ג'יני ודין - תשע-עשרה שנים אחר-כך

פרק 6: סיפורים והסברים

"הארי, צ'ו...", אמרה ג'יני במבוכה. היא בדיוק חזרה מיום עבודה מפרך, ומאוד הופתעה לראות את הארי וצ'ו מתנשקים ליד דלת ביתה.

הארי וצ'ו, שעד אותו רגע בכלל לא שמו לב שג'יני מתקרבת, הפסיקו את נשיקתם והביטו בג'יני בלחיים סמוקות.

"היי...", אמר הארי במבוכה, "מה... מה קורה?"

"בסדר", ענתה ג'יני, "אני כל-כך שמחה בשבילכם!"

"אה...", גמגם הארי, "בקשר למה?"

"מה זאת אומרת 'בקשר למה?'", שאלה ג'יני, מפחדת שאולי לא ראתה טוב, "ראיתי אתכם מתנשקים. אתם ביחד, לא? למה לא סיפרתם לי?!"

"אה...", גמגם הארי שוב, "זה לא בדיוק..."

"אל תשקר לי הארי", ביקשה ג'יני, "אתם נראים מאוהבים לגמרי!"

"אני...", גמגמה צ'ו, שעד לאותו הרגע שתקה, "אני צריכה ללכת."

"רגע!", קראה ג'יני, "בואו, תיכנסו. דין קצת חולה, אבל זה בסדר. דרך אגב, מה אתם עושים פה?"

"אה...", התחילה צ'ו להסביר, אך הארי הקדים אותה, "באתי לבקר בבית של ההורים שלי."

"או, הארי", אמרה ג'יני בהבנה וצער, "אולי תיכנסו קודם? בדיוק קניתי בירצפת, אתם באים?"

והארי, שכבר נגמרו לו כל התירוצים, נכנס עם צ'ו לביתם של ג'יני ודין.

הם נכנסו, שתו בירצפת והקשיבו לנחירותיו של דין. לאחר כשעה, אמר הארי שהוא צריך ללכת ושהוא יבקר בבית הוריו בפעם אחרת. גם צ'ו המציאה תירוץ והם יצאו מהבית.

"הארי", אמרה צ'ו, "אתה אוהב אותי?"

"אני...", גמגם הארי, "אני חושב שכן."

צ'ו חייכה חיוך רחב וניסתה לנשק את הארי, אבל הוא עצר בעדה.

"תשמעי צ'ו", הוא אמר, "אני לא בטוח שאחרי שתשמעי את מה שאני הולך לספר לך את עוד תאהבי אותי."

"אז אל תספר", ביקשה צ'ו.

"אני חייב", אמר הארי, "אולי נתעתק לבית שלי ואני כבר אספר לך שם?"

"אוקיי", הסכימה צ'ו, "אבל אתה מבטיח שלא תעזוב אותי יותר?"

"אני מבטיח", הבטיח הארי, "אבל אני לא בטוח שאת לא תהיי זאת שתעזוב אותי."

"אני אף פעם לא אעזוב אותך", אמרה צ'ו בהתרגשות, "אתה יודע כמה זמן חיכיתי לרגע הזה?"

"לא...", אמר הארי, אחז בידה של צ'ו וביחד הם התעתקו לביתו. הם התיישבו על הספה בסלון והארי התחיל את סיפורו.

"אז ככה", הוא אמר, "עד לפני כמה שעות הייתי מאוהב בג'יני. יותר נכון, עד הרגע שראיתי אותך."

צ'ו מחתה את דמעתה וביקשה מהארי להמשיך.

"לפני משהו כמו עשרים שנה, קצת אחרי הוגוורטס, ג'יני נפרדה ממני. בהתחלה לא הבנתי למה, אבל אז הרמיוני סיפרה לי שהיא עם דין. זה היה נורא. כמה שנים אחר-כך היא באה אלי, התנצלה, ותנחשי מה? היא הזמינה אותי לחתונה שלה ושל דין. מאותו יום כמעט לא יצאתי מהבית. לפעמים חשבתי לנקום בדין, אבל כל פעם הבנתי מחדש שזה רק יחמיר את המצב. אבל היום, כמעט עשרים שנה אחרי שהיא נפרדה ממני, לא יכולתי יותר. כל מה שרציתי זה להיות איתה קצת לבד. אז החלטתי להרוג את דין."

"מה?!", קראה צ'ו, "אתה לא רציני."

"אני כן", אמר הארי, "וזה גם מה שהייתי עושה אם לא הייתי רואה אותך."

"אבל למה, הארי?", שאלה צ'ו, מנסה לא לפרוץ בבכי, "למה?"

"אני לא יכולתי יותר", הסביר הארי, "ואני אבין לגמרי אם לא תרצי לראות את הפרצוף שלי יותר..."

"אתה כל-כך אהבת אותה", אמרה צ'ו בהבנה, "שהיית מוכן לעשות הכל בשביל להיות איתה שוב."

"נכון", אמר הארי, "אבל עכשיו אני אוהב אותך."

"אתה יודע, אולי אם הרמיוני היתה נותנת לי להגיד לך את מה שאני מרגישה אז, יכולנו להיות נשואים עכשיו ואולי אפילו היו לנו ילדים."

"אז את סולחת לי?", שאל הארי בתקווה, "אני כל-כך מצטער על זה שבכלל חשבתי לעשות את זה לדין. הלוואי שזה לא היה קורה. הוא בכלל לא אשם. אף אחד לא אשם."

"נראה לי שבמצב שלך הייתי עושה אותו דבר", אמרה צ'ו, "אולי לא הייתי רוצה להרוג אותו, אבל אחרי כל-כך הרבה זמן לבד בן-אדם יכול להשתגע."

"את כל-כך צודקת", אמר הארי, "ואני כל-כך מצטער."

"אני סולחת לך", אמרה צ'ו, "אבל אני רוצה שתספר לג'יני ודין." 

"לג'יני ודין?", שאל הארי בהפתעה.

"כן", ענתה צ'ו, "לג'יני ודין."

"אם זה מה שאת רוצה", נכנע הארי, "האמת שהייתי רוצה לדבר קודם עם הרמיוני."

"כן, גם אני", אמרה צ'ו, "מאוד מעניין אותי מה היא תגיד."

"אולי תישארי פה הלילה?", הציע הארי, "כבר מאוחר ומחר אפשר ללכת ביחד להרמיוני."

"רעיון טוב", הסכימה צ'ו.

"אני אוהב אותך", אמר הארי.

"גם אני אותך."

תגובות?

הפרק הקודם		הפרק הבא