הפשע המושלם

אשטון הלך עם בני אל תוך חדר החקירות בעוד אנחנו מחכים לו בלובי.
כשהוא סיים לחקור אותו, ואשטון הראה לו בדיוק את אותן ההוכחות שאנחנו הראינו לו, הוא יצא מהחדר ואמר: "תיאמתם גרסאות של הוכחות?"
אשטון נעמד לצדנו בעודו מדבר. היינו מתוחים.
"אני חושב שעצם זה שהיינו ביחד באותם רגעים, אדון חוקר, יעידו על זה שלא תיאמנו כלום," אמר אשטון.
"טוב, עצבנתם אותי מספיק, אתם משוחררים. לכו, תוצאות החקירה יגיעו בקרוב." אמר בני.
לא הבאנו איתנו כלום חוץ ממכשירי הפלאפונים שלנו, אז פשוט יצאנו משם.
"טוב, אני מחזיר אתכם לבתים שלכם ועף לאריאנה..." מלמלתי לעברם.
"בסדר, תהנה." אמר לוק. גיחכתי כתגובה, ונכנסנו לאוטו.
הסעתי כל אחד מהם לבית שלו, ועצרתי לרגע בצד כדי להתקשר לאריאנה.
"הלו?" היא ענתה. היום זה יום של שיחות שעונים להן, כנראה.
"אני בדרך אלייך..." חייכתי.
"הו, מעולה. עמדתי להשתגע מרוב שעמום."
צחקתי, "אני שיא השעמום."
"מייק..." היא נשמעה מאיימת.
המשכתי לצחוק, "פשוט חכי לי..."
"עכשיו אני יוצאת!"
"וואו, את חצופה."
"אני יודעת, למדתי את זה מחבר שלי."
גיחכתי, "אז הוא חצוף יותר ממך. את מחכה לי, ואני יודע."
"ברור שאני אחכה לך, טמבל, מה כבר יש לי לעשות בחוץ בלעדיך חוץ ממסע הופעות?"
"אל תזכירי לי מסע הופעות, טוב לי מידי בבית כדי לצאת לעוד אחד כזה..."
"טוב, פשוט תבוא."
"טוב אני פשוט עובד על זה."
"אתה מדבר איתי תוך כדי נהיגה?!" היא נשמעה המומה.
"לא, עצרתי בצד."
"מזלך."
"תשתקי."
"תנשק אותי."
"כשאני אגיע. אם תתני לי לעשות את זה."
"אני אתן לך."
"אני לא רואה את זה קורה."
"מה אתה מרמז, קליפורד? שאתה רוצה שאני אנתק?"
"ברור, כדי שאני אוכל להמשיך לנסוע, חבל על המצבר של האוטו שלי כשהוא עומד כל כך הרבה זמן."
"אתה תשלם על זה."
"אני אשמח מאוד," צחקתי, והיא ניתקה.
נסעתי אליה הביתה.

כשהגעתי, אחרי שהחניתי וסגרתי את האוטו, דפקתי בדלת ביתה.
היא פתחה לי את הדלת, "מייקי!" אריאנה חיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחזרה, מחייך. "ארי!"
התנתקנו, "מה שלומך?" חייכתי.
"בסדר," ענתה. "אתה מוזמן להיכנס."
צחקתי, נכנס אל ביתה.
הסלון בביתה היה מהודר: שטיח בצבע אפור, שולחן עם רגליים מעץ, צבועים בגוון בהיר של חום כשהשולחן מזכוכית שקופה, ספה מעור בצבע חום כהה, שמעליה המזגן שמכוון ל-25 מעלות בדיוק, כמה תמונות תלויות על הקיר ומחשב בצד - בפינת הבית, קרוב לחלון.
הטלוויזיה הייתה כבויה, מוחזקת על זרוע המחוברת לקיר.
אהבתי את הסלון שלה, הייתה לו אווירה כל כך מרגיעה.
"מי הגיע?" אמה של אריאנה קראה מהמטבח, כנראה שמעה אותי ואת אריאנה מדברים. היה ריח של בישולים בכל הבית. זה מריח מצוין.
"מייקל!" גיחכתי, בעוד אריאנה מסמיקה.
"הו, מעולה, מה שלומך מייקל?"
"בסדר," חייכתי. "תודה... מה את מבשלת?"
"ארוחת ערב," היא חייכה.
מה?, כבר ערב? הבטתי בשעון שהיה תלוי על הקיר, השעה הייתה 18:00. וואו, היינו שם 3 שעות?
"אה, אחלה," גיחכתי.
"תרצה להישאר?" אמה של אריאנה שאלה.
"בסדר, אין בעיה," חייכתי, ועליתי עם אריאנה לחדרה.
היא סגרה את הדלת אחרי שנינו.
אריאנה הייתה לבושה ממש יפה היום - שמלה עד הברך עם חגורה דקה ואופנתית במרכזה, ממש מעל הבטן, ונעלי בובה קטנות עם שיער אסוף. השיער שלה יפה כשהוא אסוף.
"את יפה כל כך..." לחשתי בחיוך, מחזיק בלחייה.
היא הסמיקה, מחייכת. "תודה..." אריאנה לחשה. "אבל אם להודות- אתה יותר."
הרגשתי את הלחיים שלה, חמימות וחמודות כמו תמיד, בוערות מרוב שהיא מסמיקה.
"את יותר."
"אתה."
"רוצה להתווכח?"
"בשמחה..." היא צחקה, מצמידה את שפתיי אל שפתיה.
נישקתי אותה בחזרה, מחייך מבעד לנשיקה.
ליטפתי את הלחי הרכה שלה, מצמיד אותה אליי ומלטף את גבה ביד השנייה.
אני מצליח להקיף אותה כשאני מחבק אותה, עדיין אין לי מושג איך זה קורה, אבל מה שבטוח- זה כיפי, זה נעים, וזה הדבר הכי חמוד שיש.
היא בחורה כל כך יפה.
חיבקתי אותה בשתי זרועותיי קרוב אליי, בעודה מחייכת בעקבות המעשה.
נשענתי על הדלת כששנינו מחובקים, מצמיד אותה אליי.
העמקתי את הנשיקה שהתלהטה מרגע לרגע, בעודה מחזיקה בשולי חולצתי, מכניסה את ידיה מתחת לחולצה ומלטפת את גבי.
זה היה נעים.
שיחקתי בשיערה, יורד בליטוף.
היא הרימה את ידיה והעלתה את החולצה למעלה, מורידה אותה ממני.
"אתה כל כך יפה בלי חולצה..." היא מלמלה, מניחה את ידיה על צווארי וחוזרת לנשק את שפתיי.
לא התנגדתי לכלום, נושק לשפתיה עמוקות. "מתי תלמדי לשתוק כשאנחנו מתנשקים?" מלמלתי בין לבין.
"נראה לי שאף פעם..." היא מלמלה, נצמדת אליי יותר.

נדמה לי שהיינו ככה שעות. לא שמתי לב לזמן.
התנתקנו לבסוף, שכובים אחד ליד השני במיטה שבחדרה.
"רוצה נראה משהו בטלוויזיה?" היא שאלה אותי.
"מה כבר יש לראות?" גיחכתי.
"לא יודעת," אריאנה ענתה, "אבל אפשר לבדוק."
הנהנתי והיא פתחה את הטלוויזיה, על ערוץ דיסני.
דווקא דיסני? אחותי מספיק מכורה לזה.
"את לא רוצה להעביר...?" גיחכתי.
"אה, בסדר. במילא לא רציתי לראות דיסני," אריאנה צחקה.
והיה משודר פתאום ערוץ הסרטים, סרט של ג'יימס בונד.
"אוי, 007, אני אוהב את הסרטים שלו!" חייכתי. "הייתי מכור לזה בתור נער."
"באמת? לא ידעתי את זה עליך," אריאנה אמרה.
"כן, באמת, אפילו פעם התחפשתי לג'יימס בונד. ממש התאים לי אז הבלונד."
היא צחקה, "אתה לא רק ג'יימס בונד, אתה גם משורר מלידה. טוב זה לא חרוז, אבל..." אריאנה המשיכה לצחוק.
"ארי, עדיין יש לי תמונה של זה."
היא חיבקה אותי, צוחקת. "אני חייבת לראות."
"יש לי את זה פה באייפון, להראות לך?"
"כן!" היא חייכה, נרגעת מהצחוק לאט לאט.
פתחתי את גלריית התמונות, מחפש את התמונה.
כשמצאתי אותה - וזו באמת הייתה תמונה ישנה ולא ידעתי מה היא עושה בגלרייה של הטלפון שלי - הראיתי לה.
"חתיך אש מגיל שש, הא, מייקל?" היא צחקה.
גיחכתי, מסמיק קלות. "אל תגזימי, נראיתי סבבה."
"אבל עכשיו אתה באמת חתיך. אז זו הייתה רק הכנה."
חייכתי, "וכל גבר חתיך צריך חברה חתיכה..."
היא חייכה, מנשקת אותי שוב.
בסוף נשארתי אצלם לארוחת ערב, כמו שאמא שלה הציעה לי.

עבר שבוע, עברו שבועיים, והתוצאות של החקירה עדיין לא הגיעו.
'התוצאות של החקירה'. זה הדבר הכי דבילי ששמעתי מאודי. טוב, בכל מקרה כל זה קטע דפוק לגמרי.
אותו בני מוזר פתאום התקשר אליי. הייתי בחדר, שעות הבוקר המאוחרות.
'אני יודע הכל על בני המשפחה של הגנבים,' נזכרתי שהוא אמר, ואז הבנתי איך הוא יודע את המספר שלי. לעזאזל איתו.
"הלו?" עניתי.
"מייקל?" בני שאל, עושה את עצמו לא יודע אל מי הוא מדבר.
"זה אני."
"אתה והחברים שלך מוזמנים לבית המשפט."
פערתי עיניים, "בית משפט?!" אין לנו אפילו עורך דין! טוב, לא תהיה בעיה להשיג, אבל זה עדיין... מסובך.
"תהיו שם, עוד שלושה שבועות מהיום," הוא אמר וניתק.
אין לי, שום מושג, איך אני אצליח לצאת מזה.
התקשרתי ללוק, מקשר את השיחה לקאלום ואשטון ואמרתי: "הם רוצים שנתייצב בעוד שלושה שבועות בבית משפט. אתם מבינים מה זה אומר."
"מה?!" שלושתם קראו בהלם.
"ככה גם אני הגבתי," אמרתי.
"אבל, למה? מה לא הלך טוב בחקירות?" שאל לוק, קולו נשמע שבור.
"לא הספיק להם?" מלמל אשטון בשאלה.
"חבר'ה, אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להוכיח להם שאנחנו לא אשמים, ולצאת מזה. אסור לנו להישבר," אמרתי. "צריך להשיג עורך דין. אפשר לדבר עם האז..."
"כן, אפשר," קאלום אמר. "אבל עכשיו זה עוד אנשים לערב אותם בזה."
"לא נורא, קאל, תכף גם כל העולם יידע."

~יום למחרת, שעות הבוקר המאוחרות~
התקשרתי להארי, אומר לו שאנחנו צריכים לדבר איתם.
הוא אמר שבסדר, ואנחנו יכולים לבוא אליהם.
שלחתי הודעה לבנים וקבענו לצאת עוד 10 דקות.
אחרי 10 דקות יצאנו, הפעם אשטון אסף את כולנו.
הגענו אל וואן דיירקשן הביתה, לווילה הענקית שלהם.
"זה עדיין ענק, כמו תמיד, הא?" צחקתי כשנכנסנו.
"לא אמורים להיות שינויים, לא בקרוב..." לואי גיחך.
הלכנו לכיוון הספה שהייתה באמצע הסלון, והתיישבנו.
וואן דיירקשן הגיעו והתיישבו מולנו. זו באמת ספה גדולה. בגודל של כמעט כל הסלון אצלי בבית.
נאנחתי, "מי יספר?" הבטתי בקאלום, לוק ואשטון.
"מי יספר מה?" קפץ נייל.
"תשתוק, תן להם לדבר..." דחק בו זאיין.
קאלום גיחך, "נו מייקי, ספר להם אתה."
"אוקיי," הנהנתי.
"שמעתם על המוזיאון בסידני?" התחלתי לספר.
"כן," הם אמרו במקהלה.
"יפה. ושמעתם שפרצו אליו, גנבו את שרשרת היהלומים והשחיתו אותו?"
"זה קצת פחות," אמר נייל, "אבל שמעתי משהו קטן על זה."
צקצקתי בלשוני, ממשיך. "חושדים בנו. חקרו אותנו אתמול, לא מאמינים לנו בגרוש שאנחנו לא קשורים לזה."
"אתם?" גיחך זאיין. "קשורים לזה? איך בדיוק?"
"זה מה שאנחנו רוצים להוכיח להם," אמרתי. "שבאמת היינו במסע הופעות באותו זמן, ובשביל זה אנחנו צריכים אתכם. הם הזמינו אותנו למשפט, ולנו אין עורכי דין להשיג בהתראה כל כך קצרה."
הם נראו בהלם, כל החמישה.
"אנחנו נעזור לכם," אמר הארי. "ברור שנעזור לכם."
"תודה," מלמלתי.
"אוקיי, קחו את הטלפון שלו, הוא ממש טוב." לואי אמר, נותן לנו כרטיס ביקור של עורך דין מסוים. היה כתוב על הפתק מייקל יניר, כתובת ומס' הטלפון של מקום העבודה ומס' הטלפון הפרטי שלו.
"להתקשר עכשיו?" שאל קאלום.
"ברור, צריך לצאת מהעניין הזה כמה שיותר מהר!" קראתי לעברו, שולף במהירות את האייפון מהכיס, והתקשרתי אל מייקל. איזה מצחיק אם שם המשפחה שלו היה קליפורד... לדבר עם עצמי היה אחלה.
"שלום?" קול של בחור בשנות ה-30 לחייו נשמע ברקע.
"שלום, מייקל יניר?" שמתי את השיחה על ספיקר.
"מדבר."
"היי, לואי קישר אותי אליך?"
"אה, טומלינסון. כן, כן. ומי אתה?"
"מייקל קליפורד, פייבסוס."
"אה, זה אתה? תשמע, אחיינית שלי מטורפת עליכם-"
"אני שמח, אבל באמת שאין לנו זמן לזה עכשיו. אנחנו צריכים אותך, בהתראה ממש קצרה, הודות ללואי הגענו אליך."
"מה כבר קרה...?"
"בטח שמעת על הגניבה של השרשרת," פתחתי את ההסבר.
"כן, שמעתי."
נאנחתי, מביט בבנים. "חושדים בנו שאנחנו קשורים לזה, עומד להיות משפט..."
"ואתם צריכים עורך דין," הוא השלים את דבריי.
"ברור, אחרת לא היינו פונים אליך."
"טוב," הוא אמר. "קיבלתם אותי. אין לי בעיה לעזור. מתי המשפט?"
"זהו שאנחנו לא יודעים."
"תודיעו לי כשתדעו." הוא נשמע מחייך.
"אוקיי. תודה רבה לך."
"בבקשה, לכל מקרה," הוא אמר וניתק.
"אני אשמור את המספר שלו ואשלח לכם בווטס-אפ," הבטתי בבנים. הם הנהנו כתגובה.
הבטתי בלואי ובשאר. "תודה רבה לכם. אין לנו מושג איך היינו מסתדרים אם לא היינו מדברים אתכם על זה.
אבל אתם צריכים להישבע-" השבעתי אותם. "לא לספר לאף אחד שחושדים בנו, לא עד שהתקשורת תעלה על זה."
"ברור, ברור. אין בעיה." הם הנהנו.
התחבקנו איתם, והלכנו חזרה אלינו הביתה, חושבים על הנושא ומתוחים לקראת המשפט. צריך בכלל לקבוע עם העורך דין פגישה לפני, אנחנו צריכים להכיר אותו והוא אותנו. נדבר איתו יותר מאוחר.

~כעבור חמישה ימים~
שעות אחר הצהריים, התכוננו לפגישה שלנו עם עורך הדין מייקל יניר.
כעבור כמה זמן הגענו אליו ארבעתנו, לבושים בחולצות מכופתרות וג'ינסים עם נעליים של רוקיסטים- רק כי לא היו לנו נעליים טובות יותר.
נשמנו עמוק, מביטים אחד בשני. לא חשבנו אי פעם שנצטרך להיות אצל עורך דין, היינו ממש מתוחים.
דפקתי בדלת וחיכינו לתשובה.
הדלת נפתחה. "היי," אמר. "כנסו."
ונכנסנו פנימה. היה לו משרד ממוצע, ממש חמוד. בנינו, בתור עורך דין של וואן דיירקשן, ציפיתי למשרד הרבה יותר גדול, אבל הוא היה משרד באמת חמוד, בגודל בינוני- מתאים בדיוק למשרד של עורכי דין. נקי, מסודר וממוזג, עם קלסרים, מכונת קפה, תמי בר, ועוד כמה חפצים שמוסיפים ליופי.
וזה היה רק הלובי, חדר הפגישות היה מצד ימין לכניסה, ולשם הלכנו.
התיישבנו מולו והוא מולנו, ומייקל אמר: "שלום לכם,"
"שלום שלום," צחקנו.
"מה שלומכם?"
"בסדר גמור," עניתי בשם כולם.
"אז, מה אתם צריכים בדיוק?"
"שתתמוך בנו במשפט, שתגיד שאנחנו לא קשורים לזה, בתקווה שבכלל יאמינו לנו..."
"למה שלא יאמינו לכם, מייקל?"
"אם בחקירה לא האמינו לנו וזה הגיע למשפט... אני כבר לא יודע אם יאמינו לנו."
"תאמין לי שיאמינו לכם," הוא אמר בביטחון.
"בסדר," הנהנתי.
אחרי שעה עזבנו את משרדו וחזרנו הביתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא