לא רק אנחנו

אני מביט בהם, לא בטוח מה לעשות. שרה עדיין אוחזת בי, מונעת ממני להזדקף. 

"אני לא מבין," אומר פרסי, מצחו מתקמט. "שיחררת אותה. למה שתילחם בה אם שיחררת אותה?"

"מה?" אני שואל, מתבלבל בעצמי. 

"האמפוזה," אומר פרסי. "זאת ששיחררת מהשק. למה נלחמת בה?"

"אני -" אני קוטע את עצמי, מנסה להבין. "לא נלחמתי בה. הגנתי עליה. ולמה אתה קורא לה אמפוזה?"

"הרגע תקפת אותה כדי להגן עליה," אומרת אנבת' ומצביעה על שרה. "על בת תמותה. למה?"

אני מאבד אותם לגמרי. לפני שאני מספיק לחשוב איך להגיב, שרה אומרת לי בשקט, "הם לא מדברים עלי, ג'ון."

אני מביט בה. "מה זאת אומרת?"

היא מנענעת בראשה. "לא אותי שיחררת, לא שמת לב?"

"את - את לא היית בשק?" אני שואל בחוסר ביטחון.

היא שוב מנענעת בראשה. "באתי רגע אחרי זה. אתה שיחררת את זאת שתקפה אותנו לפני רגע."

אני מזדקף. "מה? לא נכון."

היא מחייכת. "תחשוב לרגע, ג'ון. ראית אותי יוצאת מהשק? עניתי לך כשדיברת איתי? לא. כי באתי רק אחרי הפיצוץ."

אני נזכר ברגעים האלה, השניות שלפני הפיצוץ. לא הסתכלתי על השק עצמו כשפתחתי אותו. ושרה באמת לא ענתה לי. שמעתי את קולה רק אחרי הפיצוץ, והיא נשמעה מבולבלת לגמרי.

והיה גם משהו שהיצורה אמרה, שהיא מודה לי ששיחררתי אותה אבל היא לא כאן בשבילי. ששיחררתי אותה.

"היצורה הזאת היתה בשק?" אני שואל, פונה לפרסי ואנבת' שהקשיבו לשיחה שלנו בשתיקה. הם מהנהנים.

"למה?" אני פולט, קצת בחוסר אמון.

"זה סיפור ארוך," עונה פרסי. "נשמח קודם לדעת מי אתם. ומה אתה."

אני קולט שהם רציניים. אין להם מושג. "ג'ון," אני אומר. "ג'ון סמית. אני... במקור, אני לא מהאזור."

אנבת' מרימה גבה. אני לא מרגיש בנוח להגיד מאיפה אני, לא כשאני יודע עליהם כל כך קצת.

"קודם אתם. גם אני רוצה תשובות. מה אתם אמורים להיות?"

הם מחליפים מבטים, ככל הנראה מנסים להגיע להחלטה אם לספר או לא. אנבת' נראית מהוססת, אבל פרסי מושך בכתפיו. אני חייב לציין שזה מפתיע אותי.

"אתה בטוח?" היא שואלת, עדיין בהיסוס.

"אני מניח שאנחנו חייבים. הוא בכל מקרה כבר ראה הכל," עונה פרסי. "וגם הוא לא בדיוק רגיל. חוץ מזה, אני מניח שהוא כבר היה תוקף אם הוא היה מפלצת."

"כן, כנראה," אנבת' אומרת. היא מתיישבת על הרצפה באנחה. "זה הולך להיות ארוך."

פרסי מתיישב אחריה, מסמן לה להתחיל לדבר. אני לא יכול שלא להרגיש קצת מתוח לגבי מה שהם הולכים להגיד.
אנבת' בוחנת אותי ואת שרה. "שמעתם פעם על המיתולוגיה היוונית?" 

זה כל כך לא קשור, שלוקח לי רגע להפסיק לבהות בה. "את... רצינית?"

"שמעתם או לא?" היא שואלת בתקיפות. 

"קצת," עונה שרה. "בשיעורי לטינית, פה ושם. יותר על המיתולוגיה הרומית. ג'ון?"

"אני... יודע קצת," אני עונה בהיסוס. "רק את העיקר, כמה שמות של אלים... לא לעומק."

היא מהנהנת. "בסדר. מה אם הייתי אומרת לכם שכל הסיפורים - המיתוסים, כביכול - היו אמיתיים?"

אני לא מגיב, כנראה לא ממש מפנים את זה. שרה נראית מוקסמת. 

"מה אם היינו אומרים לכם שהאלים יכולים ללבוש צורות אנושיות, להתאהב בבני או בנות תמותה וללדת ילדים חצי אנושיים וחצי אלים? חצויים?"

פרסי מעסה את הזרוע מסביב לכוויה, מעווה את פניו. "זה הקיצור של הקיצור, אבל זה בערך כל מה שאתם צריכים לדעת," הוא אומר. "אנחנו חצויים, ואנחנו נלחמים במפלצות מהסיפורים - מפלצות אמיתיות לגמרי שאף אחד פשוט לא יכול לראות בגלל כוח שהאלים הפעילו, שנקרא עירפול."

"זה... לא נשמע אמין במיוחד," אני אומר, מצחי מקומט.  

"ראית בעצמך," אנבת' מושכת בכתפיה. היא ממשיכה לדבר תוך כדי שהיא מחטטת בתיק הגב המרוט שלה שאיכשהו הצליח לשרוד את מאורעות היום ללא שריטה. "השדה שנלחמה בנו מקודם - היא נקראת אמפוזה. עליה מבוססות כל האגדות על ערפדים. היא מפלצת, אחת מני רבות. ואיך אתה חושב שפרסי יכול לשלוט במים?"

אני מביט בה בהשתאות, ואז בו. אם כל זה אמת, וטעיתי כשחשבתי שהם מוגדוריאנים...

"אני בן פוסידון," מסביר פרסי, מביט באנבת' נאבקת עם התיק. "אל הים. בגלל זה אני יכול לשלוט במים, ולנשום בהם, ועוד כל מיני דברים בסגנון. את רוצה שאני אחזיק לך אותו פתוח?"

אנבת' נותנת לו להחזיק את התא פתוח בשבילה וממשיכה לחפור בו במרץ. "יש לכם שאלות?"

"מי ההורה שלך?" שואלת שרה בטון מסוקרן. "האל, אני מתכוונת."

"אתנה," עונה אנבת', חיוך עולה על פניה. "אלת החוכמה והקרב. מצאתי!"

היא מוציאה שקית קטנה קשורה וגליל בד עטוף. שרה עוקבת אחרי תנועותיה במבטה, ממשיכה לשאול. "איך? קראתי שמינרווה נשבעה להישאר בתולה. זה לא תקף גם על אתנה?"

אנבת' פותחת את השקית הקשורה. "זה, אה, סיפור קצת מוזר. אולי בפעם אחרת. פרסי, קח קצת."

היא נותנת לו גוש קטן של דבר מה בלתי מזוהה. אני מביט בפרסי בולע אותו בחתיכה אחת, שריריו נרפים בהקלה.

"מה זה?" אני שואל.

"זה נקרא אמברוסיה," מסבירה אנבת'. "מזון האלים. לבני תמותה אסור לאכול את זה, זה ישרוף אותם. אבל בגלל שאנחנו חצויים אנחנו יכולים, במידה. כל עוד זה קצת, זה עוזר לשיפור ההרגשה ולריפוי. יותר מידי, וגם אנחנו נישרף." היא מתחילה לפתוח את גליל הבד. "תן לי לחבוש לך את היד, פרסי."

הוא בוחן את הכוויה. "אולי כדאי שאני אשתוף אותה קודם."

"רגע!" קוראת שרה. "איך שכחתי? ג'ון, אתה יכול לרפא אותו!"

"מה?" אני מביט בה. היא מחזירה לי חיוך.

"שכחת את המורשות שלך?"

"המה שלך?״ שואל פרסי. אנבת׳ משלבת את ידיה. "תורנו לקבל תשובות."

אני מהסס. "זה... קצת קשה להאמין."

הם לא נראים מתרשמים. "נסה אותנו."

"אני..." אני שוקל את זה לרגע. השניים האלה לא מוגדוריאנים, את זה הבנתי. והם כנראה הסתכנו כשסיפרו לנו את האמת. זה אומר שכדאי להסתכן בחזרה?

שרה מביטה בי, מחייכת, חסרת ספק. אני נאנח.

"אנחנו לא מכאן," אני אומר. "כמו שאמרתי קודם, במקור, אני לא מכאן. לא מכדור הארץ."

שניהם נועצים בי מבטים אטומים. אני ממשיך. "נולדתי בכוכב אחר, כוכב ששמו לוריאן. הכוכב הזה הושמד על ידי תושבי כוכב אחר שהשתלטו עליו והרסו אותו - מוגדוריאנים. זה קרה כשהייתי בן ארבע. תשעה מאיתנו, תשעת הלוריאנים האחרונים, ילדים, נמלטנו משם. הגענו לכאן, כדור הארץ, המטרה הבאה של המוגדוריאנים. היינו אמורים להתפזר ולשמור על פרופיל נמוך, לחכות שהמורשות - הכוחות שלנו - יתפתחו במלואם, ואז להתאחד ולתקוף את המוגדוריאנים. זה בערך מה שקרה, רק שנשארו עוד מוגדוריאנים. הם מסתתרים בכדור הארץ, מחכים להזדמנות לתקוף. זה בערך הסיפור."

"אז... אתם... חייזרים?״ שואלת אנבת', חוסר ביטחון וחוסר אמון בקולה.

"רק ג'ון, אבל כן," עונה שרה. "בגלל זה הוא יכול לחמם את עצמו, או לרפא, או לרוץ ולקפוץ במהירות וגובה על אנושיים."

"כמו כוחות על?" פרסי בוחן אותי. "חייזר עם כוחות על. אני לא מאמין. ועד עכשיו קראתי לג׳ייסון סופרמן!"

"ג׳ייסון?" שואלת שרה. "גם הוא... חצויי?"

"כן. המעצבן יכול לעוף," מסביר פרסי.

"רגע," אומרת אנבת'. "עדיין לא הבנתי למה תקפת אותנו. והכוויה שעשית לפרסי ממש זקוקה לריפוי, ככה ש..."

"כן, מצטער," אני אומר, נבוך. "משום מה קיבלתי את הרושם שאתם מוגדוריאנים. קל לזהות אותם, אבל הם יודעים להסתוות בסביבה, והם תמיד ינסו להסתובב קרוב אלי או אל שאר הלוריאנים כדי לפגוע בנו. אז כשראיתי את החרבות שלכם, בואו נאמר שנלחצתי קצת."

פרסי ממצמץ. "ראית את החרבות שלנו? לפני שנלחמנו?"

אני מהנהן.

פרסי מביט באנבת', שממהרת לתת הסבר אפשרי. "לפי מה שהוא אומר, זה דווקא הגיוני. הוא חייזר, לא בן תמותה רגיל. למה שהערפול יעבוד עליו?"

פרסי חושב על זה לרגע, ואז מושך בכתפיו. "מתקבל."

"בכל מקרה," אני גומר. "יצאתי החוצה מהאולם, וכשחזרתי שרה לא היית שם. הייתי בטוח שחטפתם אותה."

"בגלל זה ניסית להגיע לשק כל הזמן? חשבת ששרה בפנים?" שואלת אנבת'. אני מהנהן, נבוך.

"שטויות, תמיד טוב להילחם כמעט עד המוות בחייזרים מזדמנים," אומר פרסי בביטול. שרה צוחקת ואני מחייך.

"איפה באמת היית?" אני שואל אותה, תוהה פתאום. 

"הלכתי לחפש אותך," היא עונה בגיחוך. "יצאת והדאגת אותי. הלכתי לכיוון ההפוך מאיפה שאתם הייתם... רק כששמעתי את הפיצוץ הבנתי שאני בכיוון הלא נכון ובאתי, כי אין מצב שזה לא קשור אליך."

אני מגחך. "ואחר כך? איך ידעת שצריך לירות בשדה ההיא?"

היא מביטה באנבת', שמחייכת אליה. "בואו רק נגיד שבזמן שאתם שניכם הייתם עסוקים בלהרוג אחד את השני, לי ולאנבת' הייתה שיחת בנות קצרה."

הפרק הקודם		הפרק הבא