חבר וחברה

אני מתייחסת בפאנפיקים שלי למראה של הדמויות בסרט, איך שהן נראות שם ולא בספר. תודה.

הרמיוני הסתכלה על עצמה במראה. על השמלה האדומה שלבשה בחתונתם של ביל ופלר, והשמלה ההיא בהחלט התאימה לה. ג'יני הסיטה את הווילון העבה בחדר ההלבשה, חיוך על פניה.

"זה מהמם עליך, מיוני." הודתה ג'יני בפשטות. החיוך נמחק מפניה כאשר שמה לב ששיערה הבלונדיני והמתולתל ממש מעט. היא הסירה את הגומיה ודרכה עליה באכזריות.

"הגומיה, זכרונה לברכה, תישאר על הרצפה, מובן?" שאלה ג'יני. הרמיוני הסתובבה אליה, גיחכה ונאנחה.

"מה הבא?" שאלה. "איזו שמלה?"

"השמלה השנייה," הכריזה ג'יני, התקדמה ימינה מעט וחזרה תוך דקה. שמלה בצבע ורוד פוקסיה, מעוטרת במקום שאמורות להיות המותניים בפסים דקיקים של זהב, מחשוף די קטן.

הרמיוני, לידיעתכם, שנאה ורוד. שנאה. היא אמרה שזו אפליה שכולם חושבים שהצבע האהוב ביותר על כל הבנות בעולם הוא ורוד, והיא צדקה. למשל, היא אהבה כחול. לא כמו הים, לא כמו השמיים. כהה, עמוק. ההפך מוורוד; בלית ברירה לקחה הרמיוני את השמלה. היא הסיטה את הווילון, פשטה את שמלתה ולבשה את האחרת. לאחר כמה דקות היא עצמה הסיטה את הווילון, ליבה הולם משום מה.

"נו?" היא זירזה בכעס מסוים את ג'יני, שעמדה ללא הבעה על פניה.

"זה ממש יפה עליך!" אמרה בנימה חטטנית. "אני לא יודעת מה יפה יותר -- הוורוד פוקסיה או האדום!"

"את האדום אני בטוח לא לובשת," שללה הרמיוני את האפשרות.

"האדומה ממש סקסית, אבל כבר לבשת אותה, אז מה הטעם? הוורודה גם מאוד מחמיאה עליך, אבל אני מניחה שוורוד הוא לא הטיפוס של הרמיוני גריינג'ר. נכון?"

''צודקת בהחלט," סיכמה הרמיוני בקוצר רוח. "יש לי דייט היום, ג'יני. אני צריכה להספיק, את יודעת."

"הו, כן. שכחתי." חייכה ג'יני. "אנחנו באמת צריכות לעשות את זה יותר." היא החזיקה בידה עוד שמלה. זו הייתה שמלת תחרה שחורה, מחשוף די קטן, עיגול ריק בגב העליון. הרמיוני פשטה את שמלתה ולבשה את השחורה. כשהסיטה את הווילון ג'יני ציוותה עליה לפשוט את השמלה, וזו לקחה את השמלה ושילמה למוכרת יחד עם נעלי העקב שקנתה בחשאי.

רון יצא מתא ההלבשה בחליפה כחולה, מכופתרת ומאווררת וג'ינס שחור, בעוד שהארי היה מחוץ לתא, מתעסק בנייד שלו.

"נו, איך זה?" שאל רון את הארי, מצפה לתשובה כלשהי כלל.

"מעולה..." מלמל הארי בהיסח דעת, משחק בסלולרי שלו. פניו של רון היו אדומים כמו שיערו.

"הארי, אני נשבע לך, אם לא תכניס את הטלפון לכיס עכשיו אני בועט לך בתחת, שתגיע לאלף עזאזל!"

הארי גלגל את עיניו ובלית ברירה הכניס את הנייד לכיסו. הוא הסתכל על רון המתרגש וקבע:

"תקנה את החולצה הזאת. הלכנו?"

רון חיכה להרמיוני, יושב, מתופף עם אצבעותיו על השולחן. הוא לא הסיט לרגע את עיניו מהמלצר הגבוה, תספורתו מודרנית והוא בלונדיני, עיניו חומות. הוא נראה לו ממש מוכר. ואז שמע קול נשי ורועד מאחוריו, והתפלא לגלות את הרמיוני.

היא הייתה יפהיפייה. שיערה הבלונדיני והמתולתל מעט נח על גבה, פזור. עיניה החומות היו בהירות ועורה, משום מה, היה חיוור מאי פעם. היא לבשה שמלת תחרה שחורה, מחשוף בגבה, נעלי עקב שחורות. השמלה, לדעת רון, החמיאה עליה מאוד.

"הרמיוני." הוא חייך למראהה. היא התיישבה מולו באי נוחות. הם הסתכלו אחת על השני כמה דקות, עד שרון פצה את פיו.

"שנזמין?" חייך.

"ברור," נזכרה הרמיוני וגיחכה. "בית קפה ממש חמוד."

"מוגלגי," ציין רון. 

"כן, שמת לב," הרמיוני תחבה את שיערה מאחורי אוזניה. המלצר הגיע לאחר כמה דקות, אותו המלצר שנראה מוכר מאוד לרון.

פניו היו מוסתרות מאחורי תפריט. כשהרים את ראשו אל הרמיוני, שניהם היו המומים לגמרי.

"מק'לאגן?" פלטה הרמיוני.

"הרמיוני גריינג'ר, אני לא מאמין..." מלמל, ונזכר לעלות חיוך על פניו. "הרבה זמן מאז המסיבה ההיא." רון זע באי נוחות בכיסאו.

"כן," כחכחה הרמיוני בגרונה, בלעה את רוקה. "מה אתה עושה פה?"

"אני ממלצר פה, חצי משרה... מה את עושה פה? איפה פוט - אני מתכוון, כמובן, אממ, איפה הארי פוטר?"

"הוא בבית שלו," ענה רון והנהן, הרגיש סיפוק גדול.

"אהה... אז אלו רק... אתם? שניכם?"

"כן," ענתה הרמיוני והסמיקה.

"לבד," ציין רון וחייך. הוא הסתכל על הרמיוני, שהפנתה את מבטו אליו, מבט עמוק שמנסה לשדר "זו-לא-אשמתיקשהוא-כאן-לעזאזל", ורון די מבין.

"אפשר להזמין, בבקשה?"

"כמובן," התנער מק'לאגן ממחשבותיו. "מה תרצו?"

"אני רוצה ספגטי, סלט ירקות יווני וגבינה."

רון היה מבולבל. "מה שהיא אמרה." סיכם, והושיטה למק'לאגן את שני התפריטים שאותם לקח והלך בהנהון.

הפרק הקודם