מימי ישבה ליד רייג'ן שתפס את ידה. הם לא אכלו כלום, ונשארו בשקט.
הכל התנהל תקין עד שלפתע מימי הרגישה את ההרגשה שבדרך כלל מסמלת משהו טוב, אבל הפעם הזו זה היה רע. מימי הרגישה עייפה.
לפתע, הכל התערפל לה בעיניים ונשמע קול דיבור במוחה. "מימי, אנחנו מחכים לך..." היא החווירה. "לא... זה לא יכול להיות," רייג'ן הביט בה בבהלה, "מימי, הכל בסדר?" עיניה התמלאו בדמעות, והיא לחשה לו, "כנראה שלא אשאר לעוד הרבה זמן כמו שציפינו." הרפתה מידו, והחזיקה חזק בשולחן. נראה היה שאין בה עוד כוחות, ושהיא מתאמצת להחזיק את עצמה. לפתע היא החליקה אחורה מכסאה, וצנחה על הרצפה. רייג'ן החזיק בראשה, ניסה לעודד אותה להישאר, ודמעותיו נפלו על פניה של מימי. "מימי, עוד כמה שעות, תנסי...." מימי אמרה לו בקול שקט, "אני לא יכולה..." ועצמה את עיניה. התלמידים התאספו מסביבם כשקרה הדבר שרייג'ן חשש ממנו.
אור שסינוור את כולם בקע מליבה של מימי, ולאט לאט האור יצא גם מכל גופה.
כשהאור נכבה איטיות הסתבר שלא רק הוא נעלם. גם מימי.
רייג'ן התייפח, וכל חברותיה של מימי בכו. ומי שבכה הכי הרבה, היה לא פחות ולא יותר, דראקו מאלפוי.
|