סיפורי נרגולים (חייה של לונה)

כמות הזהב הבלתי נתפסת ששייכת למשפחתו של דראקו בכספות שבגרינגוטס, נראית כמו גרגיר אבק אם משווים אותה להקלה וההתרגשות שהרגיש כשהבחין בלונה המתקדמת לקראתו.

הנה, חשב, הוכחה חיה לכך שזה לא הכל בראש שלו. ויתר מכך. תקווה. תקווה שאולי משהו מהלילה הזה יישאר, יחזיק מעמד.

הוא ניסה לחשוב על משהו חכם להגיד, מיליון משפטים עברו בראשו מהר יותר מסוורוס סנייפ שבורח מבקבוק שמפו, ולכן לא הבין איך קרה שכשהגיעה אליו, כל שיצא מפיו היה:

"היי."

היא הביטה בו ולפתע לא יכלה לעצור בעצמה מלחייך. היא התכוונה לתת לו את הגלימה ולחזור לחדר המועדון, אך משהתקרבה, היא גילתה שאינה מעוניינת עוד בלחזור אל מגדל רייבנקלו.
מדהים איך שההחלטות שלה משתנות כשהיא בקרבתו וכשהיא רחוקה ממנו. מה קורה לה? בבת אחת הבינה שכל הזמן הזה, היא פשוט רצתה להיות בקרבתו, ולא הגלימה או כל חפץ אחר היה מה שגרם למחשבותיה לנדוד אליו כל הזמן.
על כן, נענתה לדחף הבלתי נמנע והתיישבה לידו.

היא נשענה על גזע העץ שעליו נשען גם הוא, הציצה בסיכום שעסק באבני ירח לשימוש בשיקויים שהיה מונח על ספר הלימוד הפתוח על ברכיו.

"זה צריך להיות ליסטו, אתה לא חושב?" אמרה.

"מה?"

"בסיכום שלך," אמרה והצביעה על נייר הקלף, "צריך להיות כתוב תמצית פרחי ליסטו, לא מסיטו."

דראקו בהה בה לרגע, ואז העביר את מבטו אל הסיכום שעל ברכיו.

השתררה שתיקה לכמה רגעים.

"את צודקת, לונה, כנראה לא הייתי מרוכז."אמר דראקו לבסוף. הוא טבל את הנוצה בקסת הדיו בשביל לתקן את הטעות, מהרהר בינו לבין עצמו, מה לעזאזל קורה פה. דראקו מאלפוי מודה בטעות? אפילו בדבר פעוט שכזה, מעולם לא הודה בעבר. כמה פשוט היה לומר לה שהיא זאת שטעתה, או שבשנה השישית, שבה למד כעת, משתמשים באבקת מסיטו, או כל תירוץ אחר. אבל לא עם לונה. הוא הרגיש שהמסננת שבראש שלו, שיוצרת את השקרים או החצאי-אמיתות, פשוט נעלמת כשלונה בסביבה.

היא חייכה אליו חיוך חמים וסיפרה לו על התגליות האחרונות של אביה,והוא הרגיש שהוא שוקע לתוך עולם אחר, שבו אין צורך לשקר, להעמיד פנים, או אפילו.. אפילו להשפיל תלמידי שנה ראשונה.

העולם של לונה.

_ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ _ 

מדהים איך שני בני אדם שונים כל כך יכולים להרגיש בדיוק בו ברגע אותו דבר בדיוק: פליאה, לנוכח הגילוי החוזר:כמה נוח וטבעי בשבילהם לדבר זה עם זה, לצחוק זה עם זה.

כשנשמע הצלצול, התרומם דראקו על רגליו והושיט לה את ידו בכדי לעזור לה לקום.

הם הלכו יחד אל הטירה,משוחחים ומצחקקים, ואז נפרדו בחיבוק עדין, עם היסוס קל בלבד לפניו, ליד כיתת שינוי הצורה שאליה לונה היתה צריכה להכנס.

"נתראה אחר כך, לון." אמר בחיוך והחל לרדת במדרגות כיוון המרתפים. ליבה התחמם כששמעה שהוא כבר המציא לה שם חיבה. אם מישהו היה עומד שם, ממש שם, ומסתכל על פניה של לונה ואז על פניו של דראקו שכבר החל להתרחק ממנה,הוא היה רואה את אחד הדברים היפים בעולם- חיוכיהם של נער ונערה, שכל אחד מהם פונה ללכת לשיעור או לחדר המועדון, אבל ראשו נמצא במקום אחר לגמרי. עולם משלהם.

והדבר היפה אפילו יותר היה, שאיש מהם לא הרגיש אל השני רגש עז יותר מחיבה עמוקה ורצון להיות אחד בקרבת השני. הם לא ראו זה את זה בצורה רומנטית, וזה היה כל היופי.

לונה הייתה מאושרת למצוא ידיד חדש, ובעודה מגוללת בראשה את שיחתה עם דראקו מלפני מספר שניות, לא הבחינה בשלט שהיה תלוי על דלת כיתת שינוי הצורה, שאמר שלרגל יום הולדתה של פרופסור מקגונגל, מתבטל השיעור.

היא פתחה את הדלת, והציצה לתוך החדר. היה ברור ששני האנשים שבתוך החדר רצו להיות לבדם, באופן דיסקרטי, אז היא סגרה את הדלת בשקט, מחייכת לעצמה, נותנת להם להאמין שאיש לא גילה את סודם המתוק.

מעולם לא הייתה חושבת לשדך ביניהם, אבל עכשיו כשחשבה על זה, הם מתאימים. 

בעודה מסתובבת וחוזרת לכיוון מגדל רייבנקלו, העלה בעיני רוחה את התמונה שראתה לפני מספר רגעים.

שבה פרד וויזלי יושב בפינת החדר, ומחזיק בידה של צ'ו צ'אנג. 

----------------------------------------------

לקוראים: ממש חשוב לי שאם אהבתם תגיבו זה נורא מעודד אותי להמשיך, וגם אם יש לכם ביקורת תכתבו פה או בהודעה פרטית זה ממש יעזור לי.

אין צורך להגיד שהבדיחה על חשבונו של סנייפ עם השמפו, שמופיעה בפרק הזה, היא לא מקורית שלי, היא של המלכה הבלתי מעורערת ג'יי קיי רולינג, ומוזכרת בספר השביעי ע"י פרד וויזלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא