הכל לגמרי נהדר?

"מה עשית אתמול בינשופייה באמצע הלילה?" ג'יימס הביט היישר אל תוך עיניי.
"בינשופייה?" ניסיתי להתחמק. "מי אמר לך את השטו-"
"ראיתי אותך." הוא אמר בשקט.
השפלתי מבט.
"למה שיקרת לי?" הוא אמר. "אשלי, תסתכלי עליי."
יישרתי אליו מבט.
"למה שיקרת?"
"ג'יימס, אני מצטערת שלא הייתי כנה. אתה חייב להבין-"
"אשלי," הוא קטע אותי. "אני לא כועס."
"אתה לא?" אמרתי בשקט.
"לא. אני דואג. אני רוצה לדעת מה עשית שם, ואני בטוח שזה קשור למצב שלך בזמן האחרון."
שתקתי.
"אשלי, מה עשית בינשופייה באמצע הלילה?" הוא שאל בפעם השלישית. "תעני לי."
"ג'יימס..."
"אני לא אזוז מפה עד שלא תעני."
הבטתי בו, ולראשונה הבנתי עד כמה הוא חשוב לי.
אני חייבת לספר לו את האמת.
"אני סהרורית." שיקרתי.
את חתיכת פחדנית, אשלי.
"את סהרורית?" הוא היה נראה מופתע. "ממתי?"
"אה... אני לא בדיוק סהרורית. פשוט מידי פעם אני הולכת מתוך שינה."
אפילו לבן אדם שהכי אוהב אותך את משקרת. לא מגיע לו מישהי כמוך.
"וואו, כבר דאגתי." הוא נאנח. "איזה מזל."
"דאגת?" חיוך קטן עלה בזווית פי.
"כן, חשבתי שזה משהו רציני." הוא אמר. "חשבתי שקרה משהו."
"לא קרה כלום." חייכתי במתיקות.
"אז... בואי נדבר על דברים אחרים. פחות דיכאוניים." הוא הציע, וכרך את ידו סביב כתפי.
"כמו מה?" שאלתי והתקרבתי אליו, כך שממש הרגשתי את הנשימות שלו.
הוא לא אמר דבר, רק קירב את שפתיו לשפתיי באיטיות, עד שהתחברו לנשיקה.
ידיו אחזו בעדינות בגבי, בזמן שאחזתי ברכות בלחיו.
"כמה זמן לא היינו לבד רק שנינו?" אמרתי בחיוך כשראשנו עוד צמודים.
"לא הייתי קורא לזה לבד..." הוא מלמל, ושנינו החטפנו מבט לעבר שתי תלמידות שנה שביעית ועוד תלמידה שנה שישית שבהו בנו.
את תלמידת השנה השישית זיהיתי. קראו לה ג'ול סטיוארט, היה לה שיער בלונדיני ארוך וחלק, ועיניים כחולות גדולות. היא לומדת איתי בשכבה, ובשנה שעברה פרופסור לונגבוטום ציוות אותנו לעבוד יחד בשיעורי תורת הצמחים. שנאתי אותה, היא הייתה כל כך שחצנית.
זיהיתי גם את אחת מתלמידות השנה השביעית, כיוון היא אחותה של ג'ול. קוראים לה ג'ייד סטיוארט, היא נראית בדיוק כמו ג'ול רק גבוהה יותר. לפי מה ששמעתי, היא אפילו נוראית יותר מג'ול בקטע של השחצנות וכל זה. בחיי, עד היום אני לא מבינה איך הן שובצו בגריפינדור.
הן גם הגיעו להוגוורטס רק לפני שנתיים, כשג'ייד הייתה בשנה החמישית, ואני וג'ול היינו בשנה רביעית. לפי מה ששמעתי, הן למדו בבובאטון עד שמשפחתן עברה דירה.
את התלמידה השלישית לא הכרתי, אך זיהיתי אותה, כיוון שתמיד ראיתי אותה עם ג'ייד, או בחדר במועדון, או בשולחן גריפינדור בארוחות וכל זה. היא הייתה מתולתלת עם אף סולד וארוך.
ג'ייד הביטה בי במבט קודר.
היא שנאה אותי, ידעתי את זה.

אני זוכרת שכשאני וג'יימס רק התחלנו לצאת, היא כבר שנאה אותי.
'היא אוהבת את ג'יימס מאז שהיא ראתה אותו בערך.' נזכרתי בדברים שאמה אמרה לי. אני זוכרת שעניתי לה שהיא מגזימה, ושבטח ג'ייד רק מחבבת אותו קצת וזהו.
'לא, אשלי, את לא נראה לי מבינה. היא כמעט אובססיבית אליו. מההתחלה היא רצתה אותו. כול הוגוורטס יודעת את הסיפור.  ג'ייד קלטה ישר את אמבר צ'רלטון (ידידה טובה של ג'יימס) והתחברה אליה. אמבר שכנעה את ג'יימס לצאת עם ג'ייד. אז הם יצאו כמה פעמים, ואפילו היו חברים לאיזה שבועיים, עד שהוא נפרד ממנה. הוא אמר לה שהוא מעדיף להיות לבד כרגע, אבל כמה ילדים שמעו אותו אומר לכריס וטום, שג'ייד פשוט בלתי נסבלת ושהיא לא מפסיקה לדבר על עצמה. בקיצור, היא עדיין רודפת אחריו. היא ניסתה הכל- התחילה עם ברנדון מרקס, שהוא –כמו שאת יודעת- נחשב שווה. היא אפילו התחילה עם כריס, חבר של ג'יימס! תאמיני לי, אם טום לא היה יוצא עם אמבר, אפילו איתו היא הייתה מתחילה. כמובן שכלום לא עבד לה, וג'יימס לא יאהב אותה בחיים, ככל הנראה.'
אחרי שאמה סיפרה לי את כל זה, לא האמנתי איך כל סיפור פרטי יכול להפוך להיות ציבורי בהוגוורטס. כולם פשוט יודעים הכל.

"מה יש להן?" אמרתי בשקט ככה שרק ג'יימס יכל לשמוע, והבטתי על ג'ייד, ג'ול והמתולתלת, שעדיין עמדו שם כמו איזו חבורת פסלים.
"מי, הן?" ג'יימס אמר, וניסה שלא להסתכל על ג'ייד, שנעצה בו מבט.
"אי אפשר לקבל פרטיות בבית ספר הזה." אמרתי במירמור. "אפילו בחדר המועדון של הפאקינג בית שלך, אנשים צופים בך ובחבר שלך מתנשקים. לעזאזל."
הוא חשב מספר דקות, מביט בי.
ניסיתי להעסיק את עיניי בצפייה באח הבוערת, כדי לא להסתכל על השלישיה שעמדה שם וריכלה עלינו.
"אני יודע." ג'יימס נעמד ואחז בידי.
חלפנו על פניהן של ג'ייד, ג'ול וחברתן המתולתלת. כששלושתן הבחינו בנו מתקרבים, הן עלו במהירות למעונות הבנות, בתקווה שלא שמנו לב.
"לאן?" שאלתי בשעה שהוא מושך אותי אל מחוץ למועדון, מבולבלת.

"כאן אף אחד לא יפריע לנו." ג'יימס אמר כשנכנסנו אל מגדל האסטרונומיה.
"וואו." אמרתי בשקט וצעדתי אל מעקה המגדל. נשענתי עליו והבטתי על השמיים.
השמים היו יפים מתמיד, מלאים בכוכבים. זה היה אחד המראות היפים שראיתי.
ג'יימס נעמד מאחוריי וכרך את ידיו סביב מותניי.
"וזה, גברתי, המגדל הגבוה ביותר בהוגוורטס. זו נקודת התצפית הטובה ביותר לצפייה בכוכבים." ג'יימס אמר ברוב חשיבות, ונישק את צווארי.
"כן, פרופסור, אשתדל לזכור את זה לשיעור הבא." צחקקתי, ושילבתי את אצבעותיי בין אצבעותיו.
סובבתי את ראשי לכיוונו והתנשקנו.
"תגיד," נזכרתי לפתע. "לא אמור להיות פה שיעור עכשיו? אתה יודע, שיעורי אסטרונומיה הם  בלילה."
הוא הביט בי מספר רגעים.
"אני חושב שהם בימי שני ושלישי." הוא אמר, וחזר לנשק אותי. 
"בטוח?"התנתקתי ממנו בשנית. הבטתי בעיני אגוז הירוקות שלו, שדמו מאוד לאלה של אביו, הארי.
"כן, אשלי." הוא אמר באנחה מזוייפת. גלגלתי עיניים.
"ג'יימס, אתה בטוח? אני לא רוצה שהפרופסור סינסטרה תיכנס לפתע עם כיתה שלמה, והם יצפו בנו מתמזמזים."
"אתם סתם מפחדת, אשלי." הוא אמר.
"אני לא מפחדת." קבעתי.
הוא גרר את אחד משולחנות כיתת האסטרונומיה שמשום מה היו בתצפית שהיינו בה. הוא המשיך לגרור את השולחן עד שהגיע למרכז הכיתה, והתיישב עליו."פחדנית." הוא אמר. 
"אה, אני פחדנית?" הנחתי ידיים על המותניים. "אם היית מדריך גם אתה היית מפחד, ג'יימס פוטר."
"מפחד ממה?" הוא שאל בנימת זילזול.
"שיעיפו אותך מהתפקיד כמדריך." התקרבתי אליו.
"למה שיעיפו אותי?" הוא גיחך.
"כי התמזמזת במגדל האסטרונומיה באמצע הלילה, זה לגמרי לא התנהגות הולמת למדריך." שילבתי ידיים והמשכתי להתקרב אליו.
"חשבתי שלמדריכים מותר לעשות הכל." הוא צחק ופרע את שערו. 
"לא בדיוק." גררתי שולחן אל מול השולחן שג'יימס ישב עליו.
"אז בשביל מה הסיכה הזאת?" הוא הצביע על הסיכה שהייתה מחוברת לסוודר שלי. 
"לכל המדריכים יש את זה." אמרתי.
"חשבתי שזה כמו כרטיס כניסה." לא הייתי בטוחה אם הוא ציני, או רציני. "את יודעת, למשל לאמבטיית המדריכים."
"מצחיק." קוויצתי את עיני.
"תגידי, תמיד תהיתי... באמת יש דברים שאסור למדריכים לעשות?" הוא אמר בציניות.
התיישבתי על השולחן מול ג'יימס, ורגלינו השתלבו אחת בשניה.
"כשתהיה מדריך, תדע." אמרתי בערמומיות.
"מאוחר מידי, זו כבר השנה השביעית שלי."
"עם המצב שלך, אתה תישאר פה עוד חמש שנים." עקצתי. הוא צחק.
"איך את מעזה!" הוא הרים אותי, הפך אותי ותלה אותי על אחת מכתפיו.
"תוריד אותי ג'יימס!" סתרתי לו בגב. "אני לא צוחקת- ג'יימס!"
"תחזרי בך או שאני זורק אותך מהמגדל-"
"ג'יימס אני יעיף אותך מהתפקיד שלך כקפטן קבוצת הקווידיץ' אם לא תוריד אותי!"
"את יכולה לעשות את זה?" הוא שאל ברצינות. צחקתי.
"אני מדריכה, מותר לי לעשות הכל."
"באמת?"
"לא, זה סתם חארטה שאני אומרת לכולם."
"ידעתי!" הוא קרא בתרועת ניצחון. "תמיד ידעתי שמדריכים הם עם חרא!"
"תוריד אותי!" צחקתי, אבל ניסיתי להישמע עצבנית.
"בתנאי שתגידי: 'אני, אשלי בראון-" הוא חיקה את קולי, מה שגרם לי להתפתל מצחוק. "-מכריזה בזאת על כך שג'יימס סיריוס פוטר הוא הבחור המושלם ביותר שיצאתי איתו, אפילו יותר מברנדון מרקס. בנוסף, ג'יימס מנשק טוב יותר מכל בחור שאי פעם-"
"אמרו לך שאתה עדיין בן שלוש, ג'יימס?" ניסיתי לרדת מכתיפו, אך ידיו המוצקות אחזו בי היטב.
"תחזרי בך, אשלי בראון," הוא אמר בשקט. "או שתיזרקי מהמגדל."
"ג''ימס-"
"או שתחזרי בך," הוא חזר, שוב בשקט. "או שתיזרקי מהמגדל."
"ג'יימס תוריד אותי!" ניסיתי להשתחרר מאחיזתו בכוח. כל כך בכוח, עד ששנינו נפלנו על הריצפה. כשאני מעליו. פנינו היו קרובות, והרגשתי את ליבו פועם מרוב אנדרנלין.
"מפגר אחד." אמרתי תוך כדי צחוק.
"העלמה בראון- מר פוטר.... אפשר לעזור לכם אולי-?"
ג'יימס ואני הפנינו מבט לכיוון ממנו בא הקול, ולא האמנו שזה קורה לנו.
הפרופסור סינסטרה  עמדה שם עם כ- 30 תלמידי שנה שלישית, שהביטו בנו. חלקם צחקקו, חלקם התלחששו. האחרים סתם בהו בנו.
"אה... אשלי, רדי ממני." ג'יימס לחש לי.
רק אז קלטתי שעדיין שכבתי מעליו.
מהר מאוד ג'יימס ואני נעמדנו.
"פרופסור!" ג'יימס קרא, מנסה להציל את המצב. "איזה מזל שבאת, פשוט- אשלי בדיוק נפלה פה, אנחנו בדרך למרפאה- לילה טוב!" הוא הרים אותי בשתי ידיו ויצאנו מכיתת האסטרונומיה, תוך כדי שאני אוחזת ברגלי ומתלוננת שכואב לי.
סגרנו את דלת הכיתה וירדנו במהירות במורד מדרגות המגדל.
כשיצאנו ממנו, נחתנו על הדשא ופרצנו בצחוק.
"היית חייב לא לתת לי לרדת?" דחפתי אותו. "בגללך נפלנו."
"סליחה? את זו שניסתה להשתחרר והפילה אותנו." הוא החזיר לי.
"ברור שניסיתי להשתחרר- אתה ניסית להרוג אותי, למען השם!" קראתי בדרמתיות.
"כמו שאמרתי- פחדנית." ג'יימס צחק.
נשכבנו על הדשא מחובקים ושתקנו.
"זה כיף." הוא אמר לפתע.
"מה כיף?" שאלתי.
"להיות איתך." 

הפרק הקודם		הפרק הבא