כששתי משאלות מתגשמות

הפרק הזה מתרחש כעבור כמה חודשים, באחד בספטמבר.

_________________________________________________________________________

לילי התעוררה.

האחת עשרה בספטמבר. הו, יופי.

לילי הציצה בזהירות לכיוונה של לינה, לראות אם היא רבה עם לולה, אבל זו רק ישנה בשלווה על הרצפה, כשציפורניה נעוצות בחתיכת ארגז.

יופי, עכשיו הן לא יריבו, חשבה לילי.

לילי הציצה בשעון הסדוק שמצאה פעם ברחוב. השעה...

''עשר בבוקר?!'' הזדעקה לילי. ''אוי, אלוהים.''

היא תפסה את המזוודה האדומה הקרועה, דחסה לתוכה את סיפרי הלימוד, את הגלימות ואת הספר על הארי פוטר, סגרה בזריזות את המזוודה, תפסה את הכלוב של לולה, הרימה בעדינות את הכרית שעליה שכבה לינה, ויצאה לרחוב.

היא הסתכלה סביבה, מנסה להתעלם מצווחותיה הנרגזות של לולה, וניסתה לחשוב איך תגיע לרכבת.

נהג מונית עבר בסמוך, ונעצר כשראה את לילי, כי חשב שהיא רוצה לנסוע לאיפושהו.

לילי נאנחה. היא ידעה מה הולך לקרות.

היא הסתכלה עליו בעיניים פעורות לרווחה, ונשכה את שפתיה.

''אני צריכה להגיע לתחנת הרכבת,'' היא אמרה בקול רועד.

''בסדר גמור, ילדונת.'' אמר הנהג, הזמין אותה להכנס והורה לה לחגור חגורה.

 __________________________________________________________________________

אני יודעת, זה קצרצר, אבל בבקשה על תנטשו. עכשיו ערב ויש לי זמן מוגבל, אז לא היה לי זמן להקליד פרק יותר ארוך.

מחר אני נוסעת לחופש של ארבעה ימים, אז במהלכו אני לא אוכל להעלות פרקים.

אני עכשיו סופר-לחוצה, כי דוחקים בי לסיים כבר את הזמן מחשב, אבל אני מבטיחה-מבטיחה שהפרק הבא יהיה ארוך יותר!

שלכם, בתקווה שלא תנטשו,

לילי.

נ.ב.

על תנטשו!

הפרק הקודם		הפרק הבא