יומנו של רידל

"אתה מדמם." אומר אדגר, ואז אוליבר מצטרף בהתעניינות. אנחנו יושבים לנו בחדר המועדון, אוכלים פיסטוקים ושותים מיץ דלעת. 

"כן," אני מאשר בגיחוך, ומוחה את הדם שיורד לי מהאף. אני מעדיף לא לדבר על זה. "זה דם."

"אז מה קרה?" שואל אוליבר. עכשיו הם יציקו לי.

"כלום," אני ממהר להגיד.

"זה לא כלום אם אתה מדמם!" אומר אדגר. הם נודניקים.

"אדגר, אוליבר, זה בסדר! הכל טוב! סתם החלקתי במסדרון!"

"סתם החלקת במסדרון?" שואל אדגר בערמומיות. "באמת? סתם ככה?"

"שלולית מים, אני לא יודע! בחייך, אדגר, עזוב אותי." אני אומר לו ומתעמק במעשיות בידל הפייטן. זה ספר לילדים, אבל אף פעם לא יצא לי לקרוא אותו.

"קדימה, אתה יודע שאתה רוצה לספר לנו..."

"האמת..." אני מתחיל. הם מתקדמים אליי. "לא, אני לא רוצה." ואז נאנחים על הספה. "אם תמשיכו להפריע לי, אני עף מכאן. אל תהיו דפוקים."

"הם תמיד יהיו דפוקים." מצטרף רמולוס. הוא יושב על הספה הבודדה שמימיני. "בכל מקרה, אני יודע מה קרה לך."

"נשלם לך 10 אוניות אם תפתח את הפה שלך, מאלפוי." אומר אדגר.

"אבל טום לא היה רוצה שאספר, נכון רידל?" פונה אליי חברי הגאון. אני משמיע צליל אישור והוא מוציא מכיסו מספר סוכריות ברטי בוטס.ף"מאיפה?" שואל אוליבר, קנאה בקולו.

"אני העשיר ביותר בהוגוורטס, אוליבר," אומר רמולוס בהתנשאות. "בואו נגיד שיש לי קשרים. אז, טום, ספר להם."

אני סוגר את הספר שלי בחדות ומטיח אותו בשולחן.

"חשבתי שאמרת שלא אספר להם!" אני משיב בכעס. "וגם אם כן, אני לא רוצה." אני משלב את ידיי ועוטה הבעה כועסת. ממש רותחת. "זו זכותי המלאה."

"מישהו נתן לך מכות." אומר אדגר. כולנו משתתקים.

"איך ידעת?"

"בן הדוד המבוגר שלי בן 24, הוא עסק באיגרוף. הוא חטף כמה מכות ואני ציפיתי עליו. קראו לו ניל."

"קראו לו?" שואל רמולוס.

"הוא מת," מגחך אדגר. "מאגרוף ובעיטה בטחול."

"חשבתי שהטחול לא נחוץ," אני אומר.

"בעצם, הטחול הוא שק גדול של דם," אומר רמולוס. "אף פעם לא טוב לאבד שק גדול של דם."

הפרק הקודם