אחות תאומה

הבטחתי-קיימתי.

אבל בבקשה-תשתדלו להגיד קצת יותר..זה מאוד מעודד..

"תפקחי את העיניים שלך שוב." ביקשה ג'יני.

דניאל הרימה את עיניה,שקיבלו את הצבע המדויק של העיניים של הארי.

"פרופסור מקגונגל." אמרה ג'יני בהחלטיות,מתעלמת מהמשך המסיבה,שלא שמה לב אליהם "עכשיו."

כאשר הם הלכו לפרופסור מקגונגל,הם לא תיארו לעצמם שחייהם עומדים להתהפך שוב פעם,באותו היום ממש.

כלומר-האם העובדה שמצאו את אחיהם או אחותם התאומים האבודים שלא ראו זה שבע עשרה שנה לא מספיקה לריגושים ליום,לחודש או למאה שנה הקרובה?

מסתבר שלא.

שכן חייהם של בני משפחת פוטר,גילו דניאל והארי,יהיו תמיד רצופים שקרים,סודות ואסונות.

לא משנה כמה ינסו להימנע מכך,כמה ינסו לחקור ולברר ולשנות-זה לא יעזור.

תמיד יהיה עוד סוד אחד בבית משפחת פוטר.

הם רצו במסדרון,מגלים בדרכם דברים משונים נוספים שמתחוללים בגופם-להארי נוספה נקודת חן שהייתה לדניאל על יד הגבה מעל האף,דניאל גילתה שציפורניה,אותן כססה תמיד,הפכו לארוכות יותר בכל דקה שעברה,שניהם גילו שהם קלים יותר,זריזים יותר,חדי מחשבה יותר,שנונים יותר.הם גילו שהם לא צריכים משקפיים פתאום,והעולם נראה בעל צבעים חדים יותר כשהסירו אותם,מחשבותיהם היו עמוקות יותר וג'יני ציינה בפליאה לעצמה שהם הרבה יותר יפים.

בקצרה-הם הפכו ליותר.

הם טיפסו (דניאל,באנחה עמוקה,בפעם השלישית באותו היום) ונעמדו ליד הדלת,מהססים.

ופתאום,מבפנים הם שמעו את קולה של פרופסור מקגונגל  "..זה היה פשוט מדהים,קסם מהסוג הישן."

הם נעצרו לפני הדפיקה,מהססים עם להיכנס,רוצים לשמוע עוד.

היה להארי חשד קל שהם מדברים על דניאל.

"מה זאת אומרת,בלי שרביט?" נשמע קולו של פרופסור סנייפ,חלקלק ומעוצבן בדיוק כמו בחייו מתמונתו שעל הקיר,מה שגרם להם לדעת בוודאות שהם מדברים עליהם,או ליתר דיוק-על דניאל.

"אכן כן",קולה היציב בדרך כלל של פרופסור מקגונגל,רעד קמעה "כוחותיה גדולים יותר מכל מה שתיארתי לעצמי,מכל מה שציפיתי.."

"גם בעיני זאת הפתעה גמורה" הודה קולו של דמבלדור "כשהסתרתי אותה בביתו הישן של גרינדלווד וגידלתי אותה, חשבתי שכוחותיה יהיו גדולים מספיק כדי לעזור לה לשרוד עד שתוכל להתמודד עם החזקת שרביט בלי להתפוצץ מעוצמת הקסם הטמונה בשניהם,אבל עכשיו.."

שתיקה קלה ומתוחה השתררה.

ג'יני לא העזה להביט להם בעיניים.

"אז מה זה אומר פרופסור?"

"הרבה דברים.ואף אחד מהם לא הולך למצוא חן בעיניך."

"ובעיניהם?"

שוב שתיקה.

"היא לא צריכה שרביט,וגם לא הכשרה,היא הקוסמת הגדולה ביותר שנבראה מארבעת המייסדים,ואני ראיתי עשרות קוסמים שעוסקים בקסמים-ללא-שרביט." אמר דמבלדור "היא צריכה רק כיוון,כמה כללים בסיסיים וזהו.ראיתי מאחת התמונות באולם הגדול את הקסם הזה על מאלפוי-כיווץ,הכנסה בצורה מושלמת-כל זה בלי אף מילה ובלי אף הכשרה!"

דניאל והארי חשבו ביחד "אז מה?"

"אז מה?" חזר סנייפ בתיעוב "כל בן 11 יכול לעשות קסמים בלי שרביט.הרי לילי.."

"לילי ואנחנו היינו קוסמים מוכשרים" הסכים דמבלדור "אבל איש מאיתנו בגיל אחת עשרה לא הצליח לעשות קסמים בסדר גודל כזה.אפילו לא אני,אפילו לא גרינדלווד."

"אבל היא בת 17.."

"ובלי הכשרה,בלי ידע ובלי אמונה עד לפני שבוע פרופסור סנייפ!"

"היא תיארה לעצמה בטח,כשגנבה." ירק סנייפ את המילים.

דניאל הסמיקה באדום בולט.

"אני חושב שהיא חשבה שזו זריזות ידיים ומחשבה פרופסור,ובבקשה,אל תתחיל עם זה שוב." דרש דמבלדור.

"אבל מה זה אומר?" שאלה פרופסור מקגונגל שוב.

"איש מבין מורי בית הספר לא יוכל ללמד אותה כמו שצריך." אמר דמבלדור "היא צריכה הכשרה מיוחדת,מישהו כמוה צריך ללמד אותה,כמו שגרינדלווד היה."

הארי פער את עיניו וג'יני לחשה "גרינדלווד?"

"גרינדלווד יכל לעשות קסמים בלי שרביט?" שאלה מקגונגל בתדהמה. "אז למה.."

"כי הוא אמנם לא היה צריך שרביט,אבל כוחותיו התעצמו בזכותו."

"אז מה נוכל לעשות?" שאלה מקגונגל "גרינדלווד ואתה כבר מתים,וגם ארבעת המייסדים.."

"אבל הם לא היחידים שיודעים את סוד האמנות בקל"ש (קסמים-ללא-שרביט)." אמר דמבלדור.

"כלומר?"

"כל האנשים שאני מכיר כבר מתים." אמר דמבלדור בעצב "אבל יש אחד שראה אותי לומד ויכול לעזור."

"מי?" שאל סנייפ.

"מי?" לחשה דניאל,עיניה פעורות בתדהמה,מתעלמת מאחיה,שנראה שבור משום מה.

"אחי יוכל ללמד אותה." אמר דמבלדור.

שתיקה של תדהמה התרחשה.

"אחיך?" שאלה פרופסור מקגונגל.

"אברפורת'?" נחר דיפט בזלזול מהתמונה שלו  "מה הוא מבין?"

"הוא גדל איתי ועם אבי בבית,וראה אותו מלמד אותי." אמר דמבלדור "הוא יודע בדיוק כמוני מה לעשות."

"ואם הוא לא יסכים?" שאלה מקגונגל בחשש קל.

"אין שום סיבה גם שלא יסכים לעשות זאת,אם תשלום הוגן מבחינתנו."

"אני לא יודעת אלבוס,זה נשמע לי מסוכן,להפקיד נערה כל כך מוכשרת וחכמה בידיו של אחיך..לא שאני אומרת שהוא לא חכם." מיהרה להסביר "אבל,אתה יודע.זה אברפורת'.."

"כוחותיה יהוו גורם משיכה עז לדברים רבים ואפלים,והיא תאלץ לדחות את כולם." אמר דמבלדור "היא חייבת ללמוד לשלוט בזה,אחרת תמות,והארי איתה."

דניאל והארי קפאו,פניהם מאובנות,מוחותיהם המשולבים משתוללים בפראות.

"האם המצב יכול להיות גרוע יותר?" קראה מקגונגל בייאוש,ונשמעה צניחה על הכיסא.

"כשתדע אהבת אמת,המצב יהיה יותר גרוע וישפיע אף על הארי." אמר דמבלדור "אז מוחותיהם יהפכו לאחד,וזה לא שהם יוכלו לקרוא רק את מחשבותיהם,הם פשוט יהפכו לראש אחד,מחשבותיהם יהיו אחד.רק רגשותיהם לא יהיו משותפים,כי רגשות זה דבר פרטי (גם מחשבות!חשבו התאומים בכעס,ועדיין לא בדיוק מרחמים עלינו בעניין הזה!פאק-אנחנו כבר חושבים ביחד!), אבל אם ירגישו רגש אחד לגבי אותו אדם.." דמבלדור השתתק "אני מאוד מרחם עליו אם זאת תהיה שנאה,ומקנא בו מאוד אם זאת תהיה אהבה."

"הם לא יוכלו להתנתק זה מזה לזמן רב מדי,או למרחק גדול." המשיך,לא נותן לפרופסור ולפוטרים להתאושש "כי אם כן,הארי עלול לאבד את כל כוחו ודניאל.." הוא שוב שתק.

"דניאל מה?" שאלה דניאל בעצבנות.

"דניאל מה?" שאל סנייפ בפליאה

"דניאל מה?" אמרה מקגונגל,שגם היא כמו דניאל כבר התעצבנה מהשתיקות האלה.

"תגיד כבר אלבוס!" התעצבנה מקגונגל.

"דניאל עלולה למות." אמר דמבלדור.

ג'יני סגרה בכף ידה על פיה הפעור,דניאל התמוטטה בשתיקה על הרצפה,עיניה בוהות בקיר,הארי עמד שם בשתיקה,מחזיק בראשו בחוזקה,כאילו מנסה לבדוק שלפחות זה נשאר במקום,כי כל השאר כל כך התערער..

"אולי היה עדיף שהם לא יפגשו." אמרה מקגונגל לבסוף.

"הם היו צריכים להיפגש,והם צריכים להפוך לאחד בבוא הזמן,רק לא עכשיו." אמר דמבלדור "הם יהפכו לדבר המקסימאלי ביותר של עצמם,יגלו דברים חדשים וירוויחו לא סתם אח תאום-אלה אח תאום שמבין אותך בכל מעשיך,יתמוך בך,אף פעם לא יריב איתך ויהיה חלק ממך,מהאישיות שלך,אחד שלעולם לא תיפרד ממנו ולעולם לא תכעס עליו-יש אנשים שהיו מוכרים את נשמתם לשטן בשביל אח כזה!"

"אז מה צריך לעשות? שאלה מקגונגל.

"לוודא שדניאל לא תמצא את אהבת האמת שלה לפחות עד שתלמד לשלוט בכוחותיה." אמר דמבלדור "הארי כבר מצא את שלו אז אם היא תמצא את שלה.."

מקגונגל הסכימה.

"בואו נלך מכאן." לחשה ג'יני,גוררת את הארי ודניאל במורד המדרגות אל עבר מגדל גריפינדור.

דניאל הלכה בשתיקה,כמו זומבי,מוחה מלא מחשבות.

הארי,שידע אותן,החליט לא להתערב.

ג'יני,שלא ידעה אותן,החליטה לשתוק ולהניח להם,אם הם ירצו-הם יגלו לה.

הם הגיעו לכניסה למועדון,שם כבר שרר שקט מוחלט,ורק עטיפות ריקות של ממתקים ובקבוקי בירצפת וויסקי אש ריקים היו עוד מפוזרים בחדר,בו האח כבר כמעט וכבתה.

דניאל נפרדה מהם בשתיקה ועלתה לחדרי הבנות,שם הרמיוני הראתה לה קודם את חדרן.

היא נכנסה,החדר היה ריק-הרמיוני הייתה עם רון במדשאות,לבנדר הייתה עם דין,פארווטי עם שיימוס,ואגנס הייתה ככל הנראה עם נוויל,כי באמצע המסיבה היא ראתה אותם רוקדים יחד כמו זוג משמיים.

ורק היא כאן,לבד,מאיימת,מסכנת.

היא בכלל לא צריכה להיות כאן,היא לא שייכת לכאן.

היא לא הייתה צריכה להגיע לכאן,בגללה הארי (וגם היא,אבל זה לא כל כך הפריע לה) בסכנה עכשיו,הכל באשמתה.

היא מצאה את אהבת האמת שלה,ג'ורג',מי היה מאמין שאחרי ריקוד סלואו אחד,יום אחד בלבד..

הוא היה באמת מקסים והיא באמת אהבה אותו,למרות שלא הבינה את זה עד שקלטה שבגללו הם השתנו.

אבל היא אהבה אותו,באמת בכל ליבה.

אפילו עם ג'ון זה לא קרה לה ככה.איתו זה היה סתמי,וכאן..

כאן זה כאב...

אבל לא כאב רע,כאב טוב,עדין כזה,מחמם.

אבל עכשיו,בגלל זה,בגלל הכאב המקסים והרך הזה,הנורא והמדהים הזה,היא הולכת להעמיד את הארי ואת חבריה החדשים בצרות..

"כוחותיה יהוו גורם משיכה עז לדברים רבים ואפלים,והיא תאלץ לדחות את כולם." אמר דמבלדור "היא חייבת ללמוד לשלוט בזה,אחרת תמות,והארי איתה."

לא היה אכפת לה כל כך על עצמה,אבל על הארי..

מדהים כמה היא קשורה אליו אחרי פחות מ24 שעות שהם מכירים.

והיא אפילו לא יכולה לברוח,כי זה יגרום להארי לאבד את כוחותיו.

ולה למות,הזכיר לה קול באוזנה.

מה זה משנה?חשבה דניאל,והתחילה את ליל שימוריה.

"אולי כדי שתלך אליה?"

"היא רוצה להיות לבד."

"כן,אבל הארי.."  

"ג'יני,אני מכיר אותה,היא צריכה להפנים את כל זה,והיא צריכה לעשות את זה בעצמה."

"אתה מכיר אותה בקושי יום!"

"אבל אני יודע בדיוק מה היא חושבת." הזכיר לה.

הם השתתקו.

"הארי?"

"כן?"

"רציתי לשאול אותך משהו.."

"כן?" חזר.

היא בלעה רוק "אני..אני באמת אהבת האמת שלך?"

הוא חייך אליה וחיבק אותה בחוזקה.

"ג'יני,כמה פעמים אני אצטרך לומר לך שכן לפני שתאמיני?"

היא הצטנפה אליו על הספה "רק רציתי לוודא."

"ג'יני,את יודעת שאני אוהב אותך,שאפילו כשנפרדנו זה היה כדי.."

"שלא תפגעי" השלימה אותו.

הוא חייך "טוב..כן.."

"אבל זה הרבה יותר פגע בי שנפרדת ממני." אמרה לו,והמשיכה למרות שפניו התעוותו לשמע זה "אפילו אם וולדמורט היה הורג אותי בגלל זה.."

הארי הצטמרר למחשבה זו.

"אפילו אז." המשיכה "הייתי מעדיפה למות בתור חברה שלך מאשר לחיות בתור..כל דבר אחר."

הוא הצמיד אותה אליו "אבל ידעת שאני אוהב אותך."

"כן.." היא אמרה "אבל חשבתי כל הזמן על זה שאתה עומד תפגוש איזו נמלטת חתיכה שזקוקה לעזרתך,והיא עכשיו ישנה איתך באוהל ומסתובבת עם חזייה ותחתונים מולך.."

"אפילו אם זה היה קורה,וזה לא קרה,אז הייתי חושב כל הזמן על כמה שהייתי רוצה שאת תהיי במקומה כי האמת" לחש באוזנה "אני הרבה יותר מעדיף אותך בתחתונים."

היא הסמיקה ודחפה אותו קלות בידה "אם רון ישמע על זה.."

"אז הוא יגיד לי 'מזל טוב גבר,הגיע הזמן שתתקדם לרמה שלי ושל הרמיוני'" צחק הארי

הוא נישק אותה ואמר "את יודעת כמה פעמים ביום חשבתי על דברים דומים?"

"על רון והרמיוני?" צחקקה.

"לא." אמר,ונשאר רציני  "על זה שאולי את ברגעים אלה ממש פוגשת איזה בחור חתיך שלא שמת לב אליו לפני כן ושוכחת ממני תוך שתי שניות ונדלקת עליו."

היא צחקה בקול "אויש הארי."

"ברצינות!" אמר "את יודעת כמה פעמים ביום הייתי פותח את מפת הקונדסאים כדי לבדוק שבאמת לא פגשת בחור כזה?"

"הארי." אמרה "הייתי מאוהבת בך שש שנים באהבה חד סטרית,אתה באמת חושב שהייתי מוותרת על זה עכשיו,כשידעתי שאתה אוהב אותי גם?"

הם התנשקו,לא שמים לב לג'ורג' שעבר שם בשקט ועיווה את פניו בגועל למראה זה.

"רוצה לישון?" לחש הארי.

היא הנהנה והוא ליווה אותה למדרגות,שם נפרד ממנה בנשיקה ולחישה "נתראה מחר."

"חסר לך שלא." השלימה את הדיאלוג הקבוע ופנתה לעלות במדרגות.

היא עברה על יד חדרן של השביעיסטיות כששמעה פתאום את קולו של ג'ורג' מבפנים "דניאל?את ישנה?"

היא נצמדה אל הקיר,מפחדת לזוז.

"לא." שמעה את דניאל אומרת "מה אתה עושה פה ג'ורג'?"

ג'יני שמעה את שמו של אחיה יוצא בעדינות משפתיה של דניאל ופתאום קלטה שג'ורג' הוא אהבת האמת של דניאל.

היא הבינה שהיא מצאה את אהבת האמת שלה אבל לא קלטה עד רגע זה שזה ג'ורג'.

מדהים איזה משיכה יש בין בני ויזלי לבני פוטר,חשבה בפליאה.

"אני יכול לשבת?"

נשמעה תזוזה וחריקה על המיטה.

"אני מצטער על מה שקרה אחרי..אחרי הנשיקה." התחיל.

נשיקה??חשבה ג'יני בתדהמה הם התנשקו??מתי??

היא חשבה שג'ורג' הרגיש אשם רק בגלל שהוא רקד איתה ובגלל זה הארי ניחם אותה על הרגשות אשמה..

"זה בסדר." אמרה דניאל,וג'יני שמעה אותה מושכת באפה

"פשוט..היה לי תאום.."

"פרד נכון?"

"כן.." השתתק והמשיך בעצב "ואני נשבעתי שאני לא אצא עם אף אחת אחרי זה,זה כל כך.."

"כאב נכון?"

"כן,עמוק בבטן,כאילו מישהו חצה אותי לשניים ולקח חצי אחד לעולמים.."

"ואתה נשארת פה,ואתה לא יודע מה לעשות או איפה להתחיל נכון?"

"כן.." הוא נשמע מתפלא "את ממש מבינה אותי את יודעת?"

"כן.." היא נשמעה מחויכת "אני תמיד מבינה אנשים שאני אוהבת באמת."

הייתה שתיקה וג'ורג' אמר "אני לא יכול להציע לך כלום."

"אני יודעת" היא נשארה שלווה.

"אני רוצה קודם להתגבר על זה,את מבינה?"

היא כנראה הנהנה כי ג'ורג' המשיך "אין לי כלום לתת לך-רק אהבה,וגם זה לא עכשיו."

"אני יודעת." אמרה שוב.

"אני לא סיימתי ללמוד." המשיך

"אני בחיים לא למדתי."

"אני מכוער ומצולק."

"זה לא נכון."

"הבטחתי שבחיים לא אתחתן."

"לא מפריע לי,אפשר גם לא להיות נשואים,אנחנו במילא רק בני שבע עשרה ותשע עשרה."

"אין לי אוזן."

"לא שמתי לב לזה."

"אנחנו לא יודעים כלום אחד על השנייה."

"נוכל להכיר."

הוא השתתק "יש לך תשובה לכל דבר."

"כי אין באמת בעיות כמו שאתה רואה אותן."

היה שוב שקט,שקט נעים.

ג'יני חייכה באושר-היא שמחה שג'ורג' סוף כל סוף התאהב.

"אני אתן לך זמן." אמרה דניאל.

"תודה." לחש וג'יני שמעה צליל רך של נשיקה.

"לא הרגע ביקשת זמן?" נשמעה דניאל,מחייכת.

"כן..אבל את כל כך.." התחיל "לא חשוב."

הוא קם ממקומו,וג'יני שמעה שוב את חריקות המיטה "לילה טוב דניאל."

"לילה טוב ג'ורג'."

הוא התקרב אל הדלת,וג'יני מיהרה להיבלע בחדרה,מציצה החוצה.

היא ראתה אותו מתרחק,מחייך באמת בלי עצב בפעם הראשונה מאז שפרד מת.

היא הציצה לחדר של השביעיסטיות,וראתה את דניאל שוכבת במיטתה,מהורהרת ומחייכת.

היא נראתה כאילו גילתה את הירח,ולמרות שהמחשבות שלה היו ככל הנראה עדיין כמו קודם,היא נראתה כאילו הרגישה פתאום הרבה פחות אשמה והרבה יותר טוב עם עצמה.

ג'יני חייכה וחזרה אל חדרה.

הכל היה טוב.

בינתיים. 

הפרק הקודם		הפרק הבא