיוני גריינג'ר."
"טוב, אין מצב, זה שם מופרך מידי. תרגיע, זה סתם!"
"נכון?" רווח לג'וני. סקורפיו מצא את עצמו צוחק.
"מה?" שאל ג'וני.
"לא יודע, אולי כל ילד הגיע לפה עם סיפורים על למה בית מסויים הוא הכי טוב, אז מי צודק?"
"האמת שפחדתי שאולי אני לא אהיה קוסם בכלל בגלל אבא שלי, ובגלל שאף פעם לא ניסיתי שום קסם, אז לא אכפת לי גם להיות בהפלפאף." משך ג'וני בכתפיו.
"עד כדי כך?"
"טוב, אולי קצת הגזמתי..." שניהם צחקו, שוב, ואז הפסיקו כשהם קלטו כמה הצחוק שלהם נשמע צורם ולא טבעי.
"יהיה בסדר." אמר סקורפיו. שניהם נאנחו והביטו בנוף שאפשר לראות מבעד לחריץ שנשאר פתוח בדלת בגלל הגלגל של המזוודה.
"כן, בסך הכל גם ככה אין לנו באמת שליטה על מה שחשוב באמת. צריך פרופורציות." הסכים ג'וני.
"כן, אמא שלי מתה, וזה..." אמר סקורפיו, והם פלטו כמה צחקוקים לחוצים, מאולצים.

הפרק הקודם		הפרק הבא