מתוסבכת

נכנסנו לחנות ההיא, לחנות של אוליבנדר.

האיש אשר שהה שם, אני מניחה שהוא בעל החנות- היה זקן ומקומט.

הוא בהה בנו בסקרנות.

רק עכשיו שמתי לב כי ידו של דארקו הייתה כרוכה מסביבי.

זעתי בחוסר נוחות.

אני מניחה שדארקו שם לב לכך, כי הוא הוריד את ידו ממני בשנייה זו.

מבטו היה נראה טיפה מאוכזב.

אדון אוליבנדר הזקן התעשת במהירות, התקרב ולחץ את ידי.

"את... גרייס לי, אני מניח.. נכון? ציפיתי שתבואי לכאן"

הוא אמר והיה ניתן לשמוע לחץ ומתיחות בקולו.

המבט בעיניו התחלף לשתי שניות למבט אכזרי יותר, פיו נפתח, כאילו רצה להגיד משהו נוסף אבל הוא וויתר.

"אה! ואת מי עוד יש לנו כאן? דראקו מאלפויי - אני מניח שבאת ללוות את העלמה הצעירה לכאן."

בזמן שדיבר , התחיל סרט מדידה מכושף שאוליבנדר הביא למדוד כל חלק בגוף שלי.

החל מדברים נורמליים יותר-

כמו מה המרחק בין שתי ידיי

עד לדברים הזויים בכלל כגון המרחק בין שני נחיריי.

אני קולטת שאני מסמיקה במקצת.

אולי זה בגלל זה ואולי זה בגלל כאב הראש ההוא, שהיה לי מאז שבכיתי.

הוא הציע שרביטים שונים, נתן לי אותם וביקש ממני להניף אותם או לעשות איזשהי תנועה.

לרוב הוא חטף את השרביט מידי במהירות רבה- לפני שבבקושי הספקתי להניף את ידי.

"את לקוחה בעייתית במיוחד, אה? " הוא אמר, מבט מיואש על פניו.

אך לפתע זיק קטן של אור עבר בעיניו והוא חייך.

הוא מיהר אל אחת מהמגירות הרבות אשר בארון שהיה בפינת החנות והכריז:

"הו! הנה זה! , הוא הוציא את השרביט מהקופסה במגירה והמשיך לדבר , אני חושב שמצאתי את האחד!!"

הוא הושיט אל ידי את השרביט.

אני אוחזת אותו בידי, שכעת רעדה.

מהתרגשות ומעייפות.

היד שלי גמורה.

אני מניפה את השרביט באוויר ואוליבנדר מסתכל בציפיה וסקרנות.

כאילו הוא ידע שמשהו אמור לקרות.

והוא אכן צדק-

מהשרביט הופיעו ניצוצות בצבעים שונים-

אדום, כחול, ירוק, צהוב, כסף, זהב ואף וורוד וטיפת סגול.

התרגשתי.

אוליבנדר מחה כף בהתרגשות.

ידעתי שזה האחד.

"יפה- יפה , הוא אמר בשמחה , הייתי צריך לדעת שזה האחד- שרביט עשויי מערבה בוכיה, אורך 24 סנטימטר, גמיש, ליבת נימיי דרקון ופרוות הזנב של חד-קרן."

חייך והיה נראה מרוצה.

דראקו עמד בפינה מובך, נראה היה כי הרגיש לא קשור או לא במקום..

"שרביט נחמד מאוד לכישופים" הוסיף אוליבנדר ואמר.

חייכתי מרוצה.

מבטי פוחד במעט אך מלא בהתרגשות גם כן.

השרביט שלי.

אני מהדקת את השרביט לגופי, בחיבוק זהיר.

הייתי ממש שמחה.

לא שמתי לב והסתובבתי סיבוב טיפשי על רגל אחת, מסתחררת. וחיוך טיפשי התואם היה נוכח על פניי.

יש לי שרביט משלי.

"את ממש מתרגשת, אה?"

אמר לי דראקו, בחיוך נעים.

"כן" אמרתי וצחקקתי מעט.

הוא מסתכל עליי במבט מבולבל, עדיין עם חיוך. הוא הרים גבה.

"זה פשוט... , אני אומרת בנשימה גדולה, רוגע התפשט בתוכי , מרגיש כמו התחלה חדשה.."

הפרק הקודם		הפרק הבא