איזה גבר!

הו, איזה מצב מטומטם.

אני ישבתי על הספה כשראשי מושען על כתפו של ריק וראשו של סיריוס על כתפי וראשו של רמוס על כתפו של סיריוס, וככה הלכנו לישון (אחרי משחק כדורגל מלא צעקות).

הו, איזה מצב מטומטם.

ואז גם ריק התעורר וקם וגרם להתמוטטות ואני, סיריוס ורמוס נפלנו אחד על השני, ולראות את התחת של סיריוס על הבוקר זה לא כל כך נחמד. איכס,הוא אולי גמר את הסבון, אבל הוא לא השתמש בו למקומות באמת חיוניים...

הו, איזה מצב מטומטם.

פעם שלישית גלידה!!

בכל מקרה, הבוקר התחיל במצב מטומטם.

אבל אז היה לי רעיון.

"היי, רוצים לשחק כדורגל?" שאלתי.

"איפה?" שאל רמוס.

"יש פארק כזה שכולם משחקים שם כדורגל. לא תבואו?" שאלתי אותם.

"תקשיב, אנחנו... דיברנו על זה, אבל... לשחק?" מלמל סיריוס.

"נו,תרגיעו. יאללה, בואו!" אמרתי להם.

הלכנו לפארק הציבורי שהוא איזה שתי דקות מהבית שלי וכבר ראינו כמה ילדים.

"היי,איך קוראים לך?" שאל סיריוס.

"מה, אתה בחורה? יאללה, שחק!" אמר הבחור שסיריוס שאל אותו את שמו ומסר לו את הכדור.

סיריוס שיחק עם הכדור, רץ לעבר השער והבקיע.

"יש! ישש!!!" צרח סיריוס.

"אהמ, סיריוס. צר לי לאכזב אותך, אבל עשית גול עצמי." אמרתי לו. גיחכנו.

"אפשר לנסות?" שאל רמוס. הנהנתי ומסרתי לו את הכדור.

"תנסה מסובבת" אמרתי לרמוס.

הוא ניסה פעמיים ללא הצלחה, עד שבפעם השלישית, הצליח לעשות מסובבת מושלמת.

"יפה!" אמרתי לרמוס בחיוך.

"תודה" הוא השיב.

"היי! תן גם לי לנסות!" יילל סיריוס, וחבורת בחורות מוגלגיות צחקקו והסתכלו עליו.

מסרתי לו את הכדור והוא התמסר איתי דרך הברך.

נערה אחת באה לסיריוס ושאלה אותו את שמו.

"סיריוס בלק, אבל בשבילך -מותק- אני אליל המין" אמר סיריוס.

עצרתי את החשק העז שבי להכות אותו והתקדמתי לעבר שאר הנערים שהתחילו במשחק.

"סליחה, איך קוראים לך?" שמעתי קול נשי.

הסתובבתי וראיתי נערה חיוורת באופן מפחיד עם שיער בלונדיני חיוור ועיניים ירוקות.

"דייויד ג'ונס. למה שאלת?" שאלתי אותה.

"סתם." מלמלה והלכה.

הבטתי בה הולכת. האמת, שאם לא היה צבע בעולם, היא הייתה נראית בדיוק כמוני בצורת בת.

חיוורת, שיער עד הכתפיים, עיניים גדולות, פוני, תווי פנים מדויקים אך רכים, אף סולד.

אבל בצבע השיער והעיניים היא הייתה שונה ממני.

"היי! ג'ונסי! תתעורר!" צעק אחד הנערים (ששמו היה ג'ורג' סמית') ובעט לעברי את הכדור.

"לא תודה" מלמלתי ובעטתי אליו את הכדור בעוצמה כל כך גדולה, עד שהכדור פגע לו בבטן והוא כמעט התעלף.

הבטתי באותה נערה. היא הלכה בצעדים ישרים לעבר חנות תקליטורים קרובה.

"מה קרה?" שאל רמוס, בעוד סיריוס עסוק בחבורת מוגלגיות מטומטמות.

"כלום" מלמלתי והמשכתי להביט באותה נערה שכבר די התרחקה מטווח ראייתי.

"מה קרה?" שאל אותי רמוס שוב.

"תגיד לסיריוס שאני הלכתי הביתה. אתה תסתדר פה, נכון?" שאלתי אותו. לא חיכיתי לתשובה והלכתי משם בצעדים מהירים.

הנערה הייתה כל כך מוכרת, לא יכולתי שלא לחשוב עליה... מאיפה היא מוכרת לי?

נכנסתי לבית שלי ותפסתי את הגיטרה. משום-מה התחלתי לשיר*.

ואני לא שומע כבר ממך יותר כלום
אומר לעצמי, הרבה זמן עבר,
חדשות לא טובות,
את עוזבת אותי,
ואיש עם מקל אומר: "תסתכל",
זה מה שנשאר.

זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים,
הרבה בדמיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר,
אני מדליק את האור,
אומר לעצמי, מחר זה מחר,
מחר היא תחזור,
זה מה שנשאר.

ובאופן כללי הכל עוד לא פתור,
השמיים כחולים אבל מה עם השאר,
האיש שלך שוב, הולך לאיבוד,
להקה מתוקה שרה על מועקה,
זה מה שנשאר.

זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים,
הרבה בדמיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר,
אני מדליק את האור,
אומר לעצמי, מחר זה מחר,
מחר היא תחזור,
זה מה שנשאר.

ואני לא רוצה כבר מאף אחד כלום,
אולי צפוי פה שינוי, אומר הספר,
ואני קם ומדליק את מכשיר הטמטום,
רואה ערוץ של סרטים, ערוץ של סוטים,
זה מה שנשאר.

זה מה שנשאר,
רק כמה רגעים,
הרבה בדימיון, מעט בחיים,
זה מה שנשאר,
אני מדליק את האור,
אומר לעצמי, מחר זה מחר,
מחר היא תחזור,
זה מה שנשאר.

ואני לא שומע כבר ממך יותר כלום,
אומר לעצמי, הרבה זמן עבר,
חדשות לא טובות, גם על פני היקום,
ואיש עם מקל אומר: "תסתכל",
זה מה שנשאר.

לא יודעת למה שרתי את זה...

בכל מקרה,עזבתי את הגיטרה והתחלתי לחשוב על אותה נערה.

היו לה פנים סובלות, כאילו כל חייה הם סבל אחד גדול, ולא משנה כמה תעשו לה טוב- היא תמיד תישאר עצובה.

היא הלכה עמידה זקופה ולא הביטה לרצפה, כאילו אם תביט לרצפה מישהו יבוא ויכה אותה.

והיה לה מבט מתנשא בעיניים.

מבט מפחיד ומתנשא.

ואז נזכרתי.

ג'יין.

זאת שסיריוס זרק אותה אחרי יומיים.

היא חולקת חדר עם לילי ועם לירה, אבל כמו שהבנתי, היא לא כל כך חברה שלהן.

היא הייתה נראתה כאילו היא בבעיה קשה, כאילו הפנים שלה ממש צועקות "תצילו אותי".

חשבתי שאני משתגעת.

הלכתי למקלחת ועשיתי מקלחונת קצרה והחלפתי בגדים (חולצה של ביטלס ומכנסיים עם סמל של ברצלונה) ואז חזרתי לפארק לחפש אחרי אותה נערה.

כלומר, ג'יין.

סיריוס עדיין היה עסוק בחבורת הבנות. מדהים עד כמה בן אדם אחד יכול להיות עסוק כל כך בבנות במשך כל כך הרבה זמן. רמוס היה שקוע עמוק במשחק הכדורגל ולא שם לב אליי.

הלכתי לחנות התקליטים שג'יין הלכה אליה וראיתי אותה קוראת את רשימת השירים של להקת הפינק פלויד**, להקה נחמדה. ריק מעריץ שרוף שלהם, אז באתי איתו פעם להופעה.

בכל מקרה, התקדמתי לעברה.

"ג'יין?" שאלתי אותה בהיסח דעת.

"כן?" היא הסתובבה מהר כל כך עד שכמעט נפלתי.

"אפשר לדבר אתך בצד רגע?" שאלתי אותה. היא הנהנה.

הלכנו לאיזו סמטה ברחוב.

"את נראית כאילו משהו מציק לך" אמרתי.

"זה לא עניינך!" צעקה ג'יין.

"משהו עם ההורים?" התעלמתי מצעקותיה.

ג'יין הביטה בי בזעם.

"אני לא אשבר פה מולך, ג'ונס. אתה בדיוק כמו החברים שלך." אמרה ג'יין.

"מה זה המונח הזה 'כמו החברים שלך'?" שאלתי אותה בעוקצנות.

"כל הבנות חושבות שאתה ולופין רגישים וטובי לב, אבל אתם רעים. כמו בלק ופוטר. אותו דבר. פשוט זוועה" אמרה ג'יין.

"מה עשיתי לך?!" שאלתי אותה בכעס.

ג'יין קפצה את שפתיה כל כך, עד שנראתה כמו מקגונגל בימיה הגרועים ביותר.

"מה קרה?" שאלתי אותה בקול רך.

פניה לפתע השתנו.

היא החלה לבכות. בכי חרישי. רציתי להביא לה משהו לנגב את הדמעות, אבל פשוט נשענה עליי ובכתה על הכתף שלי.

שיט.

עמדתי בלי לזוז עד שהיא עזבה אותי, מנגבת את דמעותיה.

"אני לא יכולה לספר לך, א-אבל אני חייבת לס-ספר למי-שהו..." היא מלמלה בקול חרישי.

"את יכולה לבטוח בי" אמרתי.

היא הביטה בי כמה שניות מבלי להסיט את מבטה.

"ההורים שלי מכים אותי."

חיבקתי אותה בזהירות, כאילו היא חפץ שעלול להישבר כל רגע.

"עשיתי משהו שאסור לי לעשות" אמרה ג'יין באימה והביטה לצדדים כאילו כל רגע מישהו יתנפל עליה ויכה אותה.

ואז היא הלכה.

בלי לומר מילה.

פשוט הלכה.

עמדתי שם כמה שניות, המומה.

חזרתי לפארק לאסוף את רמוס (הכדורגלן) ואת סיריוס (הפלרטטן-בצורה-מוגזמת-ביותר) לבית שלי.

"לאן נעלמת?"

שתיקה.

"לאן נעלמת?"

שתיקה.

"לא תוכל לשתוק לנצח!" נדנד לי סיריוס.

"אני שונא להודות בזה, אבל הוא צודק." מלמל רמוס.

שתקתי.

"סיריוס, סיפרת לרמוס כבר על מה שקרה לך עם ההורים?" שאלתי אותו.

הוא הנהן.

"אז... רק רציתי לשאול אותך...", לקחתי נשימה עמוקה, "מה ההרגשה כשההורים מכים?"

סיריוס שתק כמה רגעים.

"זה משפיל. מאוד משפיל. כלומר, אלה שהולידו אותך מכים אותך." אמר סיריוס.

רמוס עיוות את פניו בכאב.

"אם הם מכים אותך, למה הם בעצם הביאו אותך לעולם? מה הקטע?" הרהר סיריוס בינו לבין עצמו.

"הם אוהבים אותך" מלמל רמוס.

"אולי הם אוהבים אותי, אבל..." מלמל סיריוס ואז שתק.

פתאום היה כל כך צריך את ג'יימס, שישבור את השתיקה עם חוסר הטאקט המצחיק שלו.

לעזאזל, עכשיו אני מקנאת בלילי במקום באיימי.

אני אובססיבית.

טוב, זאת לא בדיוק קנאה. עם איימי וסיריוס ממש קינאתי ועם לילי וג'יימס פחות.

הרי אני שמחה שהם ביחד.

ואם איימי וסיריוס יהיו ביחד... ארר. רק המחשבה מחליאה אותי.

כמעט לא שמתי לב שהגענו הביתה.

לא אכלתי ארוחת ערב ועליתי למעלה לשירותים.

"אולי הפעם תשיר לי משהו? סינרוס בלוק או איך שלא קוראים לו שר לי, והוא שר ממש מקסים" אמרה המראה.

הבטתי בה (או יותר נכון-בעצמי) והתחלתי לשיר את 'זה מה שנשאר'.

מה איכפת לי שמי שזה לא יהיה ישמע אותי.

רואים איזו נחמדה אני? אפילו לא תיקנתי אותה לגבי השם של סיריוס.

אחרי זה יצאתי מהמקלחת והלכתי לחדר.

רמוס ניגן בגיטרה מנגינה מאולתרת וסיריוס נפנף במשהו שנראה כמו מכתב.

חטפתי את המכתב מידיו של סיריוס. למזלי סיריוס לא הספיק לפתוח אותו.

לדייויד.

לא הייתי צריכה לספר לך.

אם אתה מספר למישהו על זה, אני ארצח אותך.

גם אם זה לחברים הכי טובים שלך.

ואתה לא אומר למשרד הקסמים ולא לאף אחד!

 אפילו לא למשטרה המוגלגית!

ההורים שלי הכו אותי המון היום בגלל שהגעתי מאוחר הביתה.

אני לא יודעת למה כתבתי את המכתב הזה.

בכל מקרה, אני סומכת עלייך.

ג'יין.

בהיתי במכתב כמה שניות.

סיריוס כבר השיב למכתב של ג'יימס, ובטח הוא ירצה להשיב גם על זה.

"מה זה?" שאל סיריוס שניסה לחטוף ממני את המכתב.

רמוס, מצידו- המשיך לנגן בריקנות.

"כלום. מכתב מההורים. הם שואלים אם הכל בסדר איתי ואם כבר הספקנו להרוס את הבית"

סיריוס גיחך, ורמוס, שהכיר אותי יותר טוב, הסתכל עליי בספק. הוא תמיד יודע מתי אני משקרת.

קרעתי את המכתב לחתיכות פצפונות וזרקתי הכל לפח.

אחרי כמה זמן, שסיריוס נרדם ("אני זקוק לשנת היופי שלי") רמוס התנפל עליי.

"אתה כל הזמן משקר, נכון?"

"הייתי חייב."

"כן, ברור, אם תספר את זה מישהו ימות"

"כן, ילדה תמות עם אני אספר את זה."

"ברור."

"רמוס, די כבר, היא סומכת עליי. אני לא רוצה לאכזב אותה"

"ומה עם החברים שלך, הא, דייויד?" שאל רמוס.

"מה איתם?" שאלתי בעוקצנות.

"איך הם מרגישים כשחבר שלהם משקר להם ולא מספר להם דברים?! חשבת על זה?"

שתקתי.

"סליחה."

"זה בסדר. לא מתאים לך להתפרץ ככה"

"טוב, זה קצת מעצבן, זה הכל. לא סיפור." אמר רמוס.

"כן סיפור. אתה החבר הכי טוב שלי, בנאדם" אמרתי לו.

"כן, אבל..."

"מה קרה לך? אתה מאוד מעוצבן בזמן האחרון. מנסים לדבר איתך- ואתה מתעצבן או בשלב מסוים נהיה ציני. כל הזמן ספורט ואוכל וזהו. זה מה שמעניין אותך. פעם אפילו קראת ספרים, רמוס. לאן כל זה נעלם?" שאלתי אותו בשטף להוט.

"אני עדיין קורא. ותמיד אהבתי ספורט. ואני אוכל בדיוק כמוכ-" אבל רמוס קטע את עצמו, הביט בי ואמר לבסוף "כמו סיריוס, ג'יימס ופיטר. ואני לא ישר נהיה ציני או מתעצבן"

שתקתי.

"אני לא עד כדי כך רזה" אמרתי לבסוף.

"אתה כן, דייויד. וזה מדאיג" אמר רמוס.

"אני לא! אני שמן. ואין לי בעיה עם זה." אמרתי לו בעקשנות.

רמוס הביט בי בתדהמה.

"אתה? שמן? אתה גורם לי לחשוב שאת ממש אנורקס, וזה מפחיד. זה מפחיד כל כך" אמר רמוס.

"תרגיע. אני לא בחורה בת שש עשרה שרוצה להיות דוגמנית." אמרתי.

"אבל אתה בחור בן שש עשרה רזה מידי" אמר רמוס.

"הוא באמת לא עד כדי כך רזה" נשמע קול מהמיטה של סיריוס.

"היי סיר"

"היי איש-מצוטט-לשיחות-ששמו-סיריוס" אמר רמוס.

"לא צוטטתי. אבל משעמם לישון. חוץ מזה, רמוס ממש חמוד עם הבוקסר של אלביס"

"יש לך בוקסר של אלביס?!" שאלתי בתדהמה.

"כן. אני לובש אותו עכשיו." חייך רמוס,"זה עד כדי כך נורא?"

"לא, התכוונתי... יש לך בוקסר של אלביס ולא אמרת לי?! גם אני רוצה אחד!" אמרתי. צחקנו.

"אוף. משעמם." אמר סיריוס.

"מה נעשה?"

"מכתב לג'יימס?" הצעתי.

"כן, באחת בלילה. הוא  בטח ממש ישמח." אמר רמוס בציניות.

"חוץ מזה, אם הוא לא ישן עכשיו, הוא בטח עסוק עם לילי, ואנחנו לא רוצים להפריע" אמר סיריוס.

"וואלה" מלמלתי.

"רוצים לעשות תחרות שירה?" שאל סיריוס.

"אנחנו לא בחורות, סיריוס" מלמל רמוס. "במחשבה שנייה, אתה אולי כן. " הוסיף.

"הו, אני מרגישה במיעוט" אמר סיריוס בקול צווחני ואנחנו גיחכנו.

"כן, כאילו יש פה בחורה" אמר רמוס.

אני לא ידעתי כל כך איך להגיב, אז פשוט פרצתי בצחוק לא מובן.

"מה קרה?"

"יש פה בחורה!" אמרתי, ונחנקתי מצחוק, "הארנבת של סיריוס!"

"איך אתה יודע על נבי? שמרתי עליה מכל משמר!" אמר סיריוס בהתגוננות.

"נבי שלך תקועה בין הידיים שלך כל לילה, סיריוס!" אמר רמוס וצחק.

"היי! נבי היא לא סתם בובת פרווה! היא הרבה יותר מזה! היא ה-אישה!"

"אם לאישה יש אוזניים ענקיות אז אולי כן" אמרתי.

"לא נכון! היא יפה מאוד! והיא גם אף פעם לא מדברת! היא ה-אישה!" אמר סיריוס.

"אתה לא אוהב נשים מדברות? אז מה אתה כבר כן עושה איתם?!" שאל רמוס.

"אהמ...אה..." הסמיק סיריוס.

"אוקי, אל תדבר!" אמרתי בגועל.

"מה?! זה עיסוק מאוד טוב!"

"לא נכון! זה מגעיל! אתה אפילו לא מחבב אותן!" אמרתי בגועל.

"אבל אין להן בעיה עם זה! הן אפילו אוהבות את זה!" אמר סיריוס.

"אתה דביל" אמר רמוס.

"תודה. זה הדבר הכי נחמד שאמרו לי אי-פעם" אמר סיריוס בציניות.

"אני חייב סיגריה" אמר רמוס.

בשלב הזה עברנו לריסון-עישון (סיריוס יושב על הפרצוף של רמוס ואני על שאר הגוף ושנינו שרים שירי של מייקל ג'קסון ו/או של מדונה,ולפעמים גם שנינו צורחים לרמוס באוזן.)

"טוב, אוקי, אני לא אקח סיגריה! רק תרדו ממני!" התחנן רמוס.

ירדנו ממנו.

"טוב, זה הזמן לישון" אמר רמוס.

"כן, לילה טוב" אמרתי.

"לילה טוב."

"לילה טוב."

"לילה טוב"

"לי-"

"סתום סיריוס."

"אוקי, לילה טוב."

**

לעזאזל.

עכשיו ארבע בבוקר ואני בשירותים, כדי שהחברים שלי לא יראו שאני כותבת ביומן הזה.

לא יכולתי למצוא מקום יותר טוב?!

בכל מקרה- רמוס כבר ער, והוא בטוח שאני מקיאה או שאני משלשלת או משהו כזה, והוא דואג.

וכשרמוס דואג- הוא לא מפסיק לדאוג עד שהוא מבין שאין לו סיבה לדאוג, וגם אז הוא ממשיך לדאוג, ככה שבטח שכשאני אצא הוא יתנפל עליי עם שאלות.

הבטתי במראה.

"אתה נראה נורא! אולי תסדר את השיער או משהו כזה?" שאלה אותי המראה.

"הו! מה זה, יומן? יש לנו פה גבר רגיש... מסתתר מהמשפחה? מה קורה, מתוק? אולי תשטוף פנים? תסתרק? תלבש משהו שהוא יותר מפיג'מה של קבוצת כדורגל מסריחה?"

"לפי ידיעתי, מראות אמורות להגיד לי מה לא בסדר במראה שלי, ולא לחדור לחיי הפרטיים" אמרתי והאדמתי.

"אני חושבת ש..." אמרה המראה, אבל אני כבר לא שמעתי אותה.

העברתי יד בשיערי, הופכת אותו למבולגן כמו של ג'יימס. אבל השיער שלי קצת ארוך, אז זה נראה מוזר.

אז ניסיתי להחליק את השיער כמו של סיריוס, ונראיתי כמו בחורה.

אז סידרתי קצת את הפוני שלי, שנתן לי מראה של אימו (אני לא אימו. אני אוהבת שחור אבל אני לא אימו!!) ואז החבאתי את היומן בשירותים ויצאתי מהם.

"מזל טוב!" אמר רמוס, "אני חייב להשתין כבר המון זמן! מה עשית שם כבר?!" שאל אותי.

יש לי מזל שרמוס לא מתנהג כמו עצמו בבקרים, חשבתי לעצמי.

נכנסתי לחדר. סיריוס ישן.

חייכתי. זה הזמן להחזיר לו על כל הפעמים שסיריוס העיר אותי באלימות.

"היי סיריוס, תתעורר" אמרתי בקול של בחורה.

"הו, אנה... התגעגעתי אלייך..." מלמל סיריוס. קפאתי במקום.

הוא התהפך עם הפנים לקיר מתוך שינה ומלמל עוד כמה דברים שלא הצלחתי לשמוע.

הוא עוד זוכר אותי?! כלומר, את מריאנה?! שזאת אני... כאילו, לא אני... אני הבת, אבל בעצם זאת אני האמיתית אז...

סיריוס אוהב אותי?!

יופי, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.

הוא התחיל לזוז בקצב מהיר ואז התעורר בבת-אחת.

"אתה בסדר?" שאלתי אותו.

"כ...כן...נראה לי..." אמר סיריוס הרועד.

"מלמלת לנה מתוך שינה. מי זאת לנה?" שיקרתי.

"לא אמרתי לנה, אמרתי...אמרתי לנה?!" שאל סיריוס, עיניו פעורות לרווחה.

"נראה לי... לא משנה..." אמרתי והסמקתי.

למה לעזאזל אני מסמיקה?!

סיריוס בהה בי כמה דקות.

"היה לי סיוט" אמר.

"על מה?"

"על...על...אני לא כל כך זוכר. רק שנערה מתה בסוף, נראה לי..." הוא אמר.

נשמתי לרווחה. הוא לא זוכר אותי.

לפתע התעצבתי. הוא לא זוכר אותי?

אוי, נו, באמת. הרי הנשיקה לא עשתה לי משהו, נכון?

זה היה כמו לנשק את אח שלי. כן, זהו זה, כמו לנשק את אחי. כמו לנשק את ריק. איכס.

אבל זה לא! שמעתי קול בתוך המוח שלי.

זה כן. זה כמו להיות הומו.

אני... אני לא הומו, כי אני בת, אז זה לא הגיוני...

אווה, לעזאזל. זה יותר מסובך מכפי שזה נראה, להיות בן.

"היי...כדור הארץ לדייויד..." אמר סיריוס והעיר אותי ממחשבותיי.

"תגיד לכדור הארץ שיסתום בשמי, אוקי?" שאלתי אותו.

טוב, בטח להיות בן שהפך לבת זה הרבה יותר נורא.

___

*שיר של שלמה ארצי. מומלץ מאוד.

**הפינק פלויד ((Pink Floyd הם להקת רוק שפעלה משנות השישים על אמצע שנות התשעים. מאוד מומלצת.

הפרק הקודם		הפרק הבא