עוד פעם אחת

אני לא זוכרת כלום. מאז שנכנסתי לאמצע החדר, לאיפה שהייתה צורת עיגול משונה- נרדמתי לכמה דקות. אני ראיתי את רון ומלרי מתנשקים. 
אני שוב על העיגול, המסיבה עדיין בפעולה ואני כאן לבד. על העיגול היה כתוב Fears. העיגול הזה מראה את הפחדים שלי? 

הרמיוני, תרגעי! את עם פרד ורון מבחינתך לא קיים יותר. צעק קול בתוכי. 
רצתי למסיבה שוב, סוגרת את הדלת ואת פחדיי מאחוריי. 

האם אני כן מפחדת שהם יהיו ביחד? האם באמת? 
אני כל כך מפחדת. אלוהים, תציל אותי. בבקשה.
---------------- 

יום אחרי קמתי בשעה 9:45. אני נראית זוועה. 

אתמול חזרתי בשעה 1 בלילה ואפילו לא הורדתי את האיפור או התקלחתי. כן, זה נשמע מסריח, וזה כן. 

הורדתי את האיפור בעדינות ונכנסתי למקלחת. זרם המים הרותחים חיממו את הגוף שלי ואת הראש שלי. השארתי כל כך הרבה זמן את השמפו על הראש שלי, עד שהוא כבר זלג לי לעיניים. 
לבשתי את מדי הוגוורטס וקלעתי צמה ארוכה לצד. צבעתי את פניי ויצאתי החוצה. 
עכשיו יש לי שיעור עם סנייפ, אני כל כך שונאת אותו. אני מאחלת לו להירקב. להירקב ולהסריח כמו מיץ דלעת אחרי יום בחוץ.

"-וזה השיקוי הסופי. הו, איפה היית העלמה גריינג'ר?" שאל אותי סנייפ בקול הכי קר שיכול להיות. 

"ישנתי." אמרתי בחצי חיוך וכל הכיתה צחקה. 

סנייפ נתן לי מבט של שאלה והסברתי לו. 

"אתמול הייתי במסיבה, חזרתי מאוחר, ישנתי. אפילו אתה יכול להבין את זה, המורה." אמרתי ביובש וכל הכיתה צחקה שוב, אופס?

"30 נקודות יורדות לגריפינדור על החוצפה שלך, גריינג'ר. גשי אליי בסוף השיעור." אמר סנייפ המפגר וישבתי ללא רצון. 

השיעור המשיך אבל לא הקשבתי. כמובן שאני עדיין כמו פעם בלימודים, אבל השיעור הזה- לא הקשבתי.

"טוב, זוגות לעבודת שיקויי החודש: מלרי ורון, לבנדר ולונה, צ'ו ודראקו, הארי וגריינג'ר........" 
סנייפ המשיך בזמן שהארי הסתובב להסתכל עליי וחייך אליי. חייכתי חצי-חיוך. לעולם לא אסלח להם על מה שעשו לי. לפי הזוגות שסנייפ חילק, נראה שרון ומלרי צמד-חמד.

"הרמיוני, אה, בואי נתחיל לעשות את העבודה, היום. בבקשה." הוא אמר והסכמתי באילוץ.

"העבודה צריכה להיות מוגשת עד ה13 לחודש. בעוד חמישה ימים. משוחררים." 

ניגשתי אליו לאט לאט, בכל זאת פחדתי. זה סנייפ. 

"גשי אל המנהל דמבלדור, הוא כבר יגיד לך מה לעשות. חוצפנית." הוא אמר ביובש. הנהנתי והלכתי אל עבר המשרד של דמבלדור. 

"סוכריות טופי," אמרתי בעייפות וכשהגעתי דפקתי על הדלת. 

"יבוא," אמר דמבלדור. 

"שלום. סנייפ אמר לי-" 

"כן, כן. שבי העלמה גריינג'ר." הוא אמר והתיישבתי. 

"הכל בסדר?" 

"כן." למה הוא שואל? 

"אני מבחין בשינוי קל אצלך," והנה זה שוב מתחיל. מאז שהפסקתי להסתובב עם הארי ורון כל המורים אומרים לי את זה.

"תשמע, פרופסור. סליחה שאני קוטעת אותך, אבל כל המורים אומרים לי את זה." אמרתי בכעס והתכוונתי לקום.

"שבי." הוא אמר והתיישבתי שוב. 

נמאס לי מכל זה. 
------- 

אחרי השיחה, הרגשתי הפעם שזה היה שונה. הוא צודק. אני לא הרמיוני של פעם, אני לא התלמידה הטובה והחייכנית של פעם. השתניתי, והוא אמר את זה בדרך טובה כי הוא לא רצה לפגוע בי. אין לי את אותם ציונים של פעם, הם כן גבוהים אבל אלו של פעם היו יותר. 

אני מתחצפת למורים כשפעם לא העזתי להוציא מילה שצועקים עליי. אני מאבדת את עצמי, כמו שאיבדתי את שני החברים הכי טובים שלי. 

"תסתכלי לאן את הולכת, ילדה." נתקלתי במישהו. 

"סתום את הפה, תסתכל לאן אתה הולך." אמרתי והרמתי את הספרים שלי. 

"גריינג'ר הבוצדמית," הוא צחק והלך משם עם חבריו.

בוצדמית, שמוצדמית, פלוצדמית. אף פעם לא נמאס להם מזה. 

נמאס לי, הכל כל כך כבד. התחלתי להרגיש דמעה בעיניי. מחיתי אותה במהירות והמשכתי ללכת לעבר החדר שהארי ישן בו. 
----- 

"אבל אני אוהב אותה," אמר פרד בייאוש. 

"אתה אח שלי, פרד. אני אוהב אותך אבל היא לא מרגישה את אותו הדבר. חבל." אמר רון בקנאה. הוא רצה לרמוס את פרד.

פרד הנהן ויצא מהחדר, פניו נפולות. 

------ 

".... ואז, לוקחים את תמצית השיקוי הלבנה שהכנו כבר, שופכים לתוך התמצית הכסופה וככה נוצר-" 

רון נכנס לחדר ועצרתי.

הלב שלי פעם כל כך מה והתחלתי להיות אדומה. למה עצרת? למה עצרת? מטומטמת, את עם פרד! תמשיכי! צעק קול בתוכי.

"ו-ככ-ככה נוצרה התמצית הכחולה יותר." נשמתי. 

"אה, וואו. מוזר. טוב, הרמיוני, כבר מאוחר וחשוך. תודה על ההסברים, לילה טוב." הארי אמר בחיוך. 

"לילה טוב." אמרתי בחיוך והתכוונתי לצאת. 

"הרמיוני?" שאל רון. 

"כן?" אמרתי והסתובבתי. 

"לילה טוב." הוא אמר בחיוך. 

"ל-לילה טוב." אמרתי ויצאתי משם מהר ככל האפשר. 
---- 

מצטערת שלא העליתי מלא זמן, אני בתקופה של לימודים. קריאה מהנה ושבת שלום😍

הפרק הקודם		הפרק הבא