אני רוצה כוכב

שלום לכל הקוראים של "אני רוצה כוכב". בוודאי שמתם לב שכבר במשך שנה או יותר לא כתבתי. אני מתבישת לאודות שהיה לי מחסום כתיבה עקב עצלנות... כן, פשוט בזמן האחרון הייתי עצלנית בצורה שאני לא סובלת. בשנה שהתחלתי לכתוב את הסיפור הייתי בידכאון קשה, היו לי מחשבות אובדניות, רצון עז לפגוע בעצמי והדברים הכי קטנים שהציקו לי נראו כמו סוף העולם. הדיכאון הזה לא הגיע משום מקום, זה היה לאחר תקופה קשה וכואבת שעברתי בבית שלאחריה התווספו לה תקופת המעבר מיסודי לחטיבה שאיתה הגיעו אנשים חדשים. שהציקו לי. בכל מקרה עברתי טיפול וכיום אני בסדר. התחלתי לכתוב את "אני רוצה כוכב" בכיתה ז', כיום אני תלמידה בכיתה ט, שמתמודדת עם הקשיים הרגילים והנורמטביים שכל נערה מתבגרת עוברת- ההדלקות הראשונה על בחור, דחייה של בחור, ציונים גרועים במתמטיקה וכמו שצינתי מקודם הרצון להתגבר על העצלנות שלי. אני מניחה שכתיבת הסיפור הגיע כנראה ממקום של כאב, והכתיבה אפשרה לי להרגיש פריקה וסיפוק למרות שהסיפור שאני כותבת לא קשור למציאות בה אני חיה. העניינים נעשו הרבה יותר טובים ונתתי לעצמי את האפשרות לתת לדברים הפשוטים והנורמאליים שאמורים להטריד אותי למלא את ראשי במקום קשיי החיים שאיתם אני כנראה אצטרך לחיות לעוד הרבה זמן. מצטערת אם אני קצת לא מובנת אני פשוט מנסה לא לחשוף יותר מדי מידע על עברי. אחרי הכל אני אמורה לעדכן עכשיו פרק חדש ולא לספר לכם על עצמי. אני בסך רוצה שתדעו שאני מאוד גאה במספר הציפיות שהסיפור הזה גרף בשנתיים שלוש האחרונות. אני מצטערת שנטשתי את הסיפור. אבל אני מוכנה להמשיך אותו עכשיו ואני מקווה שאתם לא אבדתם את התקווה שאמשיך לעדכן אותו. מקווה שתאהבו את ההמשך... הפרק הזה כנראה יהיה יותר קצר מהאחרים כי אני צריכה לרענן את ראשי בנוגע לסיפור ולתת לרעיונות חדשים לזרום אליי. רק אל תאבדו את התקווה שאני אמשיך לעדכן את הסיפור ואני לא אאבד את הרצון להמשיך לכתוב אותו.אנסה לעדכן כמה שיותר בקרוב. תודה על הסבלנות וההתלהבות שלכם.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

"הגעתי..."

חציתי את מגרש החנייה הגדול והתקרבתי לעבר דלתות הזכוכית. בעמדת הקבלה ישבה מזכירה שלבשה חלוק זהה לשל האחיות. אורות הפלורוצנטס האירו את המקום באור לבן בוהק, היה נדמה כאילו מעולם לא יחשיכו את המקום לא משנה עד כמה מאוחר ואו חשוך בחוץ. האישה שישבה בעמדת הקבלה קראה ספר גדול עליו מציור כתר. לרגע חשבתי לעצמי 'מה אני עושה פה', צמרמורת עברה בחוט השדרה ודגדגה את עור גופי כל שערותיי סמרו. כאילו רק עכשיו הבחנתי עד כמה קר בחוץ. ידעתי שזה מטורף, לבוא ככה לבקר את אחותי בשעה כל כך מאוחרת. 'מה אם מישהו בא לבדוק אם אני ישנה ורואה שאני חסרה?' חשבתי לעצמי. הזכרתי לעצמי שאני הנערה שתעשה הכל למען אחותה- כי כשזה מגיע לאחותי, אני מלאת ביטחון עצמי ושגעון שעוזרים לי לקבל את האומץ לעשות את מה שאני עושה כרגע. התקופפת מתחת לשולחן הקבלה כך שהמזכירה לא תשים לב אליי. למזלי השולחן מחובר ממש לפנייה במסדרון אליה הייתי אמורה לפנות, ודלתות הזכוכית לא היו סגורות. חיכיתי רק עוד קצת כדי לבדוק את המצב. לרגע המזכירה התנתקה מהספר והיה נראה שמישהו קורא לה מדלת סמוכה. היא קמה סגרה את דלתות הזכוכית שבכניסה אך לא נעלה אותן, לאחר מכן פנתה לכיוון הדלת ממנה קראו לה. התגנבתי מהר לאורך הדלפק של עמדת הקבלה ופניתי לכיוון המסדרון. למזלי המקום היה מאוד מאורגן- על כל דלת של חדר סגור היה תלוי דף בו כתוב שם המאושפז וסיבת האישפוז. תוך שתי דקות הגעתי לחדר בו היה כתוב על דלתו: 

שם המאושפז: אלין אפריל-צ'ארם

סיבת אשפוז: אוטיזם, התיבשות, פגיעה גופנית

 לא יודעת למה, אבל המראה של מילים גרם לי לבחילה קלה וצמרמורת עברה בגופי. פתחתי את הדלת והצצתי פנימה. ראיתי את אלין שוכבת על מיטה לבנה לא רחוקה מהחלון. זרועותיה היו רפויות ליד גופה ונשימותיה היו סדירות ואיטיות. מצב שינה. היא הייתה נראת שברירה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה ששמתי לב עד כמה רזה, שברירית וקטנה היא. אל רציתי להיות שם יותר מדי (זאת אומרת רציתי. אבל לא רציתי שאחות תראה אותי יושבת שם ו... טוב, תעיף אותי משם וכנראה גם תתקשר להורים שלי. לא נעים).

הוצאתי מהשקית את הספר האחרון בסדרת המנגה שאלין אהבה לקרוא -או יותר נכון לעיין בה- שקניתי עבורה, והנחתי על השידה שנצבה על יד מיטתה של אלין. בהיתי בה מספר רגעים כשהיא ככה- ישנה ושלווה. צפיתי בחזה שלה עול הויורד כשהיא נשמה אוויר ופלטה אותו. שמתי את הנשימות הדקיקות שלה. הצצתי בשעון שהיה תלוי על הקיר ממול, המחוג הגדול הורה על המספר 12 והמחוג הקטן על 3. הגיע הזמן לחזור הביתה. הביתה... לא. הגיע הזמן לחזור למקום שזיכיר לי את מה שאין שם. אחותי הקטנה. אלין.

כשיצאתי מהחדר וסגרתי את הדלת אחרי בהיתי למספר רגעים בדף שבו צויין שמה של אלין. אפריל-צ'ארם. כמה הגורל אוהב את האירוניה, עד כדי כך שהוא מוליד ילדה אוטיסטית לשם מפשחה כמו צ'ארם.

...

בבוקר בקושי הצלחתי להתמקד במה שקורה. הייתי עייפה. לא סצם עייפות רגילה שלא ישנתי טוב אז רציתי לישון. עייפות שאפפה את כל גופי, כאילו ענן של עייפות עוטף את כל הראש שלי ומנסה למנוע מהפנים שלי להביע כל רגש או מחשבה. העייפות הזאת נבאה משני גרומים עיקריים; הראשון שלא באמת ישנתי אתמול בלילה והשני המחשבות הטורדניות שלא הניחו לראשי ולנפשי. -"מרין. את מקשיבה לי?" זה היה בן שהעיר אותי ממחשבות ההקיץ שלי. "אה... מה?" עניתי ונערתי את עצמי. "שאלתי למה את נראת כל כך עייפה?". 

-"אה. הממ.." גמגמתי. לא ידעתי אם כדאי לי לספר לו או לא. הרהרתי בראשי למשך שניה ולבסוף אמרתי "בוא נצא החוצה. נדבר על זה", ובהרמת גבה קלה הוא יצא בעקבותי אל החוף.

"ומה היא אמרה?" שאל בן.

-"היא לא התעוררה. לא רציתי להעיר אותה, אחרי כל מה שהיא עברה. ראיתי עד כמה הגוף שלה זקוק למנוחה הזאת." בהינו במים ביחד לא הסתכלנו אחד על השני. פשוט לא היה החשק לפגוש זוג עיניים בוהות ברגעים האלו. אני ובן לא היינו שונים- בחיצניות לא היה ניתן לנחש שאנחנו קרובי משפחה. אבל באישיות היינו כמעט אותו האדם. שנינו חפשנו משמעות פילוסופית כמעט בכל דבר, התענינו מאוד בהיסטוריה, תיעבנו הערות סרקסטיות מתנשאות וניסינו כמה שיותר להמנע מלהוציא הערות כאלו בעצמנו. -"אל תספר להורים... הם ילחצו ואני רוצה שיתחילו לכעוס או משהו כזה..." אמרתי לבן. הוא הישירי לי מבט ואמר: "אל תדאגי. אני מבין, שפתי חתומות".

ובמילים אלו המשכנו לבהות בים, כל אחד בתוך מחשבותיו.

הפרק הקודם