אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - דראקו

"אני הולך להרוג אותך!!" ברגע שעזבנו את הבמה, מצאתי את עצמי מצמיד את מרכוס לקיר הקרוב. רתחתי מזעם והחיוך הרגוע של מרכוס רק עיצבן אותי יותר. הרמיוני ואני יוצאים? כאילו שזה יקרה אי פעם! הייתי מעדיף לקבל כדור בראש! זה יהיה פחות כואב.

"דראקו, דראקו." הרגשתי זוג ידיים שתופסות אותי ומנסות להרחיק אותי ממרכוס. "דראקו, תירגע." הקול היה של בלייז. רציתי שהוא יעזוב אותי, שייתן לי לפחות לתת למרכוס מכה טובה, אבל ידעתי שזה רעיון גרוע. המנהלים התעצבנו והשמועות יתפשטו במהירות. כיווצתי את הידיים לאגרופים וריסנתי את עצמי מלהרביץ לו. הוא לא יכול לדמיין כמה אני שונא אותו עכשיו. אולי אפילו יותר מהרמיוני. וזה הרבה.

"אמרתי לך שיש לי רעיון איך להסיח את התקשורת." מרכוס חייך, נישען על הקיר שמקודם דחפתי אותו עליו בנינוחות ובשלווה.

הזעפתי פנים. "אבל אנחנו לא יוצאים! ומרכוס, לעולם לא נצא. המחשבה שאני יוצא עם הרמיוני העבירה בי צמרמורת.!" 

"דראקו," קראב התקרב אליי ובלייז הוריד את הידיים שלו ממני. "אתה צריך להירגע לפני שתיפגע במישהו."

חרקתי בשיניי, מניח את הידיים שלי מאחורי הראש ומושך בשיער שלי בתסכול. "אני שונא אותך, מרכוס!" נהמתי. "אמיתי או לא, אני לא יוצא עם הרמיוני!" ידו של מרכוס דחפה את קראב. הוא גילגל את עיניו בעצבנות, מתקדם אליי.

"ברצינות, דראקו. אתה באמת חושב שהייתי עושה את זה אם שניכם לא הייתם מסכימים?"

מבט נבוך נופל על הפנים שלי. "מה אתה בעצם אומר לי?"

"אני אומר," מרכוס התחיל להגיד. "ששאלתי את הרמיוני והיא הייתה בסדר גמור עם הרעיון הזה."

הלסת שלי נפלה. מה? הרמיוני הייתה בסדר עם זה? אין מצב. אבל היא שונאת אותי כמו שאני שונא אותה ואפילו יותר. משכתי בשיער שלי וכל מה שרציתי לעשות הוא לדפוק את הראש בקיר. למה הוא שאל את הרמיוני? למה מרכוס שאל אותה במקומי? התשובה הייתה ברורה. הוא ידע מה התגובה שלי תהיה. הוא ידע שאני אגיד לא. אבל הרמיוני הייתה אומרת גם לא, נכון? מה גרם לה להגיד כן? כל השאלות האלה בלבלו לי את המוח כששמעתי את הבנים, כולל מרכוס, הולכים משם, משאירים אותי לבד עם המילים של מרכוס. לעזאזל איתך, הרמיוני.

"עשיתי קצת חושבים," קפצתי למשמע הקול של הרמיוני. זה לא רק ביגלל שהיא פשוט צצה שם. לא. זה בגלל הקול של הרמיוני ששלח לי צמרמורת במורד עמוד השידרה. זה היה צליל שאף פעם לא שמעתי אותה אומרת. זה היה מלחיץ. היא מלחיצה.

היא נישענה על הקיר שמרכוס נדחף עליו מקודם, השיער החום שלה נפל על הכתפיים שלה בשלמות כשהיא מחייכת אליי. העיניים החומות שלה שבהם היה רמז של שובבות וגופה שידר ביטחון. איכשהו זו לא הייתה היא בכלל. 

"ואני לא יכולה שלא לכעוס על עצמי," היא המשיכה, העיניים שלה לא עוזבות את שלי אפילו לא לרגע. "למה אני תמיד נותנת לך פשוט לפגוע בי? נותנת לך לעצבן אותי? איך אני כל פעם  מאכזבת את עצמי?" 

בלעתי את הרוק שלי, לא אוהב לאן שהשיחה מובילה. המבט על הפנים שלה, החיוך על השפתיים הוורודות שלה, והדרך שבה יד ימין שלה נחה על המותן, היד השניה זרוקה בצד גופה. כל זה הציף אותי משום מה. אף פעם לא פחדתי מהרמיוני. למעשה, כל הזמן הרגשתי חזק לידה. לא הרגשתי אפילו פעם אחת חסר אונים. אבל עכשיו, ברגע הזה, הרגשתי כל כך חלש. כל כך פגיע.

הרמיוני התרחקה מהקיר והתקרבה אליי, יותר מדי קרוב. היא נעמדה על קצות האצבעות שלה, השפתיים שלה מתחכחות עם האוזן שלי וההרגשה גורמת לעור ברווז על היד שלי. 

"התשובה תמיד הייתה ברורה לי." היא לחשה, וגוררת את האצבע שלה באיטיות על היד. לא יכולתי להוציא מילה. אפילו לא יכולתי לנשום. מה היא עושה? מה אני עושה?

"נקמה." המילה גרמה ללב שלי לעצור. כאילו שהלב שלי פיספס כמה מיליוני דפיקות.

"אתה אוהב לשחק משחקים, מאלפוי." שפתייה מתקרבות לאוזן שלי יותר ויותר. "אז בוא נשחק משחקים." אין לי זמן לענות או אפילו לעכל את מה שקרה כאן עכשיו. אמבר התרחקה, מחייכת אליי בביטחון לפני שעזבה. המותניים שלה התנדנדו מצד לצד בזמן שהלכה, גורמים לעיניים שלי לבהות בישבן שלה שמעוצב בצורה מושלמת.

מה קרה כאן הרגע?

נקודת מבט - הרמיוני

יכולתי להרגיש את העיניים של דראקו עליי כשהלכתי. הכל הלך בשלמות. כשמרכוס בא אליי עם התוכנית הגאונית שלו כדי להסיח את התקשורת, מצאתי את עצמי מסכימה בלי לחשוב ביכלל. טוב, לא בלי לחשוב. ידעתי שדראקו יתנגד לזה. זה מה שהניע אותי להסכים עם מרכוס. זו הייתה הדרך המושלמת לנקום בו. אני לא אתן לדראקו לנצח. לא שוב. סיימתי עם לתת לו להיכנס מתחת לעור שלי. זה הזמן שהמישחק מתהפך. זה הזמן בשבילי לנצח.

"מה החיוך המלחיץ הזה?" קראב הופיע, צועד לעברי. הוא הרים גבה, העיניים שלו מחפשות את שלי כדי לקבל תשובה.

"אין לי מושג על מה אתה מדבר."  עניתי בתמימות, החיוך שלי השתנה ממלחיץ למתוק.

קראב הביט בי בחשדנות, אבל לא שאל יותר שאלות. "אני הולך להביא את דראקו. את יכולה ללכת בינתיים למכונית ולחכות שם. אני אסיע אתכם הביתה." הביתה. המילה גרמה לי להתכווץ. הדירה לא הייתה קרובה אפילו לבית.

הנהנתי לקראב לפני שהוא הלך להביא את דראקו מסלסלת תלתל בין האצבעות, התחלתי ללכת לכיוון הדלת האחורית.

"הרמיוני, חכי!" הקול שלי מרכוס גרם לי לעצור. הסתובבתי באיטיות אליו, מחייכת במתיקות.

"היי." בירכתי אותו.

מרכוס גיחך, משלב את ידו על החזה. "עוד לא אמרת לי למה הסכמת לכל זה."

חייכתי. מאז שהסכמתי לתוכנית שלו הוא מציק לי כדי שאני אגיד לו למה הסכמתי. אין מצב שאגיד לו. לספר למרכוס שהוא אחד מהחברים הכי טובים של דראקו יהיה כמו לספר להארי בעצמו.

"אני פשוט חשבתי שצדקת, זה הכל." שיקרתי. "אנחנו לא יכולים לתת לתקשורת להגיע לפרטים של העבר שלנו."

המבט שעל הפנים של מרכוס אמר לי שהוא לא כל כך מאמין לי. "באמת חשוב לך להציל את הקריירה של דראקו?"

נשכתי את השפה, מחפשת בראש תשובה. לפני שהייתה לי את ההדמנות להגיב, קראב הופיע.

"מוכנים?" הוא שאל, מחייך אליי. הנהנתי והצצתי בדראקו. הוא בהה במרכוס בקרירות. החולצה הכחולה שלו נידבקה לחזה שלו ביגלל הזיעה, מבליטה את השרירים שלו. הדרך שבה הוא עמד שם, מכווץ את אגרופיו, הראתה לי שהתכונית שלי עובדת.

"כמו תמיד." חייכתי לקראב בחזרה. נופפתי למרכוס שלום לפני שעקבתי אחרי קראב ודראקו אל הדלת.

במשך כל הנסיעה קראב לא שתק אפילו לא לרגע. וברגע שהוא התחיל לשיר חשבתי שהאוזניים שלי עומדות להתפוצץ. עדיף שהוא ישאיר את קריירת השירה לדראקו. כשחושבים על דראקו.. כל הנסיעה הוא היה שקט. הדרך שבה השפתיים שלו היו מכווצות, והדרך שבה הגבות שלו מכווצות ביחד הראו לי שהוא עמוק במחשבות. זה ניראה כמעט לא בריא כמה חזק הוא חשב. מצאתי את עצמי צופה בו בסקרנות דרך המראה. זה היה פנטסטי. אולי אני הייתי סיבה לכך שהוא שקט וחושב כל כך הרבה? אני באמת מסוגלת להשפיע עליו ככה?

"ברוכים הבאים הביתה!" קראב שר, מביא את המכונית לעצירה מול הדירה. "שיהיה לכם לילה מהנה בחורים!" דראקו יצא מהמכונית וחצה את הכביש לפני שיכולנו להגיד משהו. מישהו כאן במצב רוח קצת רע...

"אני לא בחור." גיגלתי את עיניי לקראב, רוכנת ומנשקת את הלחי שלו כמחוות תודה על ההסעה.. "לילה טוב."

קראב גיחך, מעביר יד בעורף שלו בעצבנות. "לילה טוב גם לך, הרמיוני." הוא אמר. "ואל תתייחסי לדראקו. הוא פשוט מתנהג כמו פוץ."

גיחכתי גם, מנופפת לו לשלום כשיצאתי מהמכונית ועוקבת אחרי הצעדים של דראקו. כשנעמדתי במעלית, מיליון מחשבות נחתו על הראש שלי. האם אני ישרוד בלגור עם דראקו? האם אני אוכל לנקום בו בלי להיכשל? או אפילו יותר גרוע. האם העבר יחזור על עצמו?

כיווצתי את ידיי לאגרופים מהמחשבות, הכעס זרם בי. העבר לא יחזור על עצמו. אני לא אתן לזה לקרות ואיך שאני רואה את זה, גם דראקו לא יתן. לפחות היה משהו שהסכמנו עליו.

הדלת נפתחה ויצאתי מהמעלית, מרגיעה את עצמי כשנעמדתי אל מול הדלת. סובבתי את הידית, מגלה שהדלת פתוחה. ציפיתי שדראקו ינעל אותה כדי לעצבן אותי. זה משהו שהוא היה עושה, אבל הוא לא.

ניכנסתי לדירה וסגרתי את הדלת אחריי, משפשפת את מצחי כשאני מגלה שהיא ריקה. איפה דראקו? חדר השינה היה נטוש. הסלון הקטן והמטבח גם הם היו ריקים. דממה הציפה אותי, גורמת לי להיות קצת לחוצה. איפה לעזאזל דראקו? הוא יכל לעז-

"מה את עושה?!" לא היה לי זמן לעכל מה קרה עכשיו. אני נדחפתי באלימות אל עבר הקיר הקרוב, האוויר כמעט ניגמר לי. התכווצתי, מיסתכלת על דראקו שמאוד מאוד כעס. הפנים שלו לאט לאט הופכות לאדומות והעיניים שלו מצטמצמות, מיסתכלת על שלי חזק. היד שלו החזיקה את הכתף שלי, משאירה אותי במקום, וגופו היה כל כך קרוב שיכולתי להרגיש את החום שבא ממנו.

. פאק הוא חזק."מה.. על מה אתה מדבר?" הצלחתי להגיד, מנסה לאזן את הנשימה שלי.

דראקו הזעיף פנים. "כאילו שאת לא יודעת! למה הסכמת למרכוס? ואפילו אל תתחילי עם כל עניין הנקמה הזה! אלוהים אדירים, הרמיוני, לצאת איתך זה משהו שאני אפילו לא אשקול, אמיתי או לא."

הוא בהחלט עצבני. יותר ממה שאי פעם ראיתי אותו. ואיזה מין סוג של תשובה הוא רצה לשמוע? אני חושבת שהבהרתי את זה ברור לגמרי מאחורי הקלעים מה אני עושה. מה הוא רוצה שאני איית לו את זה?

דחפתי את דראקו ממני. הוא היה חזק. חזק יותר ממה שחשבתי, אבל הצלחתי לדחוף אותו ממני, נועצת בו מבט בחזרה.

"נקמה, דראקו." אמרתי בכעס. "לא אמרתי את זה בבירור? גמרתי עם המשחקים שלך. אני לא רוצה לצאת איתך בדיוק כמו שאתה לא רוצה לצאת איתי." בביטחון, התקרבתי אליו יותר, מסתכלת למעל כדי לפגוש את העיניים שלו. "אבל אם זה מעצבן אותך, אז אני בסדר עם זה שהעולם יחשוב שאנחנו יוצאים." ליטפתי את הלחי שלו, רק מעצבנת אותו יותר. "אבל אל תדאג. אחרי הסרט, השקרים, וזה." הזכרתי את הדירה שלנו. "זה יגמר, לא ניצטרך לראות אחד את השנים אף פעם יותר. אני מבטיחה."

לפני שיכל להגיד מילה נוספת, עברתי אותו, והתחכחתי בכתף שלו. לא הסתכלתי בפעם האחרונה על הפנים שלו, אבל אני בטוחה שזה היה מעורבב בכעס והפתעה. התוכנית שלי עבדה. הנקמה הלכה מצויין עד עכשיו. ובכנות, אף פעם לא הרגשתי טוב יותר.

סוגרת את דלת חדר השינה מאחוריי, הלכתי להחליף לפיג'מה שלי. נקמה יכולה להיות מתוקה, אבל אני רוצה לסיים עם זה כבר. אני רוצה לסיים כבר עם דראקו. כשהסכמתי לסרט הזה, זה בהחלט לא מה שציפיתי לו. זה היה הסרט שלי בכל מקרה. זה נכתב בשבילי. אז למה לא אני בחרתי את השחקן שישחק את נסיך החלומות שלי? זה כאילו שמישהו עשה את כל זה בכוונה.

- - -

"הפתעה!" 

נאנחתי וטמנתי את הראש שלי עמוק בכרית. כל מה שביקשתי זה קצת שינה טובה! זה כל כך קשה לקבל את זה? משכתי את השמיכה על הראש שלי, מנסה לחסום את הקול. בוקר שבת מסריח.

"הרמיוני!" הקול גרם לי לקפוץ. הרגשתי את השמיכה נמשכת ממני. ניסיתי למשוך אותם בחזרה אבל נכשלתי, התכרבלתי לכדור - זו הייתה האפשרות היחידה שהייתה לי.

"הרמיוני! דראקו!" הקול המשיך לדבר ולעצבן. "תקומו! הבאתי ארוחת בוקר וזה מה שאני מקבלת?"

קארול? מלמלתי קמה קללות מתחת לנשימות שלי ולבסוף קמתי. העיניים שלה מביטות בי ואז בדראקו, בי ואז בדראקו. לא יכולתי לראות את דראקו דרך הקיר שבניתי, אבל לפי המבט על הפנים של קארול, הוא בוודאי קבור עדיין מתחת לשמיכה שלו.

"למה את פה?" מלמלתי, מקרבת את הברכיים שלי אל החזה. גאד, כל כך קר כאן. למה כל כך קר?

קארול אחזה בקופסא מרובעת, השיער שלה היה אסוף לקוקו גבוהה. היא הייתה לבושה בבגדים רגילים, ג'ינס וחולצה לבנה. זה היה לא רגיל - היא תמיד הייתה לבושה בבגדי העבודה שלה. לפעמים דאגתי שהיא לוקחת את העבודה שלו ברצינות רבה מידי. שתנוח קצת.

"הבאתי דונאטס בשביל לחגוג, אבל נראה שאתם עסוקים מדי בשינה." היא אמרה, פותחת את הקופסא. היא שלפה דונאט שוקולד ולקחה ביס, משחררת אנחה בזמן שאכלה.

כיווצתי את המצח, מיסתכלת עליה. "לחגוג?"

קארול הנהנה, בולעת את הביס שלקחה קודם. "כן, לחגוג! ערוץ הבידור הודיע שאתם יוצאים. כמה גאוני?" היא חייכה אליי, למרות שידעה שהכל זה שקר. זה רק הלילה השני שלנו ואנחנו עדיין מושכים אחד לשני בשיער. אני ודראקו יוצאים, לעולם לא יקרה. לפחות, לא במציאות. הכל מזויף וקארול יודעת את זה.

"אנחנו לא יוצאים!" דראקו התעורר פתאום, מתיישב על המיטה וזורק לי מבט. השיער שלו היה מבולגן. שערה בודדה נפלה על עיניו, והעיניים הכסופות והתובבות שלו מראות רק סימני עייפות.

קארול גלגלה את עינייה לדראקו. "זה די ברור שלא, יקירי, אבל זה ישתנה."

"זה לא." פלטתי. זה לא ישתנה בהחלט. אפילו שזה מוזייף, זה כבר סיוט.

קארול מלמלה משהו מתחת לנשימה שלה לפני שהתיישבה בקצה של המיטה. "אם את הולכים לזייף דייט, אתם צריכים לעשות את זה אמין. אני יודעת שאתם לא יכולים לסבול אחד את השני ואני שמחה שמרכוס עשה את מה שעשה."

"חמור..." שמעתי את דראקו ממלמל, מעביר יד בשיער המבולגן שלו.

קארול התעלמה ממנו. "מפיקי הסרט היו יותר משמחים לשמוע על שניכם ואני בטוחה שהתקשורת צמאה לעוד פרטים, אז," היא הושיטה שתי חתיכות נייר. לקחתי אותם, הבטתי בהם. אלו היו כרטיסים לסרט.

"משחקי הרעב." קארול הסבירה בעליזות. "הזמנתי לכם שולחן באולם הזית. ארוחת ערב וסרט. דייט ראשון נהדר, אם תשאלו אותי. כיוון שאתם לא ביחסים טובים תמנעו מלדבר עם הפאפרצי. פשוט תישארו ביחד ותנסו להסתדר. תחזיקו קצת ידיים כדי שיהיה אמין. לא יותר ולא פחות." קארול חייכה אלינו, נעמדה ושמה את הקופסא על המיטה. "אני אתקשר מאוחר יותר. הסרט מתחיל בצהריים. אל תהרסו את זה." בלי מילים מיותרות, קארול עזבה את החדר ואת הדירה, משאירה אותנו עם קופסא של דונאטס. אפילו לא טרחתי להיסתכל על דראקו כשהוצאתי דונאט מהקופסא. אולי טעיתי כשהסכמתי למרכוס. עכשיו אני ודראקו צריכים להיראות כאילו אנחנו באמת יוצאים. 

הנקמה לא הולכת טוב כל כך.

לאן הכנסתי את עצמי?

הפרק הקודם		הפרק הבא