מעודנת~המשך

פרק חדש ווהווו!!!

כמו תמיד, אל תשכחו לוודא שקראתם את כל הפרק הקודם לפני שאתם קוראים את זה!

תהנו!:)

ד"א, בפרקים הקודמים כתבתי לורקן או לורסן? אופסי

-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

דום לא חזרה למעונות עד אחרי שנרדמתי וכשהתעוררתי, היא כבר יצאה לארוחת הבוקר. זה ממש כאילו היא מתחמקת ממני. אני די אסירת תודה לגבי זה-אני מתכוונת, מה אני בכלל אומר לה? אני שוקלת לדבר עם מארק על זה, אבל אולי גם זה לא יהיה רעיון כזה טוב. אחרי הכל, לא הייתי אמורה להקשיב לשיחה. אולי אני פשוט אמחק את זיכרוני ואהפוך הכל לפשוט יותר.

חדר המועדון ריק חוץ מלילי ולורקן. זה נראה כאילו לורקן מבלה יותר זמן פה מאשר במרתפים של סלית'רין. אני מחייכת ומנופפת כשאני עוברת לידם, אבל אני לא עוצרת לפטפט אלא ממשיכה אל מחוץ לחור הדיוקן ומטה אל ארוחת הבוקר. נראה כאילו תשומת הלב של כולם באולם הגדול ממוקדת לעבר שולחן גריפינדור-על בן הדוד שלי, בעצם. ג'יימס עומד-כן, עומד-על שולחן גריפינדור[לא אמורים להיות שם מורים??], ונראה מרוצה בצורה מעצבנת. זה לא הגייני בכלל-מרלין יודע איפה הרגליים האלה היו לפני.

"היי! תקשיבו!" הוא צועק לכולם סביבו, למרות שהוא לא היה צריך כי ממילא תשומת הלב של כולם עליו. "יש לי הודעה!"

הוא מתכופף, מושך את ידה של לורה פלפס ומרים אותה על השולחן לצידו. אני מחזיקה את השרביט שלי שבכיסי, כי אני נשבעת למרלין, אם הוא מציע לה נישואין, אני הולכת להטיל קללה על שניהם. לורה זורחת ונראת מאוד נרגשת.

"לורה," הוא מצהיר, "אני זורק אותך!"

הצבע יורד מפניה היפות ופיה נופל בתדהמה, כמו פי שלי. חלק מהבנות מריעות, חלק מהבנים מיללים, אבל רוב האנשים צוחקים. לורה קופצת מטה מהשולחן, קוברת את פניה בידיה ורצה החוצה מהאולם הגדול. ג'יימס נראה מאוד גאה בעצמו. אז הוא קופץ מטה מהשולחן, נותן כיפים לכמה אנשים ומקפץ לכיווני, מחייך חיוך גדול.

"היי ג'ינג'!" הוא קורא. "את גאה בי? זאת הייתה התוכנית מההתחלה. אני מחזיר לה על שהייתה כזאת כ--"

אני סוטרת לו חזק על הלחי.

"אדם קטן, מרושע ונורא שכמותך!" אני צועקת. "איך יכולת לעשות לה את זה?"

"חשבתי שאת שונאת אותה!" ג'יימס מיילל, משפשפף את לחיו האדומה.

"אני לא המעריצה הכי גדולה שלה," אני מודה, "ברור שהיא כלבה אחרי מה שהיא עשתה לי. אבל אני יודעת מה זה כשזורקים אותך מול כל בית הספר וזה לא כיף, ג'יימס! לא הייתי מאחלת את זה לאף אחד! קשה לך לחשוב פעמיים לפני שאתה עושה משהו??"

אני יוצאת בסערה מהאולם הגדול, מתעלמת מצעקותיו של ג'יימס. אני ממהרת במעלה המדרגות אל חדר המועדון, שם לילי ולורקן מתמזמזים ולא שמים לב אפילו שאני רצה לידם. לורה במעונות, כמו שחשדתי שהיא תהיה. היא יורה בי מבט מצמית ברגע שאני נכנסת.

"תסתלקי מכאן!" היא בוכה. היא צונחת למיטתה ודמעות זולגות על פניה-ואני מרחמת עליה. אני יודעת שאני לא צריכה לרחם עליה אחרי מה שהיא עשתה. היא כלבה דו פרצופית קטנה ומתנכלת שמבלה עם הבנות הסתומות והזנותיות מהשנה השביעית שצווחות 'אוו...מייי...גאדד!!' אחרי כל משפט ומנסות לפלרטט עם פרופסור דייוויס. אני באמת צריכה לנסות להכחיד אנשים כמוהה, אבל לא. אני מרחמת עליה.

"לורה אני--"

"אני חייבת להודות וויזלי," היא קוטעת אותי, "את הרבה יותר מרושעת ממה שאומרים עלייך. מי ידע שאת יכולה לשחק מלוכלך?"

"את חושבת שהייתי חלק מזה?" אני אומרת. "לורה, לא היה לי שום מושג מה התוכנית שלו!"

לורה מגחכת.

"כן בטח. את שונאת אותי מאז שאמרתי לכולם שאת בהריון."

"האמת ששנאתי אותך הרבה לפני זה," אני מודה בקרירות. "אבל עדיין לא הייתי עושה לך את זה. אני יודעת איך זה להיות מושפלת מול כל בית הספר. זה לא נחמד, נכון?"

היא מרימה גבה.

"למה את פה?" היא שואלת בחשדנות.

"רציתי לוודא שאת בסדר," אני מושכת בכתפיי. "לא כולנו בעלי לב קר כמוך, את יודעת."

"אבל את שונאת אותי," היא אומרת.

"ואת שונאת אותי," אני עונה. "אבל אני לא שונאת אותך מספיק כדי להשפיל אותך מול כל בית הספר. זה ההבדל בינינו."

היא עוצרת לרגע ואז מוסיפה:

"ולי יש שיער יפה יותר."

היא לא יכולה לעצור את עצמה מלעקוץ אף פעם. אני חייבת להגיד, היא נראת די אשמה. אני מסתובבת ועוזבת אותה בחדר בלי להוסיף עוד מילה. אני הולכת לספריה לעשות קצת שיעורי בית ואפילו לא טורחת לאכול ארוחת בוקר. אני אקפוץ למטבח מאוחר יותר. אני מתחילה בחיבור שלי על רונות עתיקות שאני צריכה להגיש מחר. ברגע שאני מוציאה את הנוצה והקלף, מאלפוי מחליק לכיסא לידי. פתאום הלב שלי מתחיל לפעום בפראות-אני מרגישה כל כך אשמה בנוכחותו. כדאי שאני אגיד לו? אני יודעת שזה לא התפקיד שלי אבל-

"היי שמנמונת," הוא מחייך. אני מקדירה את פניי.

"אתה צריך לדעת שלא קוראים לילדה בהריון 'שמנמונת', בלונדי. אני אשב עלייך," אני מאיימת.

"בבקשה לא, אני די אוהב את הרגליים שלי," הוא אומר ואני מכה אותו בזרוע.

"למישהי יש מצב רוח לא משהו," הוא מעיר, משפשף את זרועו. "אני הבחור השני שאת מכה היום והשעה רק 11."

"זה הגיע לג'יימס," אני מזעיפה פנים.

"אם את אומרת," מאלפוי מושך בכתפיו. "חשבתי שאת לא אוהבת את לורה מאז שהיא פלטה באכזריות את העניין על קיפר--"

"מי או מה לעזאזל זה קיפר?" אני שואלת.

"קיפר!" הוא אומר ומצביע על הבטן שלי. "התינוק!"

"התינוק הזה לא הולך להיקרא קיפר!" אני קוראת בקול, זוכה לכמה מבטים מלוכלכים מהספרנית.

"קיפר זה שם די מגניב, וויזלי, את חייבת להודות," הוא מחייך.

"קיפר וויזלי...לא,בהחלט לא," אני אומרת.

"מה לגבי קיפר מאלפוי?"

"זה אפילו גרוע יותר," אני צוחקת.

"טוב, לך יש הצעות?"

אני מנידה בראשי.

"מאלפוי...אתה יודע, אני אפילו לא בטוחה אם אני הולכת לשמור את התינוק," אני אומרת ברכות.

"אני יודע," הוא אומר בעצב. "אבל...רק שתדעי...אני אהיה שם בשבילך אם תחליטי שכן." [אוווווווו *עוד פעם הסמיילי עם הלבבות בעיניים*]

זה לא מה שאבא שלך אמר.

"אני פשוט כל כך מבולבלת," אני מודה. "אני לא יודעת מה לעשות."

----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------

ווהו פרק 16!!

מקווה שאתם נהנים בינתיים מהפרק!

אמשיך אותו בהקדם האפשרי!^^

הפרק הקודם