האהבה חזקה מן המוות

הלילה היה קר וחשוך. סקורפיו עמד בפיג'מה ליד הוילון שהפריד בין מיטתו למיטתה של לילי. אשמה רותחת מילאה אותו. זה רק אשמתו שלילי עכשיו שוכבת במרפאה, ועוד לא התעוררה. אשמתו. אשמתו. לא של שום אדם אחר. רק שלו.

זה נורא. הוא יודע שהוא אוהב אותה, ובגלל ההצעה הטיפשית שלו, יש לה שבר ברגל ובשוק. היא נפלה מגובה של חמש עשרה מטרים, בערך, ומדאם פומפרי אומרת שנס שכל העצמות שלה לא התפרקו.

כמה הוא היה רוצה לפרוץ עכשיו את הוילון, ולראות את לילי כמו לפני המשחק! צחקנית, אמיצה, גאה. לא הנערה ששוכבת עכשיו, מעולפת, כרוכה בתחבושות, חיוורת כמו מת. הלוואי שיכל להחזיר את הגלגל אחורה, ולספוג במקומה. היא הצילה אותו, הוא היה אמור ליפול, והוא קיבל רק שבר בגולגולת...

הוא מישש את התחבושות שהקיפו את ראשו. הוא לא הרגיש כלום. מדאם פומפרי אמרה שכנראה הוא סובל גם מפגיעת הלם, והוא יצטרך להישאר עוד זמן במרפאה.

הלוואי והיה יכול לשמוע עכשיו את קולה. אילו רק הייתה פוקחת את עיניה, ומתעוררת. אילו רק...

אבל באמת נשמע עכשיו קול משם! קול של מישהו שזז על השמיכות- מתהפך-

"אה- סליחה? מישהו נמצא כאן חוץ ממני?"

קולה של לילי, דקיק וחלוש, נשמע כמו צעקה במרפאה השקטה.  

סקורפיו הרגיש כאילו ליבו מזנק לגרון- הוא הסיט את הוילון, וראה את לילי יושבת במיטתה ומביטה ברגלה המגובסת.

"סקורפיו מאלפוי! איפה אנחנו? מה קרה לך? מה קרה לי?"

לילי הביטה בו בעיניים גדולות ושואלות. סקורפיו הרגיש שהלב שלו מתחיל לקפוץ.

"אנחנו במרפאה." הוא אמר, ולילי פערה את עיניה. "במשחק הקווידיץ' אמרתי לך לעבור קדימה, זוכרת? אז החלקת, ונפלת, וחטפת שברים ברגל ובצלעות. אני זה סתם פציעת קווידיץ' רגילה, מרביצן חזק ושבר בגולגולת. אבל זה כלום. העניין, הוא-" הוא כרע על הרצפה וטמן את ראשו בידיו. "אני כל-כך מצטער- זאת אשמתי- באמת שלא התכוונתי, זה קרה לי בטעות, באמת שלא, לא התכוונתי-"

"זה לא קרה בגללך!" אמרה לילי. "זה קרה בגללי. אני הייתי המטומטמת שלא השאירה אותך על האדמה וטסה להביא לך את המטאטא. בעצם, גם את זה לא הייתי צריכה לעשות! מי שהתעלף בגלל מרביצן, לא ימשיך לשחק! הוא יפרוש מהמשחק! והוא צריך ללכת למרפאה ואת המטאטא מזמנים וגמרנו!"

"אבל-"

"אני לא רוצה לשמוע עוד האשמה טיפשית, סקורפיו." אמר לילי בקול רך כל כך עד שסקורפיו פתח את ידיו וברכיו. "גם אם זו הייתה אשמתך, וזו לא, אתה צריך לשכוח מהעניין."

"איך אני יכול לשכוח?" שאל ודמעות סודקות את קולו. "איך אני יכול לשכוח כשלך כואב, בגללי?!"

הם הביטו זה בזו שניות ארוכות. ואז התחילו פתאום דמעות לנטוף על פניה של לילי, בשקט.

סקורפיו נבהל. "אני- לא- תשכחי שאמרתי-"

 "לא, זה כלום, רק-" נשנקה לילי. "רק ש-"

היא לא המשיכה, רק בכתה. סקורפיו הרגיש שליבו יוצא אליה- אל כולה, משערה האדמוני עד כתמי הדמעות שעל מיטתה. כמה הוא היה נותן, בשביל להיצמד אליה עכשיו, לשמוע שהיא באמת סולחת...

אבל לילי מיהרה למחות את הדמעות מעיניה, ולהגיד: "אוי, זה כלום, אני- לא- זה-" היא הסמיקה. סקורפיו חייך. היא הייתה נראית כל-כך נשית! כל-כך יפה, אפילו עם עיניה הרטובות ופניה הסמוקים. אם לילי הייתה מביטה במראה היא הייתה אומרת שהיא נראית נורא, אדמונית ורטובה, אבל בעיני  סקורפיו היא מאוד מצאה חן.

הם ישבו כך כמה שניות, סקורפיו מביט בלילי מרותק והיא מנסה לנגב את דמעותיה ותמיד יוצאות עוד. ואז אמרה לילי, מחייכת מתוך הדמעות:

"אבל, אבל- למה?"

סקורפיו הסיט מיד את מבטו. "אבל- את יודעת." הוא ניסה להתחמק. היא חייכה קלות. "אני מנחשת, אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך." אמרה.  עכשיו היה תורו של סקורפיו להסמיק. "אני- זה לא יוצא לי מהפה." אמר.

"נו באמת, אני אגיד ראשונה את מה שאתה יודע?" אמרה לילי בקוצר רוח. "אבל אחרי זה אתה לא מתחמק."

"נשמע." פסק סקורפיו. הלב שלו קפץ, והוא הרגיש כאילו משהו מסתובב במהירות עצומה בחזהו. לילי טמנה את ראשה בכרית. ואז היא הרימה את ראשה. סקורפיו קם גם הוא, ואז הם שמעו קול של נעלי בית מדשדשות על הרצפה. סקורפיו מיד נסוג אל מאחורי הוילון שהפריד בין מיטתו למיטתה של לילי, וזינק למיטתו. הוא בדיוק הספיק להתכסות כשראשה של מדאם פומפרי הציץ.

"אתה בסדר, מאלפוי?"

"בסדר גמור, פרופסור. נראה לי ששמעתי רעשים מהמיטה של פוטר. אולי היא התעוררה."

בצד השני, התפעלה לילי מכישורי המשחק שלו. הקול האדיש... המילים המדודות... וזה כשהוא משתוקק להיות שם!

"בסדר מאלפוי, גם אני שמעתי מעט רעשים, לכן קמתי. רוצה שיקוי לשינה ללא חלומות, או שאתה מעדיף לנסות להירדם לבד?"

 "אין צורך, תודה. אני אסתדר ללא השיקוי." אמר סקורפיו והתהפך במיטתו. מדאם פומפרי המשיכה לעבר מיטתה של לילי, ומאלפוי שמע את תשובתה של לילי: "אני בסדר, אני מרגישה מעולה חוץ מחוסר תחושה ברגל, אני מרגישה מצוין. מאלפוי בסדר? מה קורה בקווידיץ', יהיה משחק חוזר?"

"מאלפוי, יש לך ביקור."הודיעה מדאם פומפרי ביום השני לשהותם במרפאה. סקורפיו בדיוק השתעשע בהצגת הלילה הראשון במרפאה בעזרת אצבעותיו על גבי אור השמש שהציף את מיטתו. הוא היה אצבע, המיטה הייתה כף יד, ולילי הייתה זרת. הוא בדיוק אחז בקטע של לילי שטמנה את ראשה בכרית, כשמדאם פומפרי הודיעה לו על הביקור. הוא הזדקף מיד. "מי?" הוא שאל. אדי הסיט את הוילון בחיוך. "היי, אדי, מה קורה?" שמח סקורפיו. אדי התקרב והצניח כורסא כהה, רכה ומתנדנדת, והתיישב עליה. "מה שלומך, סקורפיו, אתה בסדר?"

"מעולם לא היה טוב יותר." אמר סקורפיו בחיוך. "איך אתה? מה עם הקבוצה? הם כועסים עלי מאוד?" הוא שאל בחשש. אדי צחק. "הם נרגעו, הם כבר ניצחו. זה היה ממש מדהים מה שהלך שם, מזל טהור לטובתנו. אני נהייתי שומר במקומך, ואז טומי ווד החליט שהוא יהיה רודף במקום פוטר. אבל מדאם מדט אמרה ששומר חייבים ושלושה רודפים לא, ואז פוטר, פוטר, וויזלי וווד ירדו להתווכח איתה, ואז מרק תפס את הסניץ'.לפני שהם הכריזו על פסק זמן. ניצחנו במאה ארבעים נקודות." הוא טפח על כתפו של סקורפיו. "בחירה מצוינת, את מארק בתור המחפש... היית צריך לראות את הפרצופים של הגריפינדורים אחרי זה, הם היו בהלם. גאסטמר אומר שהוא ראה אחרי זה את פוטר הקפטן בוכה בשירותים."

"ומה עשו?" שאל סקורפיו בחוסר עניין.

"חגיגה. שקלו להביא אותה לפה, אבל סלייטלי אמר שמדאם פומפרי מסתובבת ליד הפתח של המרפאה כדי שלא יבואו כי נמאס לה לסלק תלמידים אחרי פציעות קווידיץ'. כי, אתה מבין, תמיד הקבוצה המנצחת באה לחגוג, ועכשיו יש פצועים משתי הקבוצות."

סקורפיו צחק. אדי חייך. "נו, אז מתי אתה משתחרר?"

"אני לא יודע." נאנח סקורפיו. "נראה לה שיש לי פגיעת הלם, אז היא משאירה אותי שבוע. כנראה אני משתחרר יחד עם פוטר. אבל מה קורה עם הלימודים? התחילו משהו חדש בתו"ק, או בתו"צ?"

"תירגע עם התו"ק והתו"צ האלו, טוב?" גער בו אדי. "התחילו עם מאריק השחור וספלרטס ידיים אדומות במלחמות הגובלינים בתולדות הקסם, ובתורת הצמחים אנחנו עדיין בלפופית צבועה. אגב, בכשפומטיקה התחלנו עם שיקוף תרגיל כישוף, ובשינויי צורה המשכנו בהעלמת פצעים. בלחשים למדנו להפוך חומץ ליין, ואני לא בלחשים עתיקים. בשביל זה אתה צריך לשאול מישהו מרייבנקלו או הפלפאף, כי ניבס הקטן אמר שהוא הבריז. תמיד הוא מעתיק ממך, לא? עכשיו גם."

"כן." אמר סקורפיו. הוא הרגיש שראשו מסתחרר- הוא ידע שלילי נמצאת מעבר לוילון, והיא שומעת כל מילה. אולי היא אדישה, או אולי כועסת- אולי היא פשוט מזדעזעת מהדיבורים שלהם- אולי היא צוחקת עליו, שרק אדי מדבר והוא לא. אולי היא שקועה בכאבים, ולא יכולה בכלל לחשוב על כלום..

גל של אשמה רותחת גאה בו, שורף את כל-כולו וגורם לפניו להאדים, כשאדי מביט בו בתמיהה. זו אשמתו שהיא פה, המסכנה, אשמתו המלאה. זה אולי הדבר הכי נורא שיכול היה לקרות לו, מיד לאחר שגילה שהוא אוהב אותה... אוהב!

הוא החוויר, וגבותיו של אדי כמעט נעלמו מאחורי קו השיער שלו. סקורפיו מתנהג מאוד מוזר, לדעתו. הוא מסמיק כשהוא מדבר על שיעורי הבית בתולדות הקסם, ומחוויר כשהוא מדבר על משחק הקווידיץ' של שנה שעברה...וזה לא מעכשיו, זה כבר מלפני המשחק, כך שאי אפשר לתרץ את זה בכלום.צריך רק לשאול אותו ולקוות שיענה אמת, או שיענה בכלל..

הוא הביט בו שוב. מעט צבע התגנב לפניו של סקורפיו. תמיד אפשר לשגות באשליות, ועכשיו זה נחוץ, חשב סקורפיו. יכול להיות שהיא אוהבת אותו ורק מסתירה את זה ממנו ומעצמה. כמו שהו הסתיר מעצמו בהתחלה. יכול להיות...

יכול להיות גם שהיא שונאת אותך בכל גופה ונפשה! היא פוטר! נזף בעצמו. זה גם הרב יותר סביר, בערך 99 מתוך 100...

הוא החוויר והסמיק לסירוגין. אדי קם מהכיסא בחדות וצבט את סקורפיו בעדינות. סקורפיו קפץ בבהלה, ואדי כיווץ את גבותיו.

"סקורפיו, זה לא עסק!" הוא אמר במין קול של כמעט- כעס, והתיישב. סקורפיו הסמיק.

"מה לא עסק, אדי?" שאל- לחש סקורפיו, ופניו מאדימות עוד יותר. יכול להיות שאדי גילה... טוב, לא אכפת לו! הוא החבר הטוב ביותר, המבין ביותר, רק לו אכפת ממנו באמת!

אדי פתח את פיו, בשקט, ברצינות.

"סקורפיו." הוא אמר וסקורפיו נרעד. קולו של אדי היה אכפתי עד כדי צמרמורת. "סקורפיו." הוא חזר, ולא יסף. ידו של סקורפיו עלתה לראשו בכוונה להחליק את שערו, כמו שעשה תמיד כשהיה נבוך, אך נתקלה בטורבן נוקשה של תחבושות. אדי לא חייך. כמו תמיד, הייתה לו שליטה מלאה ברגשותיו. לא כמוני, חשב סקורפיו. הוא התאהב במישהי שלעולם לא יוכל להשיג. לאדי זה לעולם לא היה קורה, מהסיבה הפשוטה שהוא יכול להשיג כל אחת, אבל גם בגלל שהוא מעולם לא התאהב בניגוד לרצונו. בעצם, מעולם הוא עוד לא התאהב! מעולם הוא לא רצה בזה!

סקורפיו הביט באדי, המום מן ההבנה שהכתה בו. אדי שיחק בחוט פרום בגלימתו. משך, גלגל על אצבעו, רופף, ושוב גלגל. הדוק- הדוק. הוא התחיל לרחם על הנער הזה, שלא טעם טעם אהבה. סקורפיו הבין פתאום שמאז שהוא אוהב את לילי, הוא נעשה נעים יותר, רגיש יותר. הרגיש כאב, ורצון למצוא חן באמת. והנער הזה-חברו הטוב-לא הרגיש בזה, לא התעדן כמוהו.

ידו נעה מבלי משים למותניו, שם אחזה בו לילי לפני שנפלה. הוא החוויר, ודמעות עלו בעיניו. איך הוא יכל...איך!

הוא מחה במהירות את דמעותיו. רק זה חסר לו, שאדי יבחין וישאל, כשלילי שומעת.

נראה שתקוותו התממשה. אדי המשיך ללפף את החוט, שהתארך מרגע לרגע.

לפתע אדי הרים את עיניו. סקורפיו הרגיש כאילו הוא משותק.הוא ידע שאדי יודע. ידע וחשש.

אדי הסיט את שערו מעיניו, פתח את פיו וסגר אותו. מה הוא יגיד, "אתה מתנהג מוזר"? "משהו מציק לך"?

הוא הביט בסקורפיו שחיבק את עצמו, מצונף אל הכר ורועד קלות. ואז הוא ידע מה הוא יגיד. חסר רגישות חסר רגישות, אבל לפחות הוא ידע את הסיבה ואולי יוכל לעזור!

"מה יש?"הוא שאל ושילב את רגליו. "למה אתה מתכרבל שם כמו חתול מפוחד?"

סקורפיו הביט בו ופער את פיו קלות. לא הבין איך פתאום אדי הפך את עורו. מאחורי הוילון נשמע קולה של לילי מתהפכת על המיטה. אדי התקרב לסקורפיו.

"אני יודע שאני חסר רגישות." לחש נואשות. "אבל אני פשוט מוכרח לדעת מה עובר עליך, וסתם ככה לעולם לא היית אומר. אם אני אדע, אולי אוכל לעזור לך, אבל ככה אתה מתבשל בשיקוי שהכנת ונדקר מהדרקון שלך בעצמך, לא כך?"

סקורפיו עזב את הכר וטמן את ראשו בידיו. כמה שהיה רוצה לספר, לפרוק מעל ליבו את כל מה שעבר עליו בשבועות האחרונים, אבל הוא לא יכול...לא יכול...

אבל אדי יבין, הוא שכנע את עצמו. אדי הוא לא סתם נער, אדי הוא מבין, מזדהה. הוא לא טיפש ואכזרי כמו גויל, גם לא שוויצר ופטריוטי כמו זאביני. הוא לא פלירט כמו סלייטלי, ולא קנאי וחקיין כמו ניבס. הוא נאמן, רגיש, אמיתי, רוצה להוכיח את עצמו, שואף לגדולות. איך אומרים? 'מי שלא שואף להיות שר הקסמים, גם עובד פשוט במחלקה לתחזוקה הוא לא יהיה.'

אדי הוא אחד האנשים היחידים שמבינים אותו בעולם! אין מצב שהוא לא יספר לו דבר כזה!

איך היית מגיב אם היה מתברר לך שלילי ספרה לוויזלי? אמר קול קטן ומרגיז בתוך ליבו, והוא השתיק אותו מיד. לילי לא תדע מכלום, היא רק תרוויח! ענה בכעס.

לפתע הוא שמע קול. "פוטר, יש לך אורח!" הודיעה מדאם פומפרי.

"הוגו!" קראה לילי בתדהמה. עכשיו עלתה מחשבה חדשה בתוכו. מה אם לילי תגלה??! הפחד נראה מוחשי מאוד. היא יודעת מה הולך פה, וגם עליה זה מכביד!

 הוא הוריד את ידיו מעיניו ואמר לאדי, בקול יציב:"אני לא יכול לספר לך אדי, אני מאוד מצטער."

אדי הביט בו כמה שניות, והלך בלי להוסיף מילה. סקורפיו הרגיש מעין ריקנות בתוכו. בצד השני דיווח הוגו ללילי על שיעור שינויי צורה.

הפרק הקודם		הפרק הבא