ג'יימס סיריוס פוטר

התחלה של סיפור האהבה (?)

"אני אומר לכם! הפרופסור הזה לא נורמלי!" אמר ג'יימס בכעס.

מסתבר שצריך להגיש הרחבה על מה שלמדו בשיעור תולדות הקסם.

הוא ישב עם וויל ופרד בארוחת צהריים, גם הם לא ממש הקשיבו להרצאות של בינס.

"לאיזה יום זה?" שאל שוב.

פרד משך בכתפיו "יום חמישי. עוד שלושה ימים."

"ובאיזה אורך?"

"שלושים סנטימטר."

המקצוע. הכי. גרוע. בעולם.

"אוף." התלונן והרחיק את צלחתו. הוא לא היה רעב.

וויל גלגל עיניים "אפשר לחשוב, ג'יימס. פשוט נעתיק ממשהו. עשינו את זה מלא פעמים."

"יופי. שוב התחלתי את השנה ברגל שמאל." התלונן פעם נוספת.

פרד בלע את הנקנקיות שאכל "ממתי כול כך אכפת לך?" שאל בתהייה.

ג'יימס לא ידע. אולי רצה להוכיח שהוא יכול להסתדר לבד.

או שלא רצה לעשות יותר צרות.

על מי הוא עובד? הוא לא רוצה להסתבך עם אימא שלו. האישה הזאת יותר קטלנית מהיפוגריף.

הוא צריך לגלות קודם מה למדו בשיעור.

"מה השיעור הבא שלנו?" ג'יימס עבר לנושא אחר.

"שיקויים." ענה וויל אחרי שהציץ במערכת.

"יופי. פרופסר מקמילן לא כזה נורא." נרגע.

"עם הסלית'רנים."

השיעור. הכי. גרוע. בעולם. (!!!)

משום מה נראה שבית סלית'רין שונא אותו במיוחד.

אולי זה בגלל שהכניס לחדר המועדון שלהם פצצות סירחון. הם נשארו הרבה יותר זמן ממה שציפה.

ואולי בגלל ששנה שעברה כיסח להם את הצורה בקווידיץ'.

או שזה היה בגלל שהוא, וויל ופרד קמו הרבה לפני כולם וריסקו לתוך ארוחת הבוקר שלהם פלפלונים

חריפים במיוחד.

או שזה היה בגלל… בסדר, אולי יש להם הרבה סיבות לשנוא אותו.

זה לא שהוא פחד מהם, אבל עוד מעט יש את אימון הקווידיץ' הראשון, וג'יימס לא רצה לפספס אותו בגלל איזה לחש משונה

שגורילת אדם תטיל עליו.

הלוואי שהיה לו דרך להגיע לכיתה בלי שיראו אותו.

להיות בלתי נראה לפרק זמן… גלימת העלמות!

"אני עוד רגע חוזר." אמר לחבריו. לפני שהספיקו לשאול 'למה?', הוא חטף את תיקו וזינק מהשולחן.

אביו, נתן לו את מגילת הקונדסאים שלו. זה היה מאוד שימושי.

אלבוס קיבל ממנו גלימת העלמות. מה שהיה שימושי לא פחות.

ג'יימס מיהר לעבר אחיו הקטן שישב עם רוז, שניהם נעשו לצמד כזה.

הוא נגע בכתף של אלבוס. הוא קפץ ואז הסתובב.

"היי ג'יימס." אמר בחשש.

"היי. תגיד, אל, אני יכול להשאיל את גלימת העלמות שלך להיום?" שאל בחוסר סבלנות.

"בטח. בחדר שלי, במזוודה." אמר "למה אתה צריך..?"

שאלתו נקטעה כשאחיו הגדול מהר לצאת מהאולם הגדול.

צעדיו הדהדו במסדרון כשרץ לעבר המדרגות. היה יחסית ריק שם לאמצע היום.

הוא הביט ימינה ושמאלה, ותהה כמה זמן אנשים יכולים לאכול.

השיעור נגמר לפני איזה חצי שעה. זה אומר שיש עוד… עשרים דקות לשיעור הבא?

בום!

טראח! טראח! טראח!

הוא התנגש בתלמידה וכול הספרים שלה נפלו.

ג'יימס הנבוך מאוד התחיל להרים את הספרים מבלי להסתכל בנערה.

יופי גאון. בפעם הבאה תסתכל לאן שאתה הולך! נזף בעצמו.

היו שם הרבה ספרים מהספריה חוץ מהספרי לימוד הרגילים שלהם.

כנראה אחת מרייבנקלו. רק שזאת לא… חשב ג'יימס והביט בתלמידה.

אוי, שיט. קילל בליבו.

"תודה." חייכה ליר סטון.

"אין בעיה, זאת במילא הייתה אשמתי. אני התנגשתי בך." ענה לה. הוא הרגיש את פניו מתלהטות,

וכנראה הסמיק.

ליר צחקה "לא נורא. בטח היית עסוק במחשבות." ופנתה ללכת משם.

"אממ… ליר?" שאל. לעזאזל, למה הלב שלו פועם כול כך מהר?!

היא הסתובבה חזרה והביטה בו בשאלה. באותו זמן התחילה להחזיר את הספרים לתיקה.

" אז חשבתי… את כתבת מה שלמדנו היום בתולדות קסם?" הצליח לגמגם.

שאלה רטורית. היא הנהנה.

"אז, אני יכול להשאיל ממך את הסיכום?" שאל בסרבול.

"כן, אני גם יכולה להעתיק לך לגיליון קלף חדש ולהביא לך בערב. רוצה?" ליר סיימה לסדר את התיק ותלתה אותו על כתפה.

הוא התקשה להתמקד כשהסתכל לתוך עיניה. כחולות בגוון של האוקיינוס.

והחיוך שלה היה כול כך יפה...

"ג'יימס? אתה שומע אותי?" היא נופפה בידה מול פרצופו בידה.

הוא התנער. "כן, אני אשמח."

"טוב, ביי!" היא צעקה כי כבר התרחקה בריצה. השיער שלה התנופף מהמהירות.

אחרי כמה זמן נזכר שהתכוון להביא את גלימת העלמות.

הפרק הקודם		הפרק הבא