היום שבו הפכתי להרמיוני

זו הייתה פעם שנייה שראיתי את הינשופים פורצים לאולם הגדול ומפזרים מכתבים, אבל גם הפעם נשימתי נעצרה בהתפעלות.
הופתעתי עוד יותר, כשאחד הינשופים נחת פתאום מולי. 'את הרמיוני גריינג'ר' הזכרתי לעצמי, 'אז, אל תיראי מופתעת מידי'.
הינשוף היה קטן וחום. הוא הושיט לי את רגלו, שאליה היה קשור פתק מגולגל. 'הוא מאולף,' אמרתי לעצמי, 'הוא לא יינשך.'
קיוויתי שאני צודקת.
כשקראתי את מה שהיה כתוב בפתק, השתנקתי בהפתעה.
"הכול בסדר?" הארי, שיש לידי, שאל.
במקום לענות, דחפתי את המכתב לכיוונו.
"סנייפ רוצה שתבואי למשרד שלו לפני השיעור?!" הוא לחש בזעזוע. "זה לא סימן טוב…"
"אני יודעת!" לחשתי בחזרה.
"סנייפ רוצה שתבואי למשרד שלו לפני השיעור?!" רון, שישב מולו, צעק.
"ששש!" הארי לחש לו בכעס.
"זה בטח בגלל השיקוי," אמרתי בהרהור. הסתכלתי על שני הנערים, שהיו החברים הכי טובים שלי ביומיים האחרונים והחלפנו מבטים מודאגים.

***

הארי ורון ליוו אותי למשרד של סנייפ. האוויר במרתפים היה מקפיא עצמות. ממה שהבנתי, זה היה דבר רגיל.
נקשתי בזהירות על דלת המשרד, שהיה צמוד לכיתת השיקויים.
"אנחנו נהיה פה," הארי אמר.
"אתם לא…" התחלתי, אבל רון קטע אותי.
"תצעקי אם קורה משהו," רון הוסיף.
"רון!" הארי הסתכל עליו בכעס. "מה אתה מגזים…"
הוא משך בכתפיו. "עם סנייפ, אי אפשר לדעת."
כל הדיבורים האלה לא עזרו בכלל ללב הפועם שלי.
"בכל מקרה, היום יום שישי," הארי אמר, "אז השיעור הראשון שלנו הוא שיקויים. אין טעם שנלך ונחזור. יש עוד פחות משעה."
הדלת נפתחה קלות.
'בהצלחה' הארי סימן לי בתנועות שפתיים. הנהנתי בהודאה והסתובבתי אל הדלת. נאנחתי והנחתי את ידי על הידית.

***

כשנכנסתי למשרד האפלולי, הפרופסור בקושי הסתכל לכיווני. הוא פסע במהירות מצד אחד של החדר לצד השני, נותן לשובת הגלימה שלו להיסחב אחריו על הרצפה. החדר היה קטן יחסית. במרכזו עמד שולחן עץ ככה, שאחריו כיסא שחור. בצד החדר עמד ארון עצום, בעל דלתות זכוכית. בתוך הארון היו עשרות בקבוקונים ומבחנות, מלאים בנוזלים צבעוניים.
סנייפ חלף שוב על פני.
"לא הספקתי לבדוק אותו," הוא מלמל. "אנחנו לא יודעים מה השפעות הלוואי שלו."
המשכתי לעמוד בדממה, מפחדת להרגיז אותו. גם ככה הוא היה נראה עצבני.
"לפי הריח," הוא המשיך למלמל, "הייתה שם כמות כפולה של סחוס ירקני. זה לא מסוכן…"
על השולחן היה מעמד מבחנות ובו השיקויים שיצרנו בשיעור האחרון. לפניו הייתה מגילת קלף, שעליה היה זרוק עט נוצה, שיצר כתם שחור בקצה התחתון של הקלף.
"פרופסור?" החלטתי לשאול. ניסיתי שלא להיראות מפוחדת מידי.
סנייפ הסתובב בחדות. שולי גלימתו השמיעו רשרוש, בזמן שהחליקו על הרצפה. "מיס גריינג'ר," הוא אמר, תוך כדי הנהון קל.
"אמרת לי להגיע, פרופסור," מלמלתי. הייתי בטוחה שהקול הצווחני שיצא ממני, לא היה דומה בכלל לקול האמיתי של הרמיוני גריינג'ר.
"השיקוי שלך," סנייפ אמר. עיניו היו כהות. "מישהו גנב אותו מהמשרד שלי."
הקול שלו היה קר כל כך, שהרגשתי את השערות הקטנות שעל עורפי סומרות.
"אתה…" מלמלתי, "אתה לא חושב שזו אני, נכון?"
"האם זו את?" הוא כיווץ את מבטו המאיים.
"לא!" קראתי והנפתי את ידי בהדגשה.
סנייפ נאנח. "משום-מה, אני מאמין לך," הוא אמר. "ולכן, אני צריך את עזרתך לשחזר את מרכיבי השיקוי. אם אדע לייצר אותו מחדש, אוכל להבין כמה העניין בעייתי, ובמידת הצורך, להיות מסוגל לייצר שיקוי-נגד."
"את… את העזרה… שלי?" מלמלתי.
"את היחידה שיודעת מה ערבבת שם," סנייפ ענה בחומרה.
'הלוואי והייתי יודעת מה ערבבתי שם…'
"אני מציע, שניגש למלאכה כמה שיותר מהר," הוא המשיך. "בעוד ארבעים דקות מתחיל יום הלימודים, ויש לי הרגשה שהגנב ינסה להשתמש בשיקוי כמה שיותר מהר."
"להשתמש..?" שאלתי. בטח נשמעתי מטומטמת לגמרי… וממש לא דומה להרמיוני. אבל המחשבה שמישהו ייקח חומר מוזר שיצרתי… וישתמש בו?!
"למה את חושבת שהוא גנב אותו, אם לא כדי להשתמש?" סנייפ ענה בקולו המונוטוני. הוא הניף את שרביטו לכיוון דלת, שהייתה בצד האחורי של החדר. כנראה הדלת שהובילה לתוך כיתת השיקויים. תוך כמה רגעים, הופיע כיסא דרכה וריחף לכיוון שולחן הכתיבה. "שבי, בבקשה," הפרופסור אמר, והצביע על הכיסא החדש.
אחרי חמש דקות מייגעות, שהיו נראות כמו נצח, שבהן סנייפ שאל אותי מאות שאלות על האופן שבו יצרתי את השיקוי, היה נראה שהוא התייאש.
"מה נעשה?" שאלתי אותו, כי באמת רציתי לעזור!
הפרופסור חשב כמה רגעים. "נוכל לחלץ את הזיכרונות שלך ובעזרתם לשחזר את המתכון," הוא אמר. הוא חשב כמה רגעים נוספים. "אצטרך אישור של המנהל וכמובן, גם הסכמה מלאה שלך, כדי לעשות דבר כזה. אבל זה ייתן לנו את הפתרון."
'לחלץ את הזיכרונות'… זה היה נשמע מפחיד. פתחתי את פי כדי להתנגד, אבל אז, חשבתי על סדרת הספרים. סנייפ נתן את הזיכרונות שלו להארי, רגע לפני שהוא מת. הזיכרונות האלה עזרו להארי לנצח את וולדמורט.
וכן, היה ברור לי שמדובר בשני מצבים שונים לחלוטין. אבל הרעיון שסנייפ היה מוכן לתת ככה את הזיכרונות שלו, גרם לי לחשוב שאולי, אני צריכה להביא לסנייפ את הזיכרונות שלי, כדי שהוא יוכל להציל את אנשים מתופעות לווי לא-ידועות, שעלולות להיגרם מהשיקוי שיצרתי.

***

בשנייה שיצאתי מהמשרד של סנייפ, הארי ורון קפצו על רגליהם.
"באמת חיכיתם כאן כל הזמן הזה?!" שאלתי בהפתעה.
"אמרנו שנחכה," רון משך בכתפיו.
"וזה לא לקח הרבה זמן," הארי המשיך.
רגע אחר כך גם סנייפ יצא מהמשרד. הוא העביר מבט על שני החברים שלי, הנהן לכיווני ומיהר לעבר המדרגות, כדי להספיק לקבל אישור מדמבלדור, לגבי השימוש בזיכרונות שלי.
"הכול בסדר?" הארי שאל. דאגה כנה נשמעה בקולו.
"אצלי? כן," אמרתי. "אבל מישהו גנב את השיקוי שלי. ויכול להיות שזה ייגרום לבלגנים."
"איך מישהו הצליח לפרוץ למשרד של סנייפ?!" רון שאל.
"אין לי מושג," משכתי בכתפיי.

***

סנייפ הספיק לחזור לתחילת השיעור. הגלימה שלו עוד הייתה בחלקה מחוץ לחדר, והוא כבר התחיל לדבר.
"אתחיל את השיעור בהודעה חשובה," הוא אמר בקולו המונוטוני.
הדיבורים בכיתה השתתקו, בשנייה שהוא נכנס.
ישבתי בין הארי לרון בקצה הימני של שורת השולחנות השנייה.
"אתמול בלילה המשרד שלי נפרץ," הוא סיפר, "ומישהו, ככל הנראה אחד מכם, גנב שיקוי. אני רוצה שיהיה לכם מאוד ברור," הוא סובב את מבטו אלינו. ראיתי תלמידים מכל הכיוונים מתכווצים במקומותיהם. "אני הולך למצוא את מי שעשה את זה, והוא הולך להיות מסולק מבית הספר."
מישהו בשורות האחרונות השמיע קול הפתעה.
"אם האשם לא השמש עדיין בשיקוי הגנוב," סנייפ המשיך, "ומוכן לבוא ולהתוודות בפניי, אהיה מוכן לשקול הקלה בעונש. אבל!" הוא הרים את קולו, "זו הזהרה אחרונה בהחלט. חיזקתי הבוקר את לחשי ההגנה סביב המשרד שלי, ובהמשך נחזק את ההגנות סביב כל המקומות הרגישים בבית הספר. חלק מהלחשים הללו יאפשרו לנו להתחקות אחרי עבריינים. הבא שייכנס לאזור שאסור לו להיות בו - ייענש בחומרה! לא כדאי לכם לנסות אותנו."
אף אחד לא זז.
שמתי לב שהארי מסתכל עלי. החזרתי לו מבט. חשבתי על כמות הפעמים שהשלישייה הגריפינדורית נכנסה למקומות אסורים בבית הספר במהלך סדרת הספרים. אם סנייפ העצבני לא היה עומד מולנו, יכול להיות שהייתי מגחכת מהמחשבה.
הכיתה המשיכה לשתוק.
סנייפ יישר את שולי גלימתו והסתובב עם הגב לכיתה. הוא התקרב ללוח ושלף גיר מכיס הגלימה.
באותו רגע, דלת הכיתה נפערה ברעש. כולנו, כולל הפרופסור, הסתכלנו לכיוונה בבהלה.
בפתח עמד נער, שהמבט בעיניו שיקף אימה מוחלטת. שיערו הבלונדיני היה מבולגן, ופניו אדומות. הוא התנשם בכבדות.
מאלפוי ניגב את מצחו בשרוול חולצתו, אבל לא נראה שזה עזר יותר מידי. השערות הבהירות נדבקו שוב למצחו.
"מר מאלפוי!" סנייפ קרא בתקיפות, "מה זה אמור להבי…"
"אפל!!!" הבלונדיני זעק והתפרץ לתוך הכיתה. הוא התעלם לחלוטין מהדברים שהפרופסור צעק לכיוונו. עיניו הכסופות סרקו את החדר במבט שהיה אפשר לתאר כ-'דאגה חולנית'.
"אפל?!" הוא זעק.
"מה עובר על הנמייה?!" רון לחש מהצד השני שלי.
אם רק היה לי מושג…
רגע מאוחר יותר, נהייתי מבולבלת עוד יותר, כשצפיתי בדראקו מאלפוי נופל על ברכיו.
"אפל תפוחי, היכן את?!" מאלפוי זעק, בצעקה שנשמעה קרובה מאוד לבכי.

הפרק הקודם		הפרק הבא