מלחמת הטהורים והאפלים

היי חבר'ס!

פרק מספר... שש! יצא לאוויר העולם!

טוב, האמת שזה סוג של פרק מעבר כזה. נראה לי.

תהנו, ותגיבו. כרגיל.

אוהבת, אלבטראוז

לא ייאמן, איך בתוך כל הרעש והמהומה וההדף מהפיצוץ, הדבר היחיד שהרמיוני הצליחה לשמוע זה צרחת היגון של אנבת'.

זה היה פיצוץ ענק. כל אבן לוהטת לבדה עושה פצצה לא רעה בכלל, וביחד... הרמיוני בחיים לא ראתה דבר כזה.

היא עפה אחורה. ההדף האדיר העיף אותה בעוצמה. החום של הפיצוץ צרב את פניה. למשך כמה רגעים היא הייתה באוויר, תוהה איך זה שהרעש הקטלני של הפיצוץ גרם לכך ששום רעש אחר לא הצליח לחדור את אוזניה יותר, מלבד היללה קורעת הלב של אנבת'.

היא ידעה שהיא תיחבט בקיר מאחוריה. בקרוב.

אבל זה לא קרה. היא מצאה את עצמה נוחתת ברכות על ערימת כריות ומזרונים, שמסתבר שהארי דאג לסדר לה שנייה לפני שהתרסק בעצמו על הרצפה. אבל הוא היה בסדר, הוא היה יותר רחוק מהענק מאשר הרמיוני וההדף לא השפיע עליו כמוהה. וחוץ מזה, הוא לא בהריון.

רון היה כמה מטרים לידה, ומיהר אליה בדאגה. שפתיו נעו, יוצרות מילים שלא הצליחה לשמוע ולהבין. רק הצרחה של אנבת' המשיכה להדהד בראשה, לא מפסיקה לרגע, חוסמת כל רעש אחר. הרמיוני כבר לא ידעה אם היא באמת צורחת או שהצליל נתקע בתוך ראשה ומסרב לעזוב.

הרמיוני שלחה יד מהוססת אל אוזנה השמאלית, לא מביטה ברון לאחר שהתייאשה מלנסות לקרוא את שפתיו.

היד חזרה, כצפוי, מכוסה דם אדום. הרמיוני קיללה בשקט, לא שהצליחה לשמוע את עצמה.

רון הצמיד שרביט לצד ראשה ומילמל משהו. תחושה קרירה התפשטה מסביב לאוזנה, והרמיוני ידעה שלחש הריפוי המפורסם של מולי וויזלי משפר עכשיו את שמיעתה. ואכן, תוך כמה דקות צלילים עמומים התחילו לחדור מבעד לקינה הנוראית שלא פסקה.

"...קרה?" שאל הארי. השמיעה עדיין לא חזרה אליה במלואה, ולכן לא שמעה את החלק הראשון של המשפט. אבל הבינה מה כוונתו.

"ראיתי פה מישהו," אמרה, מתאמצת לשמוע את דבריה. "בחור. הוא קרע את השק, וכל הפצצות הופעלו בבת אחת."

רון הביט סביב. "נראה שזה עבד לו. אני לא רואה את היצור."

הרמיוני בחנה את מה שהיה פעם חדר האורחים, ועכשיו היה אדמה חרוכה מלאה שברים ושבבים של חפצים וקירות. באמצע, איפה שהיה הענק קודם, עשן היתמר מעלה והאפיל על ראייתה. היא צימצמה את עיניה והתקרבה מעט, מתעלמת מאזהרותיו של רון.

היא השתעלה ונחנקה כשהעשן מילא את נחיריה. עיניה צרבו. אבל היא לא הפסיקה להתקדם.

באמצע שדה הקרב, מרכז המהומה, החליפה עכשיו את הענק חד-העין ערימה ענקית של אפר. הרמיוני בעטה בה מעט ברגלה, בודקת שהוא לא יתגבש לענק מחדש או משהו. אבל בתגובה האפר התפזר עוד יותר בחדר, נוסף על העשן. הרמיוני ירקה כשטעם של אפר התחיל למלא את פיה.

הרמיוני הביטה סביב. הכל הרס וחורבן. הדממה הייתה נוראית, נוראית יותר מרעשי הקרב, משום שהיא הביאה איתה תחושת ריקנות כזאת.

ואז היא קלטה שהיא לא שומעת את זה יותר. הדממה. אין יותר אין את רעשי הרקע המייסרים של אנבת'.

ובדיוק באותו רגע, בדיוק כשהבינה את זה, חתיכת קיר שבורה זזה ממקומה ליד הקיר הנגדי, וחשפה את שני החצויים הפצועים. וויל, ומי אם לא בעלת הצליל הנורא.

אנבת' נראתה נורא.

השריטה על מצחה טישטשה אותה, עיניה איבדו את מיקודן. דם זלג לאורך צד פניה. שריטות וחתכים עיטרו את גופה ואת גופו של וויל, ושניהם היו מכוסים באבק. 

והכי גרוע, היו הבעות הפנים. בעוד וויל היה מסכה מושלמת של דאגה, אנבת' הייתה מלאת חרדה באופן מפחיד. הרמיוני לא ראתה אותה ככה מעולם.

"פרסי!" פלטה אנבת' בקול צרוד. היא רצה במהירות אל ערימת האפר, מתחילה לחפור בה במהירות.

ברור. פרסי.

הוא היה במרחק של כמה מטרים לכל היותר מהענק. הפיצוץ ללא ספק פגע בו.

או גרוע יותר.

הרמיוני לא נתנה לעצמה לחשוב על זה. ללא מילה היא רכנה בנחישות מעל ערימת האפר והתחילה לחפור גם היא. וויל הצטרף, ואחריו גם רון והארי שחיפשו מסביב לערימת האפר. רייצ'ל עדיין הייתה מחוסרת הכרה מאחת הפצצות שהענק זרק קודם, ונשארה באותו מקום שבו שכבה כי הפיצוץ הענקי לא הגיע אליה, למזלה.

פרסי לא היה שם. הרמיוני ניסתה לא לחשוב על זה, אבל לא הצליחה. לא הייתה כל דרך שממרחק כזה הוא ישרוד את הפיצוץ, לא משנה כמה כוחות חצויים יש לו. זה היה בלתי אפשרי.

נראה שאנבת' מאבדת את תקוותה גם היא. היא הפסיקה לחפור ולחפש, ורק בהתה מטה בכתפיים שמוטות. דמעות זרמו על לחייה בדממה.

לפתע נשמעה טריקת דלת.

הרמיוני והשאר הזדקפו או נעמדו, לא יודעים למי לצפות. רק אנבת' נשארה איפה שהייתה ללא שינוי.

צעדי ריצה, כנראה של יותר מבן אדם אחד.

הרמיוני בלעה רוק בעצבנות. זה לא הזמן הכי טוב לאורחים. או... אולי אחד השכנים, ששמע את הפיצוץ? זה לא טוב, לא טוב בכלל.

אנבת' נמתחה פתאום, כתפיה נמשכות לאחור, תקווה קלושה מאירה את פניה.

"פרסי?" שאלה בקול חלוש.

"אנבת'!"

פיה של הרמיוני נפער. אנבת' נעמדה מיד. היא רצה לכניסת החדר, וברגע שעברה את סף החדר התנגש בה גוף אחר ולכד אותה לחיבוק הדוק, כאילו פחד שתיעלם לו בין הידיים.

מישהו עקף אותם מהצד, אותו אחד חיוור שחתך את השק מקודם. הוא העיף בהם מבט עקום.

"אוקיי, ציפורי אהבה. הבנו," רטן למראה הזוג מתנשקים.

וויל נעמד מיד. "ניקו!"

הוא ניגש אליו וחיבק אותו, למרבה מבוכתו של ניקו. "אה, היי וויל. מה קורה?"

וויל חייך חיוך רחב. "מה קורה? מעולה. כרגע חיסלת קיקלופ ענקי שאיים להשמיד את כולנו."

קוראים לדבר הזה קיקלופ? נו טוב. תמיד אפשר לסמוך על המיתולוגייה שתביא את השמות הכי מוזרים שיש.

ניקו גירד בראשו, נבוך. "אה, כן. חתיכת קיקלופ."

"פרסי," אמר רון, נדהם. "איך לעזאזל שרדת?"

פרסי התנתק מאנבת'. הוא עדיין היה בלי חולצה, והרקמה הכסופה של החתך זהרה באור הזהוב שבקע מהמנורה, שאיכשהו שרדה בכל הבלגן.

"ניקו הספיק לקפוץ איתי בצללים. ומזל, כי הייתי בטוח שהלך עליי." הוא חייך אל ניקו חצי חיוך. "הופענו במרחק כמה רחובות, אז חזרנו."

ניקו גילגל עיניים. "חזרנו. יותר כמו רצנו מרתון לכאן. אנבת', אולי כדאי שתתחילי ללמד את החבר שלך להירגע."

אנבת' ניגבה דמעה מלחיה. "תאמין לי, אני יותר ממאושרת שהוא לחוץ ככה."

"אז איך הגעת לכאן?" שאל וויל.

"כירון שלח גם אותי לבדוק אם כולם בסדר ולמה אתם לא חוזרים," ענה ניקו. "ודרך אגב, באמת כדאי שנודיע לו איכשהו שאנחנו בסדר ושיפסיק לשלוח עוד חצויים, אחרת עוד מעט כל המחנה יהיה פה."

נראה שההערה הזאת הורידה את רמת השמחה של אנבת' משמעותית.

"אתה צודק," אמרה בקדרות. "אנחנו חייבים לעזוב."

הרמיוני פתחה את פיה לומר משהו, אבל עצרה כשהבינה מה היא שמעה.

"מ-מה?" חילצה מפיה. "מה זאת אומרת לעזוב?"

אנבת' הביטה בה במבט עצוב. "זאת אומרת שאנחנו לא יכולים להישאר כאן, כל עוד מפלצות מריחות אותנו ונמשכות אלינו כמו עש למדורה. אנחנו מעמידים אתכם בסכנה."

"אבל אמרנו שאתם צריכים להישאר," אמר רון. "אמרת בעצמך - אנחנו חלק מזה, מהמלחמה הזאת. בדיוק כמוכם."

"נכון," ענתה אנבת'. "אבל אני לא מוכנה להישאר אם זה מסכן אתכם."

הרמיוני הזעיפה פנים. "זה לא -"

"הרמיוני, הרגע תקף פה קיקלופ ענק, שברור שחימשו אותו קוסמים. הפצצות, המגן חוסם הקסם הזה. אתם לא מבינים? ככה הם יודעים איפה אנחנו. גם אם נישאר כאן ונילחם ביחד איתכם, הם ינצחו. הם ידעו שאנחנו פה, וישלחו את כל המפלצות שיש להם לתקוף. לא יהיה לנו סיכוי."

פניה של הרמיוני התכרכמו. רון השפיל את עיניו כשהבין שיש הגיון בדבריה.

"תודה על כל העזרה, באמת," אמרה אנבת' בעצב. "היה טוב לראות את שניכם שוב. אני מעריכה את העזרה שלכם."

"אנחנו מעריכים אותה," תיקן פרסי. הוא לחץ את ידו של רון. "תודה רבה לכם."

הרמיוני בהתה בהם. זה לא הרגיש לה נכון. זאת המלחמה גם שלה, והיא לא אהבה את זה שנלחמים במקומה.

אנבת' ניגשה אליה וחיבקה אותה בחוזקה. "מצטערת."

"אין לך על מה," מילמלה הרמיוני.

אנבת' התנתקה ממנה. היא שלחה לעברה חיוך קטן ומשלים ואז פנתה לדבר עם החצויים האחרים על איך יחזרו.

הרמיוני הביטה בה. כל עוד מפלצות מריחות אותנו ונמשכות אלינו...

כל עוד...

"זהו זה!" קראה בקול. אנבת' נעצה בה מבט.

"אתם כן יכולים להישאר," אמרה הרמיוני בהתרגשות.

"איך?" שאל פרסי. "המפלצות יבואו בעקבותינו -"

"ומה אם הם לא יבואו בעקבותיכם?" החזירה.

"למה את מתכוונת?" שאלה אנבת'' במצח מקומט.

"מה אם נמצא לחש שיכול להסוות את הריח שלכם?"

עיניי החצויים נפערו.

"את אומרת ש-"

"אני לא יודעת," הודתה הרמיוני. "אבל אולי יש כזה לחש. ריח מספיק חזק שהמפלצות לא יצליחו למצוא אתכם. ואם לא, אם אין לחש כזה, אז אפשר להמציא."

"להמציא... קסם?" שאלה אנבת'.

הרמיוני הנהנה. "איך את חושבת שיש כל כך הרבה קסמים? לא מפסיקים להמציא אותם. זה לא הדבר הכי פשוט שיש, אבל אפשרי. אנחנו יכולים להצליח."

"זה... זה יכול לעבוד," מילמל פרסי.

וויל ואנבת' הנהנו. ניקו, שלא ידע על הקוסמים, בעיקר לא הבין.

"אז," אמר רון, חיוך מתחיל להתפשט על פניו. "שנלך להמציא איזה לחש?"

הרמיוני חייכה חיוך רחב. "קטן עלינו."

הפרק הקודם		הפרק הבא