שקד.

שלום,

הנה הפרק החמישי, קרדיט על הביטוא לשחר - Im Not Lost  In Sin.

החלטתי שאני ריכה לכתוב את זה, בתפוז אני מודה, אני מעלה דברים מהר יותר -תרגישו חופשיים להכנס

שקד הגיעה למסקנה שהיא שונאת אותו.
היא ניהלה שיעור מושלם, בלי בעיות, בלי התחצפויות מיותרות, נפילות של ג'ו ועוד המון דברים שהיו יכולים להפריע לה. אבל אז הוא התחיל. מייקל הרגיש צורך עז משום מה להתחיל לשאול אותה שאלות פרטיות, בזמן שהיא מלמדת. נראה כאילו יש לו קש באוזניים, לא משנה כמה פעמים היא אמרה לו "שאלות בסוף השיעור".
הוא המשיך לשאול.
לבסוף, השיעור נגמר, והיא התחילה ללכת הביתה, לראשונה מזה הרבה זמן חזרה לפני שמונה בלילה, למרבה ההפתעה, אביה שלה היה בבית.
"אבא." היא אמרה, מופתעת.
הוא הסתכל עליה במבט משונה, כאילו לא הכיר אותה במשך רגע, ואז נראה כאילו נרגע. "שקד?" נימת קולו הפכה את שמה לשאלה בפיו.
"כן, אבא." היא ענתה.
"הו, סליחה, מה שלומך? איך היה בשיעור?" שקד החליטה לנסות להתעלם מהשאלה באלגנטיות.
"אני די בסדר, קצת רעבה. מה שלומך? מה אתה עושה בבית בשעה הזאת?" אביה נראה מעורער לרגע, ואז ככל הנראה מחליט גם הוא להתעלם באלגנטיות מהשאלה.
"אז בואי נאכל." שקד החליטה שלא יהיה מנומס לבהות באבא שלה. הפעם האחרונה שאכלו ביחד הייתה לפני שלושה שבועות – לא ייתכן שאחרי מעט כל כך זמן אביה ירצה לאכול איתה בשנית.
"אבא, אתה מרגיש טוב?" ניסתה לשאול בעדינות.
"מעולם לא הרגשתי טוב יותר." ענה במהירות, שקד החליטה להיות כנה עם עצמה. זה הפחיד אותה.
חבורת שודדים אלימים תוקפים אותה – אין בעיה.
אבא שלה רוצה לבלות איתה – עכשיו, זה מפחיד.
כאילו הרגיש את רגשותיה, החל לומר, "האמת, שקד, לאחרונה רציתי לדבר איתך. אני מרגש שאנחנו לא מבלים מספיק ביחד."
'ומי לדעתך האשם בזה?!' רצתה לצרוח. הדבר היחיד שהיא רצתה כרגע היה להיעלם. בטח נחמד להיות בלתי נראה.
"שקד? שקד? כדור הארץ לשקד?"
היא החליטה שזהו זה, כאן מגיע הגבול שלה. "מה שמזכיר לי, אבא, האמת היא שיש לי המון עבודת ניירת," מה שהיה בהחלט נכון, "וחשבתי שהגיע הזמן לחדש את אספקת המזון במשרד... אולי אלך לסופר ואחר מכן אישן במשרד?"
"תישני במשרד?" הוא אמר את זה כאילו לא העביר את כל שנות ילדותה, כל החודשים בהם בכתה לבדה לכרית, בשינה במשרד. למעשה היא כבר ישנה במשרד בשלושת השבועות האחרונים לא מעט פעמים. 'טוב שאתה שם לב אלי כל כך אבא.' חשבה.
"אני הולכת." אמרה. היא נכנסה לחדרה לקחה כסף, ויצאה מהבית.
שקד החלה ללכת בשביל לסופרמרקט, והתחילה לתהות. היא הייתה מודעת לכך שלא הייתה נחמדה לאבא שלה- כל טיפש היה מבין את זה, ובכל זאת, היא הרגישה שזה מגיע לו. היא לא כעסה עליו או משהו בסגנון, אבל בכל זאת, חודש אחרי המוות של אמא שלה הוא חזר להיעדרויות שלו. למעשה לפעמים תהתה אם הייתה מתה בתקופה הזאת, האם היה שם לב לזה? היא חשבה שהתשובה היא לא. זו הייתה מחשבה מרירה מאוד.
אבא שלה היה אותו דבר כלפי אמא שלה, נזכרה. קר, מתנשא, ובכלל, היא לא זכרה ארוחה אחת משפחתית בתקופה הזאת בה השתתף. אמא שלה עבדה עבודה מלאה שתיים עשרה שעות בממוצע, בזמן שגידלה ילדה שלמדה משום מה אומנויות לחימה.
אל תבינו לא נכון, גם הוא עבד שתיים עשרה שעות בממוצע, ועדיין...
היא הגיע לסופרמרקט, ולקחה עגלה. בסדר, שקד, שקד התחילה לחשוב, איזה אוכל חסר במשרד? חלב ונמס– אני כבר יומיים בלי קפה, לחם – חובה לחם מלא, אני צריכה לרדת קצת במשקל, עגבניות – רגע כמה עגבניות אני צריכה? 5 עגבניות זה יותר מדי? טוב מקסימום נזרוק...
העגלה שלה התחילה להתמלות במצרכים, בזמן ששקד התחילה להתלבט אם שווה לה לקנות ספרגוס – אחרי הכל,  כל האוכל למשרד, והם רק שני אנשים...
היא שמעה קול מוכר מאחורייה "שקד?" היא הסתובבה במהירות וראתה למרבה אכזבתה, את מייקל, שהחזיק גם הוא עגלה. היא הכריחה את עצמה להירגע, נשימות עמוקות, שקד, נשימות עמוקות
"היי, מייקל, מה שלומך?" היא אמרה בקול שניסתה כמיטב יכולתה שיהיה רגוע ושמח.
"בסדר, מה שלומך?," אתה ואבא יכולים להסתדר יופי. "מעט מצוברח בגלל סופי, אבל זה כך כבר כמה שבועות..."
"מי זו סופי?" קטעה אותו שקד.
"סופי הייתה ידידה קרובה שלי שמתה לאחרונה מסרטן" ענה מייקל. שקד בחרה שלא לענות, מי כמוהה יודע כמה זה מעצבן שאנשים מזייפים טון  עצוב, ואומרים 'שלא תדעי עוד צער' או 'אני בטוחה שהיא במקום טוב יותר' כאילו שהם ידעו שהיא במקום טוב יותר, או הכירו את רגשותייה.
"שקד? שקד? כדור ארץ לשקד?" כן אין ספק שהוא יסתדר טוב עם אבא. "אז עכשיו אני יכול לשאול אותך שאלות" אמר בחיוך.
"לא!" כמעט צעקה שקד.
הוא הרים גבה, "אמרת שמותר לשאול אחרי השיעור..."
"אני מצטערת, אבל אני די ממהרת..." ולאחר שאמרה זאת, היא פחות או יותר אספה במהירות ובשתיקה, מבטה מבהיר למייקל ששאלות הן לא לגיטימיות כרגע, את כל שאר הדברים שהייתה צריכה, ויצאה מהחנות.
השעה כבר הייתה בשלב הזה תשע בערב. היא החלה לפסוע למשרד, מחזיקה בכל יד חמש או שש שקיות – תודה לאל על לימודי הלחימה שלה, היא הייתה מסוגלת להרים משקלים כבדים יחסית בלי יותר מדי בעיה, היא באיטיות את הפלאפון שלה, וראתה משהו שהפתיע אותה – הייתה לה שיחה מאבא שלה. היא לא זכרה את הפעם האחרונה שזה קרה. אולי מישהו מת? התחילה שקד להילחץ והתקשרה במהירות חזרה
"אבא?" היא שאלה."כן, שקד, למה לא התקשרת? השעה כבר תשעה בל-"  הוא דאג לה?!
"אבא, הכל בסדר, אני בדרך למש-"
"חוסר אחריות כז-"
"אבא, הכל טוב, להתראות"  ובזאת ניתקה, מאוכזבת גם ממנו וגם מעצמה, ואפילו לא מבינה למה.
היא הגיעה למשרד,פתחה את האור ומצמצה במהירות כשהאור סינוור אותה, היא הניחה את המוצרים במקרר ובארון, ולפתע הבטן שלה נזכרה שכבר עשר, והיא לא אכלה.
הא טיגנה חביתה, חתכה סלט, נחתכה בדרך חתך או שניים, אכלה, נכנסה למשרד, וחטפה יאוש כשראתה את כמות הניירת שמחכה לה. הבעיה העיקרית של שקד עם העבודה, הייתה כמות השעות – היא הייתה גם תלמידה, חשוב לזכור, היא התחילה לעבור במהירות על הניירת, נעזרת במחשב וסיימה לבסוף בחמש, היא נשכבה על הרצפה ונרדמה- לא לפני ששמה שעון מעורר לשש.

הפרק הקודם