אליס לוגנבוטום ואחוות הגורל

פרנק

פרנק חזר עם אימא שלו להוגסמיד. היא הביאה אותו לגן.

הגן שלו היה בבעלות גברת מקמילן, בעלת פונדק שלושת המטאטאים.

"חנה, מה שלומך?" שאלה אימא שלו. 

גברת מקמילן הלכה לקראתם בחיוך רחב. הוא מאוד חיבב אותה, היא הייתה נחמדה.

בגן הקודם שלו הייתה גננת מרושעת. הוא לא רצה לחזור לשם.

כול בוקר, פרנק טען שהוא חולה ושכואב לו הגן. אבל אימא ואבא המשיכו להביא אותו לשם.

עד שאיך שהוא, מסיבה שלא הייתה ידוע לו, השיער של הגננת המרשעת התמלא עלוקות קופצניות.

(פרנק נשבע שהוא לא הטיל עליה שום כישוף, וזה היה נכון, מר וויזלי מכר לו אותם בסוד כשהוא הלך לחנות התעלולים שלו בהוגסמיד עם חבר שלו.)

סילקו אותו מהגן. אופס.

"הכול בסדר, תודה ששאלת. אז, אני מבינה שאליס מתחילה ללמוד היום בהוגוורטס." גברת מקמילן השיבה.

"כן, זה נכון. הבאתי את פרנק, שיהיה נעים." אחלה אימא שלו.

"כולם כל כך ממהרים היום, את לא רוצה להשאר קצת לשתות משהו?" שאלה הגננת.

אימא נאנחה "כמו שאמרת, כולם כול כך ממהרים. אני צריכה ללכת לעבודה."

גברת מקמילן הנהנה "להתראות, לונה. יום טוב." היא לקחה את ידו של פרנק והובילה אותו לגינה הגדולה של הפונדק.

היא השאירה אותו עם שאר הילדים לשחק. הבת הגדולה שלה, אמבר, ששנה הבאה גם היא תתחיל ללמוד בהוגוורטס. השם שלה הלם את צבע השיער שלה.

הוא הלך לשחק בחול, עם חבר שלו, בריאן.

בריאן היה חבר שלו מאז שהם ממש קטנים.

הם נפגשו במגרש משחקים, בריאן החליף איתו קלפים של צפרדעי שוקולד והראה לו קסם גורם לציפורים לנבוח.

בקיצור כול מה שצריך לעשות כדי להפוך לחברים.

בכיאן בנה חוות חיות, עם אגפים שונים לכול חיה.

הצעצועים שלו נבחו, צייצו, פעו, יילו ו... עשו כול מיני קולות שחיות עושות, כנראה.

פרנק ישב לידו והתחיל לבנות עוד כלובים. 

כעבור פרק זמן לא ברור, כי הוא שקע עמוק בעבודה,

מישהו שפך עליו סירופ דובדבנים בסודה.

הואהרים את מבטו בכעס. זה היה הבריון שתמיד הציק לו, ניק מקלאגן.

הוא חשב שהוא כולך כך גדול וחזק. אבל הוא היה בן שמונה, גדול בשנה מפרנק.

"משחק בחול, אה? השארת את השמיכי שלך בבית?" שאל.

הוא הרגיש כאילו הגוף שלו מתחמם, משהו בבטן שלו התלהט. כמו כול פעם שפגש את מקלאגן.

פרנק לא שנא אנשים, הוא לא ידע איך שונאים. אבל הילד הזה ממש עלה לו על העצבים.

בריאן לידו הניד בראשו. הוא היה אדם רגוע כזה, שאף פעם לא כועס או חווה סערת רגשות כול שהיא.

"חבל ששפכת עליו את סירופ הדובדבנים שלך, מקלאגן. גברת מקמילן נותנת לנו אותם כדי שנשתה ולא נתייבש." אמר בשלווה.

הבריון צמצם את עיניו לנוכח האדישות הזאת. "מה אמרת?"

"זה לא כזה קשה להבין. אתה רוצה שאחזור על מה שאמרתי?" 

פרנק אף פעם לא הבין איך הוא יכול להיות כול כך רגוע.

הוא ראה את בריאן מוציא משהו מכיסו.

"רוצה אחד, פרנק? אימא שלי הביאה לי בבוקר."

הוא היסס. מאיפה הסוכריות האלו היו מוכרות לו?

מקלאגן בנתיים חטף את הממתקים מידו ואכל את כולם.

עד מהרה הפנים שלו נעשו אדומות ואש (כן, ברצינות. להבות והכול) פרצה מפיו.

"אההההה!" הוא התחיל לרוץ בגינה.

חיוך עלה על שפתיו שלך פרנק הוא פנה לבריאן שחייך גם הוא "פלפלונים?"

הוא הנהן. "בטח עכשיו הוא ממש מצטער שאין לו את הסירופ דובדבנים בסודה."

אמבר רצה פנימה וחזרה עם גברת מקמילן. 

היא הוציאה את השרביט שלה ונופפה בו. כוס מים הופיעה מלפניה.

הגננת מהרה לתת למקלאגן לשתות.

"מה קרה?" שאלה אותו. 

הוא נחנק, והצליח לומר לבסוף, מצביע על שניהם "הם עבדו עליי ונתנו לי סוכריות חריפות."

החיוכים נמחקו מפניהם.

גברת מקמילן הביטה על שניהם, לא בכעס, אלא באכזבה.

פרנק לא אהב לאכזב אנשים. זה גרם לו להרגיש רע אפילו יותר מאשר צועקים עליו.

"בואו אחריי." אמרה להם.

"אווף. עכשיו אנחנו בצרות." התלונן באוזניו של בריאן כשנכנסו פנימה.

"אני יודע." החיוך שלו עלה חזרה " אבל תזכור את הפרצוף של מקלאגן."

החיוך גם חזר אליו "אוו. זה שווה את זה לגמרי."

הפרק הקודם		הפרק הבא