לא כל כך יפה ולא בת שש עשרה

פרק חמישי:

הזמן בהוגוורטס לא עובר מהר כמו הזמן במידלמיין, בית הספר בו למדה מרין כשגרה בדרום אפריקה, אבל איכשהו גם הוא הצליח לעבור וביחד איתו חג המולד התקרב בצעדים ענקיים. מרין ולילי הבטיחו אחת לשנייה שיפגשו במהלך החופשה, למרות שמרין לא ממש האמינה שלילי תזכור את ההבטחה במהלך החופשה הארוכה.
כשעלו סוף סוף על רכבת האקספרס ללונדון, התיישבו מרין ולילי בתא עם ג'יני, שהחליטה להידחף למרות המאמץ של שתיהם להראות לה שהיא אינה רצויה, ואמנדה שותפתן לחדר שהייתה נמוכה למדי, שקטה ובעלת שיער שחור ארוך. שתי השותפות האחרות, גרייס ובת', החליטו להישאר בהוגוורטס למשך החג - כך שאמנדה, שהשתיים היו שתי חברותיה היחידות, נאלצה להסתפק בלילי ומרין.
"אני ממש מקווה שאמא שלי תזכור את מה שביקשתי לחג," אמרה ג'יני בעיניים נוצצות. היא שתקה כמה שניות, במהלכן חיכתה לתגובות כלשהן מצד האחר - תגובות שלא הגיעו - ואז המשיכה לדבר בהתלהבות. "ביקשתי גלימת טקס חדשה שראיתי לא מזמן בסמטת דיאגון, מפוארת ממש - מין משי עם כסף וכחול ו..."
מרין הפסיקה להקשיב. היא בהתה בחלון, קולטת בין השאר שדות שנעשו לבנים מפתיתי השלג ונהרות קפואים ונוצצים. עוד מעט היא תהיה בבית, בין האנשים שאוהבים אותה באמת ותמיד נוח לה איתם. בנוסף, היא גם הייתה מלאת תקוות בנוגע לחופשה, משום שבבריטניה, בניגוד לדרום אפריקה, חג המולד חל בחורף. בזכות זה, הסיכויים ששוב יגררו אותי לקמפינג כמו בכל חג מולד ממש נמוכים. חשבה באושר, מחייכת לעצמה בעודם חולפים על פני עוד שדה שבמרכזו עמד אשוח בודד, ניצב לבדו כנגד איתני הטבע.

"אז מה, באים אליך הפעם?" שאל ג'יימס תוך כדי לעיסת המסטיק הכי מתנפח של דרובל, פעולה ששיוותה לו מראה של גמל שמצא חתיכת עשב מיובש במדבר.
"אני מניח," השיב רמוס בשקט, "הבית שלך לא כל כך התאים לי בפעם שעברה."
הוא נזכר בביקור האחרון שלו במכתש גודריק באוגוסט, מה שהיה גם הפעם הראשונה שג'יימס וסיריוס הצליחו לבצע את השינוי המלא, ובמזל. הוא כמעט הרג את זוג הזקנים האלה. חוץ מזה, העיירה שבה גר הייתה קרובה לחוף הים ולכן לא ירד שם שלג בחורף - דבר שלא מותיר עקבות.
"אתם בכלל לא חייבים לבוא, אתם יודעים, אני מסתדר לבד. במיוחד בבית, כשההורים שלי שם לעזור והכל, אז - "
"מה נראה לך?" ג'יימס התפרץ לדבריו בכעס כאילו אין דבר יותר ברור מזה שהם באים לבית של רמוס בחופשה, "שאנחנו הולכים כדי לעזור לך?" הוא חייך.
"כן, אנחנו באים בשביל עצמנו... אנחנו חייבים להמשיך להתאמן אם פיטר ירצה להצטרף אלינו אי פעם." סיריוס שלח מבט נרגז בפיטר שהתכווץ במבוכה בכסאו. "בכל מקרה, ירחוני, בהוגוורטס נצטרך לציית לכל החוקים ולמורים לבד, ובלעדיך כל התעלולים שאנחנו מתכננים השנה פשוט לא יהיו כיפיים."
רמוס משך בכתפיו ושתק.
"הוא רוצה בעצם שנבוא, אל תדאג." לחש סיריוס לג'יימס, שנראה מודאג במקצת משתיקתו של לופין.
פיטר הוציא מתיקו חתיכת קלף, הצביע עליה עם שרביטו ומלמל: "הנני נשבע בזאת חגיגית שאני מחפש צרות." וכפי שקרה בכל פעם, קווי המתאר של הוגוורטס ודייריה החלו להצטייר על הקלף.
ג'יימס חטף את המפה. "אז מה, זנב תולע, שוב מרגל אחרי אן?"
פיטר התכווץ בכסאו והאדים, שומר על שתיקה. סיריוס מצמץ לרגע, המום מכך שהוא לא בעניינים. "אן?" שאל בפליאה.
"איזו הפלפאפית טיפשה משנה רביעית. זנב-תולע אוההההב אותה," ג'יימס צחקק, מאריך בכוונה את המילים האחרונות וגורם לפניו של פיטר להאדים עוד יותר - אם זה אפשרי בכלל.
"לא נכון!" הוא מחה, "רק רציתי לראות מה סבר-מאוס עושה!"
"איך אתה יודע בכלל שסנייפ נשאר בהוגוורטס?" ג'יימס כיווץ את עיניו בחשדניות.
"הוא תמיד נשאר שם בחופשות..." מלמל רמוס, "המשפחה שלו לא הכי נעימה, לפי מה ששמעתי."
פיטר הנהן בהסכמה.
"הו, סבר-מאוסי המסכן. אולי הוא נהיה ככה כי אמא'לה שלו לא חיבקה אותו מספיק," סיריוס התחיל לצחוק, אבל סוף דבריו עומעמו מאחר ופיטר קפץ על שניהם וניסה לחטוף את המפה מג'יימס. ג'יימס הרחיק אותו בתנועת יד יחידה.
"זה לא פר!" צווח פיטר, "עכשיו תורי להיות עם המפה! תחזיר אותה עכשיו!" הוא ניסה שוב להתנפל על ג'יימס, ניסיון שנכשל אף הוא.
"היי! הנה לילי אוונס!" פיטר הסתובב לפתע והצביע על הדלת. ג'יימס פנה מיד לכיוון עליו הצביע פיטר, מקווה לראות את לילי. פיטר ניצל את ההזדמנות וחטף את המפה מידיו של ג'יימס לקול צחוקם הרם של רמוס וסיריוס.
דמויותיהן של אן וחברותיה הצטיירו במפה, כנראה בעיצומו של קרב שלג סוער במיוחד.


מרין נכנסה לביתה, לחייה סמוקות מהקור השורר בחוץ. מיד אחריה נכנס אביה, סוחב את המזוודות שלה ומפיל אותן ברעש על הרצפה, מנסה לסגור את הדלת מבלי למעוד על מזוודה גדולה במיוחד שניצבה באמצע המסדרון. הרעש שהקימו השניים גרם לאמה של מרין להבחין בשובם, לעזוב את העוגיות בתנור ולרוץ אל המבואה, שם עטפה את מרין בחיבוק חונק עוד לפני שהספיקה להוציא הגה מפיה. "כמה טוב לראות אותך שוב בבית, מרין." אמרה כפי שאמרה בכל חופשה כחשזרה ממידלמיין. אביה הסתכל על שתיהן בחיוך גאה ודחף את המזוודות לערימה מסודרת עד כמה שניתן באופן כזה שלא יחסמו את הכניסה בעזרת רגלו.
"גם סבא וסבתא פה," אמר, "ודודה אנבל, זיגפריד ולינדה."
כל אלו באו מהצד של אמה, מאחר והוריו של אביה ניתקו את הקשרים עמו לאחר שגילו שהוא קוסם. היליוס הורברט, שהיה בזמנו המנהל של מידלמיין, הציע לו להישאר בבית הספר גם בחופש הגדול - אבל עד מהרה אביה מצא חברים שהסכימו לארח אותו בחופשות.
מרין נאנחה. כמה צפוי, חשבה במרירות, אם כולם פה כנראה שנצא לקמפינג גם הפעם.
כאילו קרא את מחשבותיה, מיהר אביה להוסיף בחיוך רחב, "אנחנו יוצאים לקמפינג השנה, כמו שאהבת כשהיית קטנה!"
אמה שחררה סוף סוף את החיבוק אבל המשיכה לחייך מאוזן לאוזן. "זיגפריד המליץ לנו על המקום הזה. זה יער יפהפה ליד כפר של קוסמים. רק של קוסמים, לא כמו איפה שהיינו בדרום אפריקה. לא נצטרך אפילו ללבוש בגדי מוגלגים!"
אביה הרים את אחת המזוודות הגדולות ועוד מזוודה קטנה למדי בידו השניה. "מזל שיש לנו את זיגפריד," אמר בהתלהבות, "אני לא יודע איך היינו מוצאים בכלל מקום שלא יורד בו שלג בחג. זה יהיה כל כך מוזר - חג מולד בחורף!"
מרין התאמצה לחייך. כנראה שזה יהיה חג מולד סטנדרטי אחרי הכל.
היא החליטה שלא לחשוב על הקמפינג בינתיים, והלכה לומר שלום לסבה וסבתה (שהגיעו בהפתעה לאחר שהאח שלהם חוברה באופן חד פעמי לרשת הפלו של אנגליה) וכן לדודתה אנבל ובעלה זיגפריד, הוריה של לינדה, שחיו בעשרים השנים האחרונות בלונדון. זיגפריד, בעצם, היה זה שסידר לאביה את העבודה החדשה שבגללה עברו לאנגליה.
"מרין!" בת דודתה לינדה שהייתה מבוגרת ממנה כמעט בשבע שנים פסעה לעברה במהירות ונישקה אותה על לחיה במחווה מעט מוזרה. שיערה סודר בתספורת מוזרה וצבעו היה אדום זועק. היא הייתה גבוהה ורזה, ומרין נזכרה פתאום מדוע תמיד הסתכלה עליה בהערצה כשהיו קטנות. "כמה טוב לראות אותך שוב! כמה זמן עבר - שנתיים, לא?"
מרין הנהנה.
"אז איך הוגוורטס, נהנית? מצאת לך חברים בין כל הפוצים ששם?" לינדה חייכה, חושפת שתי שורות של שיניים מבהיקות וישרות.
"האמת היא שהאנשים שם דווקא בסדר," אמרה מרין בענייניות, "סתם הפחדת אותי יותר מידי עם כל סיפורי הזוועה שלך."
לינדה הסמיקה. "טוב, את יודעת, פשוט אהבתי לראות את המבט המפוחד שלך. לא באמת חשבתי שאי פעם באמת תעברו לפה..."
מרין חייכה והלכה לפרוק את המזוודות בחדרה. היא לא אהבה את הרעיון של הקמפינג, אבל הוא החל להישמע לה סביר, במיוחד בזכות המחשבה על שבוע שלם עם לינדה. תמיד קרו דברים מעניינים בחברתה.


ג'יימס פרץ את דלת חדרו של רמוס ומיהר להתיישב על המיטה. סיריוס, שנכנס מיד אחריו, תפס את מקומו לצד ג'יימס, מתנשף. אחריהם הגיע פיטר, אדום מהמאמץ, שנאלץ להסתפק בכסא הפשוט שעמד ליד שולחן העבודה. לבסוף רמוס הגיע, רגוע, סוחב כיסא נוסף במעלה המדרגות. נדמה היה שפרש מתחרות הריצה עוד בטרם החלה.
"אז מה עושים עכשיו?" שאל פיטר בהתרגשות, נהנה מהמחשבה על בילוי שבוע רצוף עם שלושת חבריו הטובים ביותר. בלי לימודים, בלי מורים, בלי מדריכים - אולי חוץ מרמוס, אבל הוא במילא לא יכול היה להתנגד אליהם.
כל המבטים הופנו אל רמוס.
"אני באמת לא יודע," הוא בהה בכיסוי המיטה המשובץ. "אמרתי לכם שלא מעניין פה במיוחד."
"בואו נלך לבדוק את היער!" סיריוס קפץ על רגליו, נלהב.
"כבר? אולי כדאי שנתחמם קצת קודם מול האח?" הציע פיטר.
סיריוס גלגל את עיניו. "פיטר, אתה רוצה להרוויח את השם שנתנו לך ביושר, לא?"
פיטר שתק במבוכה. מאז הפעם בה הצליח פיטר להצמיח לעצמו זוג אזניים שעירות, שפם דקיק וזנב מפותל היה ברור לאיזו חיה הוא ישתנה, וכך גם קיבל את הכינוי שלו. מה שהטריד אותו במיוחד היתה העובדה שהוא עדיין לא הצליח להשתנות לגמרי, דבר שהותיר אותו כמו תמיד צעד אחד מאחורי סיריוס וג'יימס. בדרך כלל זה לא הפריע להם.
"אז כדאי שתתחיל להתאמן!" הצהיר ג'יימס. הפעם, הוא וסיריוס היו קצרי רוח בקשר להתקדמותו של פיטר מכיוון שלא יכלו לחכות לתחילת הטיולים הליליים שלהם. מובן מאליו שרמוס התנגד לרעיון כבר מלכתחילה, ובכל פעם שהיו מדברים עליו או מקניטים את פיטר על כשלונותיו הוא היה מעווה את פרצופו בסלידה ושותק, אך ג'יימס ידע שעמוק בפנים הוא מעריך אותם על זה - וגם ידע שאם יצליחו, הטיולים הללו יהיו אחד הדברים הכיפים שיחווה בחייו, ועל זה הוא לא היה מוכן לוותר.

הפרק הקודם