High Hopes

ישבתי מול האח והקשבתי ברבע אוזן לחברותיי שריכלו כאילו אין מחר.

"לילי," אמרה אחת מחברותיי. נטשתי את ג'רושה ג'ודי אבוט לטובת בלה ורוזי. "את מנותקת לגמרי מהשיחה."

"דרך אגב," אמרה בלה בחשד, "איפה לעזאזל היית הבוקר?"

הו, זו שאלה די פשוטה.

"אני לא הייתי פה," לילי אמרה לנער שחור השיער שעדיין שכב על המיטה, מנומנם. "פוטר!" היא היכתה אותו והוא נאלץ להתעורר. "מה השעה עכשיו?"                                                                                                             

"חמש וחצי," היא אמרה באינטנסיביות, עצרה לרגע ונשמה עמוק. "אני הולכת. אני לא הייתי פה. ואיפה לעזאזל השרביט שלי?" היא שאלה בכעס, נועלת נעל אחת.

"על השידה," הוא אמר ועבר לתנוחת ישיבה במיטתו. היא חטפה את השרביט מהשידה וציוותה על ג'יימס להתלבש.

"ביי." הוא אמר וגילגל את עיניו. "לילי, עכשיוחמש וחצי! את יכולה להישאר פה עוד קצת!"

"או שרמוס/פיטר/בלק יתפסו אותי, ולא ייצא מזה שום דבר טוב." היא נעלה את המגף השני וקמה.

"כולם בחדר המועדון," הוא שיכנע אותה.

"זה לא משנה, ג'יימס. אני עדיין חייבת ללכת."

"אז ביי," הוא נכנע, אחז בחולצתו (הסתבר שהיא הייתה על הרצפה) ולבש אותה. "ביי." היא הסתכלה עליו כמה שניות, סידרה את שיערה ונשקה לפיו קצרות, אך הוא התעקש להתעמק. "יותר מדי, פוטר." היא הזהירה אותו.

"ביי, ביי." הוא בירך אותה והיא יצאה מהחדר.

"אתן תכעסו עליי," ניסיתי לשכנע אותן ולא לספר להן על המאורע.

"באמת? אני בטוחה שעשיתי דברים גרועים הרבה יותר ממה שלא עשית שם." אמרה בלה, וצדקה.

"היא צודקת." רוזי משכה בכתפיה, ואני הרגשתי שאם אספר להן על מה שקרה כל התדמית שלי תתמוטט, יעיפו אותי מתפקיד המדריכה ואז אני ארגיש על הפנים ואתאבד.

"קדימה." בלה ורוזי תמיד ידעו איך לשכנע אותי, וזה מה שעיצבן אותי.

"חטאתי." הודתי בפניהן, כמו ילדה קטנה לכומר.

"גנבת בירצפת?" ניחשה רוזי. הנדתי בראשי והרכנתי את ראשי. הן לא ניסו לעודד אותי, הן היו מעוניינות רק בחומר השבועי.

"שכבתי עם ג'יימס."

בלה, לאחר כמה שניות, פרצה בצחוק – כאילו סיפרו לה את הבדיחה המצחיקה בעולם. פיה של רוזי נשאר פעור, מה שגרם לי לאי נוחות לא רגילה לגמרי. בלה השתתקה, בבושה, והסתכלה על רוזי. "היא צוחקת, נכון? ליליאן אוונס, תגידי לי שאת צוחקת עליי. אין סיכוי. מה?"

"למה? הוא הכריח אותך?!" זעמה בלה ואני מיהרתי להשתיק אותה.

"לא, נראה לך? הוא לא כזה," אמרתי לה בכעס ובהיתי באח. "אתן חושבות שעשיתי טעות?"

"חיית בהכחשה רצינית כבר כמה חודשים," רוזי פלטה בחיוך קטנטן משהו שלא חשבתי שתגיד.

"למה את מתכוונת?"

"את יודעת למה היא מתכוונת," אמרה בלה, וגילגלה את עיניה בייאוש ניכר. "אני לא מאמינה שבאמת עשית את זה." היא הוסיפה בחיוך וחיבקה אותי.

"זאת סיבה למסיבה?" שאלתי בהרמת גבות, ורוזי צחקקה – מה שלא אופייני לה בכלל.

"ליליאן אוונס אוהבת את ג'יימס פוטר," הכריזה בלה בלחישה ושתיהן מחאו כפיים, בשקט. "נו, אז איך היה?"

"השאלות שלך, איזבלה, לא רלוונטיות לחלוטין," הזהרתי אותה והיא הרימה ידיים. "אני חברה שלך, מותר לי לעשות מה שבא לי." היא משכה בכתפיה ונשכתי את שפתי.

"בסולם של אחד עד עשר." אמרה רוזי.

"אני לא יודעת, זאת הפעם הראשונה שלי!"

"רושם ראשוני. מסולם של אחד עד עשר וחוות דעת מנומקת."

"רק מסולם של אחד עד עשר."

"טוב, קדימה."

"שמונה וחצי. אני חושבת. היה כיף. נחמד, אפילו לא כיף. וזהו."

"אם את לא מוכנה לפרט," אמרה בלה בגלגול עיניים, "הוא לפחות מנשק טוב?"

"לכי לעזאזל," צחקתי, וכולנו התחלנו לצחוק בקול רם, עד ששתי תלמידות מהשנה השלישית אמרו שאנחנו מפריעות להן בשיעורים, אז חזרנו לחדרינו.

הפרק הקודם		הפרק הבא