חשוך מרפא

אז... אני יודעת שיצאתי לפגרה די ארוכה, ולמען האמת זה היה ספונטני לחלוטין ולא עבר הגייה ולכן זה נראה קצת קקי... אני לא יכולה להתחייב להוציא פרקים כל פרק זמן מסויים או לתרגם עוד פרקים באופן כללי כי אני בתקופה די עמוסה...

מקווה שתהנו מהפרק

+++++++++++++++++++

זה היה מרושע לגמרי מצד דמבלדור לגרום לו לעבור את הטקס הפומבי הזה. הוא לא הבין למה המיון היה צריך להיות ציבורי בכלל - הרי כולם כבר יודעים לאיזה בית הם שייכים לא? למה להתאמץ ולהקריא את השמות של כולם? אלה היו סתם שטויות.

כשהארי ישב בין הילדים החדשים, גבוה מהם בראש והתעלם מהלחשושים העצבניים שלהם,הוא כבר חש זוג עיניים נעוצות בו. זה גרם לו להרגיש עקצוצים. הוא שלח מבט אל השולחנות תחת הדגל הירוק הענק שעליהם נכתב "סלית'רין" באותיות כסף. עיניו מיד מצאו את ראשו הבלונדיני ללא רבב של דראקו מאלפוי. הוא הביט מצידו השני של החדר לתוך עיניו האפורות של הילד במשך כמה פעימות, לפני שהסיט משם את מבטו בהפגנתיות.

המפגש ההוא היה יכול ללכת טוב יותר, בלשון המעטה. הוא באמת לא רוצה להרגיז אף אחד, אבל הוא הבחין מייד כי מאלפוי היה רגיל לאיים על אנשים. והוא לא העריך את העקיצה על בגדיו או את הדרך שבה עיניו של מאלפוי החליקו מעלה ומטה על גופו - הסנוב. והוא ממש שנא שאנשים מתגנבים מאחוריו ומרגלים. אם היית עושה את זה בסנט ברוטוס, היית גומר בסופו של דבר בבית החולים. מאלפוי לא תפס אותו ברגע טוב, ואם זה לא הספיק הוא גם היה פוץ אמיתי. ובכן, הארי לא הולך לתת למישהו עם שם כמו דראקו מאלפוי להפחיד אותו. הדבר הראשון שלומדים בסנט ברוטוס הוא שאם אתה נראה כמו קורבן קל, אתה תהיה מטרה קלה, אז אסור לך להיראות כמו קורבן קל.

אבל הוא היה צריך לשלוט על עצמו יותר טוב . הוא ידע שאיבוד השליטה שלו ככה יכניס אותו לצרות. הוא עדיין לא היה בטוח בנוגע למקום הזה, אבל זה נראה טוב יותר מאשר סנט ברוטוס - וכל דבר היה יותר טוב ממשפחת דרסלי.

בזה אחר זה עזבו החדשים את הארי לבד בתוך ים של כיסאות. התלמידים האחרים באולם נראה קרועים בין מחיאת כפיים לחדשים שתפסו את מקומותיהם לבין בהייה בהארי. הוא גלגל את עיניו הנפשיות. כלפי חוץ, הוא התמקד בלא להראות אף רגש.

לבסוף, דמבלדור קרא את שם המשפחה. "יש לנו תלמיד חדש השנה," הוא אמר בקול הרוס עם הגיל, אך עדיין חזק מספיק כדי להישמע באולם כולו. "סטודנט מועבר בשנה החמישית. הארי פוטר", הוא אמר בחגיגיות, והארי עמד. "בית גריפינדור ישמח לקבל את פניך."

הארי התעלם בהפגנתיות מהמבטים של כל הסובבים אותו כשעשה את דרכו אל שולחן גריפינדור, בין התשואות הפזורות. שני תלמידים מהשכבות העליונות פינו לו מקום, והוא הנהן בהכרת תודה. הוא מיקד את מבטו בדמבלדור, שהמשיך לשאת את דברי הפתיחה. הוא הרגיש לא בנוח להפליא ועשה כמיטב יכולתו לא להראות את זה.

לבסוף, אחרי שתיקה ארוכה, ילד אירי קטן הושיט את ידו. "שיימוס פיניגן," הוא אמר.

הארי צפה בתלמידים האחרים העבירו את מבטם ממנו אל פיניגן וחוזר חלילה. הוא הנהן לאות ברכה. נערה אדומת שיער הביטה בו באופן שגרם לו להרגיש לא בנוח, והוא הבחין לפתע כמה בנות היו. הוא לא היה בסביבה נערות שטרם מלאו להן, בטח שלא עדרים שלמים, כמו שנראה שבית הספר הזה מורכב מהם. אחת מהן עם שיער סבוך ומראה חכם, עם ספר בחיקה, מרפקה את הג'ינג'י לידה, וסיננה, "תפסיק לבהות בו, אתה גורם לו להרגיש לא בנוח." היא הביטה בזעם באחרים והארי הרגיש שהוא מסמיק. היא הסתובבה והסתכלה עליו במבט והושיטה את ידה. "אני הרמיוני גריינג'ר. ברוך הבא להוגוורטס, הארי. "

יותר אנשים קוראים לו בשם הפרטי שלו! אבל היא היתה ילדה - אולי זה מה שהן עושות? איך עונים לבנות? לבסוף הוא לחץ את ידה ואמר "שלום".

עוד שתיקה, ולמרות דבריה של גריינג'ר כולם בהו בו. "חשבתי שזו ארוחת ערב," הוא אמר, מציץ על השולחן הריק לפניהם ומפנה במעורפל את השאלה שלו כלפי הילדה עבת שיער.

"הו, זה כן."

הוא הביט סביבו בחיפוש אחר תלמידים שמחכים בתור, אבל כולם ישבו.

"הם משרתים אותנו," אמרה גריינג'ר, מפרשת את ההתנהגות שלו בצורה נכונה, והוא הבחין בגברים שהתרוצצו לבין חלק מהשולחנות. "נוראי, לא? בהוגוורטס באמת יש תוכנית סיוע כספי נדיבה, אבל ברגע שאתה כאן, זה ממש כמו בימי הביניים, באמת." התלמידים האחרים סביבם גלגלו את עיניהם או השמיעו קולות מחאה. הארי ניחש שהם שמעו את זה קודם. "אני בעצמי נמצאת כאן על מלגה מלאה" היא הוסיפה, בציפייה. היא העיפה מבט חטוף אל שולחנות סלית'רין. "חלק מהתלמידים מתביישים ומנסים להסתיר את זה, אבל אני חושבת שזה טיפשי, לא? כלומר, זה גם ככהלא משנה שום דבר, נכון? כמה כסף יש לך? במיוחד ברגע שאתה כאן. כולם יגלו ממילא,  הוגוורטס כל כך מבודדת, שכולם יודעים כמעט הכל על כולם. "

הארי הרגיש מעט מבוהל, והתרשם מזה שגריינג'ר המשיכה לדבר, למרות סירובו להראות כל עניין אמיתי, וקצת התפעל ממנה. התלמידים האחרים הסתובבו, בבירור משועממים ממה שחייב להיות הרצאה חוזרת. הארי הרגיש הכרת תודה מחודשת לעברה, וזז מעט כדי להציץ בעיניה החומות, מיישר מעט את מצחו המקומט  כדי לשדר... טוב, לא ידידותיות, אבל לפחות פחות עוינות.

גריינג'ר לקחה סימנים עדינים אלה ופירשה אותם כהתחלת גילוי עניין. "אני באמת חושב שהם צריכים לעשות תורנויות שחלק מהתלמידים משרתים את שאר התלמידים - שכולם צריכים לקחת חלק והם ילמדו איך זה לא להיוולד עם כפית כסף בפה שלהם. כי לא כולם נולדים ככה, אבל ... ".

הארי נתן לה להמשיך, דבריה הציפו אותו כשהוא אכל את ארוחת הערב שלו, שהייתה באמת, סביר להניח, הדבר הכי טעים שטעם מעודו, מה שזה לא היה.

**********

הארי לא ישן כל הלילה. אולי הוא נימנם פה ושם, אבל גם אם הוא כן, הוא לא היה מודע לכך. הילד הג'ינג'י, וויזלי, נחר לו בשלווה כל הלילה, והארי לא חושב שהוא החסיר פעימה. כולם עשו כל כך הרבה רעש בשנתם! אחרי ארוחת ערב, התלמיד האחראי (ילד שנראה כאילו הוא לא מסוגל לשלוט בתלמידים המתפרעים חוץ מבאיומי "לספר") הוביל אותם אל מחוץ לאולם ודרך מספר מסדרונות מתפתלים שאחריהם הארי לא הצליח לעקוב, אל הר של מדרגות. הוא הבחין שכל הבתים האחרים הלכו לכיוונים שונים. והגריפינדורים גרו במגדל, כמו נסיכות המחכות להינצל.

החדר המשותף לא היה צריך להפתיע אותו בשלב זה, אבל זה הפתיע, אם כי הארי לא חשב שהוא הראה את זה. ספות עבות, רכות, שולחנות מהגוניים, ואפילו אח! אפילו יותר דיוקנאות בכל מקום - מי היו כל האנשים האלה? אבל רק בכניסה לחדר במעלה המדרגות הוא הופתע לחלוטין.

לרגע הוא לא חשב שהוא לא יקבל חדר משלו. הוא אף פעם לא גר בחדר אחד עם אחרים בחיו. הדרסלים לא רצו להסתכל עליו, ובסנט ברוטוס  היו חכמים יותר מלשים בנים מסוכנים בחדר יחד כל הלילה כדי שלא יספיקו ללמד טריקים אחרים לחניקה או להרוג אחד את השני. מי יכול להירדם עם זר לידם? למען האמת, הארי חשב שזה מגוחך. הוא היה מחליף את הספות הענקיות, אפילו את האח, כל הדיוקנים - בעצם במיוחד את הדיוקנים - עבור שטח הקטן משלו. גם אם הוא היה ריק לחלוטין.

ההקלה הייתה שלמיטות היו חופות, וברגע שהוא סיים להשתמש בשירותים, הוא סגר את הוילונות הכבדים בצבע אדום כהה, והם נשארו סגורים כל הלילה. הוא לבש את הפיג'מה שלו והחליק אל מתחת לשמיכה שלו ושכב שם, ללא תנועה, צותת לנערים סביבו - שותפיו לחדר.

הם דיברו, בהתחלה בשקט, על חופשת הקיץ שלהם בכיתותיהם, וכן הלאה. הארי לא שמע שום דבר מעניין. נראה שלוויזלי ייש תהלוכה אינסופית של אחים. פיניגן סיפר סיפורים על בנות שהוא זיין, שרבות מהן הארי היה בטוח שהוא המציא. לתומאס היה מבטא לונדוני. לונגבוטום היה שקט יותר מכל השאר. בסופו של דבר, אולי כשהיו בטוחים שהוא נרדם, הם דיברו עליו. מה שהחליט ככל הנראה היה צפוי, על פי שהרגיש מוזר לשכב שם, מוקף בחופה שלו ומצותת להם מדברים עליו.  הוא לא הצליח להתעלם מזה לא משנה כמה הוא ניסה. הם מצאו אותו מוזר, והארי תהה מה הוא יכול לעשות כדי לא להתבלט. הם גם חשבו שהוא לא ידידותי. אבל הוא רק פגש אותם! הם באמת רצו שהוא ירוץ ויחבק אותם או משהו? יספר להם את סיפור חייו? הוא טמן את ראשו בכרית ואיחל שכולם ייעלמו כבר.

בסופו של דבר, אחרי שהם נרגעו. הוא הקשיב לקולות של כל אחד מהם מתכונן לשינה, האורות נסגרים, ולבסוף הנחירות של וויזלי.

אחר כך הוא ניסה להבין איך להתקלח בבוקר לפני כולם בלי להעיר אותם. חמשת הבנים חלקו כולם אסלה, שני כיורים, ושלושה מקלחונים. לא היה שום סיכוי שהארי יתקלח איתם. בשעה כזאת קשה הוא לא יכול לעשות דבר חוץ מללעוג לעצמו - נראה כאילו רק הוא היה הנסיכה במגדל, מסרב לחלוק חדר, מסרב להתקלח ביחד. לפחות במקרה האחרון, זה לא בדיוק היה השיתוף שהטריד אותו, בסנט ברוטוס התקלחו בקבוצות של עשרים לפחות, עם שומרים שצפו בהם, ושום פרטיות בכלל. אבל לא הסתכלו אחד על השני! כל ילד הוציא חתיכת סבון והם השתמשו בו במים קרים מהר ככל שיכלו, והתעלמו זה מזה כרגיל. חוסר העניין המוסדי היה מרגיע, בדרכו שלו. בין אם הם התייחסו אליך יפה או טיפלו בך כמו חרא, זה לא היה שום דבר אישי.

אבל הארי חשד - אם לא הניח, בהתבסס על האופן שבו התלמידים כאן תמיד בהו אחד בשני, כולל בו, במיוחד בו - שלא תהיה שום אדיבות כזאת כאן. הם יעמידו פנים שהם מסתכלים הצידה, אבל הם יסתכלו עליו. והמראה העירום שלו הוא עניינו של אף אחד חוץ ממנו. הוא אהב פרטיות. זה לא עניין כזה גדול.

ולכן הוא קם מהמיטה בזריחת השמש, כשוויזלי עדיין נוחר לו בשקט ולונגבוטום ממלמל בשנתו, והתקלח, באמצעות סבון שסיפקו להם שהיה על הכיור, התנגב והתלבש, והכול בעשרים דקות. ובכן, אולי זה לקח קצת יותר מזה בגלל העניבה. הוא נסוג אל החופה שלו עד שהנערים האחרים החלו להתעורר,וכשהם התקלחו בתורות, הוא התגנב לחדר המועדון וחיכה להם. הוא לא ידע איך למצוא את האולם הגדול לארוחת בוקר, ולא את הדרך לכל השיעורים שלו, ונותר תלוי בנדיבות של התלמידים. לא היה לו כל כך אכפת בנוגע לזה.

הפרק הקודם