מעבר לגבולות

אני מצטערת על העיכוב, לא האמנתי שגם בחופש הגדול אני אמצא את עצמי עסוקה כל כך. 

אוהבת אתכם עד הירח, תהנו!

אני כלואה בתוך המחשבות של עצמי כבר 6 ימים. החברה היחידה שלי היא חדרי החשוך, טאקומי וספרי הרומן העלובים שכבר הספקתי לקרוא מליון פעם. לפעמים אין לי מושג היכן אני נמצאת מפני המחשבות הטורדות את מנוחתי ללא סוף. אני רק יודעת שאני מתגעגעת לגבר בלונדיני עם חיוך כובש ומפחדת שכל מה שהצלחתי להשיג יעלם כאילו לא היה קיים מעולם. אני גם מודעת היטב להבעה המרירה שלי ולדמעות הקטנות שמתגנבות ברגעים ההכי לא מתאמים - מפנות אליי מבטים של תמיהה ולעג.

אני מצמידה את שתי כפות ידיי הקרות זו לזו וממשיכה להתקדם במסדרון האין סופי לכיוון השיעור הראשון שלי. כשאני סוף סוף מתיישבת במקום שלי בכיתה, אני מרשה לעצמי לעצום עיניים ולדמיין את דראקו: אני מדמיינת את הידיים החזקות אבל העדינות, את העור החלק עם הריח המעורר, אני מדמיינת את תחושת המגע הממכר של שערו ואת האודם הבוהק של שפתיו המלאות. אני מצליחה לשחרר חיוך קטן שאני שומעת את הקול העמוק שלו בתוך המחשבות שלי, את הצחוק המשוחרר שלו ואת הניצוץ הפראי בעיניו הגדולות. אני כל כך מאוהבת בו.

אבל דראקו לא יצר איתי שום קשר מאז אותו ערב ששהיתי בביתו, רגשות מעורבים משתוללים בבטן שלי רק מהמחשבה מה הוא עושה ברגעים אלו.

האם הוא מתחרט? הוא נהנה מזה ופשוט לא מצא את הזמן לדבר איתי? הוא חושב שאני זולה? הוא מחבב אותי? האם הוא אוהב את אישתו ומרגיש אשם? האם אכפת לו ממני? הוא יודע מה אני מרגישה? הוא שונא אותי? הוא זוכר אותי בכלל?

אלפי שאלות ללא מענה מתרוצצות בתוך הראש שלי, גורמות לי לכאב ראש נוראי. הפחד שלוחץ על החזה שלי מאיים לחנוק אותי - מה אם הוא ממש מרגיש אשם וסיפר את זה למישהו מבוגר? ההורים שלי או ההנהלה של בית הספר?
אני יודעת שאני מגזימה - הרי בסך הכל שכבנו, זה לא שהוא הציע לי נישואים אחרי שבע שנים של מערכת יחסים ונעלם. אבל אני כל כך מאוהבת בו, אני לא מצליחה לשלוט בלב שלי כמו שצריך.

"בוקר טוב, כיתה. לפתוח בעמוד 91. התחילו לקרוא על התופעה בשנות 70 ותענו על חמשת השאלות האחרונות"

בזמן שפתחתי את הספר שלי בעייפות שיחררתי אנחת ייאוש. לא הצלחתי להימנע מההרגשה הזאת שדראקו ניצל אותי ושאני הייתי רק צעצוע עבורו. הוא היה שיכור באותו הערב, הוא ביחסים ממש גרועים עם פנסי. מה שאומר, שהוא היה מאוד צריך את מה שנתתי לו ולכן אין לדבר על רגשות.

"גברת קלאן, את בסדר? את נראת קצת חיוורת"

קפצתי על ההזדמנות הזאת בכדי להיעלם מהכיתה לכמה דקות "לא ממש, פרופסור. כואבת לי הבטן ואני מרגישה קצת מסוחררת. אני יכולה ללכת לאחות, בבקשה?"

טוב, לפחות לא שיקרתי. באמת כאבה לי הבטן והרגשתי מאוד מסוחררת - אבל לא מאותן סיבות שהפרופסור חשבה.

"כמובן יקירה. את רוצה מתנדב שילווה אותך למרפאה?"

"לא, תודה" פלטתי בבהלה "אני אסתדר"

יצאתי מהכיתה במהירות האפשרית, מסדרת את הילקוט שלי היטב על הכתף. הגורל מנסה להרוג אותי, הוא עשה את זה בכוונה בכדי לענות אותי, להכאיב לי, בכדי שאני לא אצליח לישון יותר בלילה אני נושכת את השפה התחתונה שלי בחוזקה ומנסה להירגע.

קול קטן ומרושע בראש שלי לועג לי: על מה את בוכה לעזעזאל? דראקו הוא בסך הכל האבא של הילדים שעליהם את שומרת. הוא בסך הכל נישק אותך ולקח אותך לחדר שלו ושל אישתו, הוא לא חתם על הצהרת התחייבות בשבילך. עבר רק שבוע מאז, למה את חייבת לעשות מכל דבר דרמה?

אני מאוהבת בו! אני צורחת עליו בתוך הראש שלי.

לפתע שמעתי רעש מוכר המתקדם לעברי, סיבבתי את ראשי אחורה וברגע שהבנתי מהיכן הוא מגיע גילגלתי את עיניי בחוסר אמון.

"את יודעת שבאוסטרליה יש מין קת סודית כזאת של מכשפים מהאלף הקודמת?" טאקומי שאל אותי בזמן שהוא נסע לצידי על הסקייטבורד שלו.

מה לעזעזאל הוא קורא? ידעתי שאסור לי להתחבר איתו, לא שהיתה לי ברירה, כן?

"אתה יודע שבשעות האלה תלמידים אמורים להיות בשיעור שלהם ולא לפטרל במסדרונות?"

"את יודעת שלא נהוג להעביר ביקורת כאשר אתה עושה את אותו הדבר בדיוק?"

"אתה יודע שאתה קוץ בתחת לפעמים?"

"את יודעת שאני ממש מתחרט על אותה הפעם שאמרתי שאת לא מתאימה להיות בסלית'רין?"

"אתה יודע ש- לעזעזאל איתך טאקומי" אמרתי ושיפשפתי בעצבנות את פניי.

אני יכולתי להרגיש את המבט שלו עליי למרות משקפיי השמש. אני ידעתי שהוא בוחן אותי ומנסה להבין מה לא בסדר. אבל הוא בחיים לא יבין, הוא לעולם לא יצליח לתפוס מה גודל התסכול שחשתי.

"מה הבעיה, אחות?" הוא שאל בסקרנות תוך כדי שהוא נסע על הסייקטבורד בטבעיות, כאילו זה הדבר הכי פשוט בעולם.

"אני כל כך מבולבלת ומודאגת, טאקומי. אני אובדת עצות." אמרתי בעצב כנה.

"ובכן-"

"אתה לא עומד לתת עכשיו נאום מזורגג על אמונה בעתיד ורוד, נכון?"

הוא התנשף "את זוכרת שגם אני תלמיד סלית'רין, נכון?"

"סליחה" ציחקקתי "מה התכוונת להגיד?"

"התכוונתי להגיד" הוא אמר באיטיות "שאני לא יכול לדעת מדוע את מבולבלת ומודאגת אם לא תספרי לי"

נאנחתי בפעם המי יודע כמה. הלוואי שיכולתי לספר למישהו, לשתף את התחושות שלי ולחלוק את הפחד בכדי להרגיש יותר בטוחה. אבל העניין הזה יותר מדי מסוכן, לא חוקי ומעורר בהלה. הבטתי בטאקומי והשפלתי את עיניי לריצפה, אם הייתי כמו טאקומי החיים שלי היו מושלמים. הוא לא לוקח שום דבר ברצינות, הוא אדיש ובטוח בעצמו ולא חושש משום דבר. אני גם בטוחה שהוא לא צריך להחליט החלטות קשות ולהתמודד עם שאלות על מוסר אנושי ואהבה חד צדדית.

"זה מסובך, טאקומי" פלטתי בנשיפה, מרוקנת את הריאות המלאות שלי "לא לכולם הכל פשוט כמו אצלך"

הוא לא ענה מיד אלא המשיך לנסוע בשתיקה רגועה. הרמתי את עיניי בכדי להביט בו וראיתי שחיוך קטן מרוח על פניו הבהירות "את יודעת, את נראת בדיוק כמו טין-טין שאת מצוברחת, גם היא נראת כמו חתול נטוש כשהיא עצובה"

גילגלתי את עיניי והמשכתי ללכת מבלי להסתכל עליו אלוהים, מה ציפתי מהאידיוט הגמור הזה?

אחרי דקה הוא מילמל ביי ופנה ימינה במסדרון בזמן שאני המשכתי קדימה בדיוק עם אותה ההרגשה. טאקומי כל כך מוזר, אני בטוחה שגם הפסיכולוגים הגדולים ביותר לא יצליחו לפענח את מה שהולך בתוך המוח שלו, אם יש לו אחד כזה בכלל.

לפתע עיניי צדו דמות גבוה ומוכרת מרחוק ונשימתי נעצרה בבת אחת. דראקו עמד שעון על הקיר מחוץ למשרדו ועיין בכמה ניירות עמוסים באותיות. השפלתי את עיניי ובהיתי בנעליים שלי בזמן שהתקדמתי במסדרון. הייתי בטוחה שהוא מסוגל לשמוע את הלב שלי - הוא פעם בחוזקה כזאת שכמעט חתכה לי את העור.

תתנהגי בטבעיות, כאילו לא ראית אותו וכיאלו לא אכפת לך! ציוותי על עצמי. ניסתי להיות אדישה בזמן שמתתי מבפנים - וזה רק מלראות אותו.

ברגע שעברתי לא רחוק ממנו - מביטה על הריצפה ומחבקת את הספרים שלי בחוזקה, הוא הרים את עיניו וקרא "אפריל? בואי הנה"

הרמתי את הראש שלי, מבט של הפתעה הופיע על פניי בזמן שהסתכלתי עליו. אמא שלי תמיד אמרה שאני שחקנית מעולה "א-אדון מאלפוי, מה אתה עושה פה?" שאלתי בקול תמים.

הוא נראה כל כך טוב במכנסיים שחורים וצמודים וחולצה מכופתרת בצבע תכלת. שערו היה אסוף בקוקו קטן מאחורי ראשו וזיפים קטנים כיסו את פניו. הוא התלבש שונה משאר הצוות, מה שגרם לו עוד יותר להתבלט מעל כולם. הוא יפה כמו מלאך, ומשחק בי כמו השטן.

"מה אני עושה פה?" הוא צחק, חושף את השיניים הלבנות שלו "זאת העבודה שלי, את יודעת" הוא אמר, סוקר את גופי בעיניו.

"צ-צודק, מטופש מצידי לשאול את זה" אמרתי בקול חלוש, הוא כל כך מבלבל אותי, אני לא מצליחה לחשוב כמו שצריך.

הוא צחק שוב "בכל מקרה, מה את עושה מחוץ לכיתה? אין לך שיעור עכשיו?"

"אני לא הרגשתי כל כך טוב, הייתי בדרך לאחות" מילמלתי בזמן שבהיתי בשפתיו.

"הוו, את בסדר? את רוצה שאני אלווה או-"

"אני בסדר גמור עכשיו" התפרצתי לדבריו, הדבר האחרון שרציתי זה שהוא ישים אותי במרפאה ויעלם לי שוב לעוד כמה ימים "נשמתי קצת אוויר מחוץ לכיתה ועכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב"

"את בטוחה?" הוא שאל וכיווץ את הגבות שלו בזמן שבחן את פניי.

"מאה אחוז" עניתי בחיוך

הוא חייך בחזרה, גורם ללב שלי לפרפר "מעולה, בואי, כנסי למשרד שלי רגע. אנחנו צריכים לדבר"

ברגע שהמילים האלו יצאו מהפה שלו כל החמצן שהיה במקום נעלם. אלו המילים שפחדתי מהם, המילים שלא רציתי לשמוע.

נכנסתי אחריו למשרד והעיניים שלי כמעט יצאו מחוריהן. הטירה היתה מעוצבת בסגנון גוטי עתיק ואילו משרדו של אדון מאלפוי היה מעוצב לפי הסגנון המודרני שאתה רואה במגזינים. הכל היה חדש כל כך ונוצץ, לא ידעתי היכן להביט קודם. באמצע החדר היה שולחן גדול עשוי מזכוכית ועליו מסודרים בקפידה חפציו של אדון מאלפוי. כיסאו הנוח של דראקו היה בצידו האחד של השולחן - עם הפנים לדלת - ושתי כורסאות היו בצידו האחר של השולחן. שטיח פרוותי היה מונח על הריצפה ותמונות של נוף ירוק עיטרו את הקירות. המקום היה מעוצב בטוב טעם - לפי טעמו היקר של אדון מאלפוי.

"שבי בבקשה" הוא אמר תוך כדי שהוא הניח את הדפים על השולחן שלו. התיישבתי על אחת הכורסאות בזמן שגם הוא התיישב מולי, בעברו השני של שולחן הזכוכית.

"איך את מרגישה?" הוא שאל בסקרנות

"בסדר גמור, כבר אמרתי לך ש-"

"לא" הוא אמר בטון נמוך יותר "איך את מרגישה..את יודעת..שם?" הוא אמר במבוכה וסימן עם ראשו לכיוון פלג גופי התחתון.

אה.

"אמממ" סומק עז הציף את הלחיים שלי, אבל החלטתי להיות כנה "כל השבוע זה קצת כאב, אבל היום אני בסדר"

הוא הינהן "את סיפרת למישהו?"

האם הוא חושב שאני עד כדי סתומה בכדי לרוץ ולספר את מה שקרה?

"מה? לא! כמובן שלא!"

הוא גיחך, לא מוריד את העיניים שלו ממני לרגע "רציתי להגיד לך שאנחנו לא יכולים לעשות את זה יותר"

הלב שלי נעצר.

"אלא אם כן את רוצה בכך" הוא המשיך.

הבטתי עליו בחוסר אמון וחיוך ענקי התפשט על הפנים שלי. האם אני רוצה בכך? מעולם לא רציתי משהו יותר מאשר רציתי אותו.

"בואי הנה" הוא מילמל ואני קמתי מייד, מתקדמת לעברו במהירות.

הוא הזיז את הכיסא שלו לאחור וסימן לי בידיו לשבת על הרגליים שלו. התיישבתי עליו והנחתי את שתי רגליי בצדדי הכיסא. דראקו הניח את כפות ידיו על הירכיים שלי, מקרב את ראשו לפניי.

"את רוצה בזה, אפריל?" הוא לחש, שולח צמרמורת במורד גופי.

האם אני רוצה את זה? זה לא ברור?

"תעני לי" הוא דרש, מזיז את הידיים שלו מעלה יותר על הירכיים שלי.

לא הצלחתי לנשום, שלא נדבר על להגות מילים. הוא היה קרוב, יותר מידי קרוב. לא יכולתי לשאת את זה.

"אפריל, אני רצה לשמוע תשובה" הוא לחש בטון קשה ולחץ קלות בידיו את הרגליים שלי.

"כן" פלטתי במאמץ "כן, אני רוצה את זה"

"ילדה טובה" הוא מילמל וקירב את פניו קרוב כל כך אל שלי, האפים שלו נגעו זה בזה "לרגע חשבתי שבלעת את הלשון שלך" הוא אמר לפני שריסק בחוזקה את שפתיו על שלי.

ידיו עברו מלאחוז ביריכיים שלי אל גבי, מוחצות את החזה שלי אל שלו. שפתיו מוצצות בחוזקה את שפתיי, מעבירות בי רעד בלתי נשלט בכל הגוף. הריח שלו גרם לי להרגיש בעננים - כאילו לקחתי איזה סם מרגיע. לשונו דיגדגה את שפתי התחתונה, כאילו מבקשת אישור להיכנס לפי. שפתיי נפשקו מאליהם, נותנות ללשון שלו לפלוש פנימה. לשונו החלקלקה חקרה את פי ביסודיות בזמן שידיו חוקרות את גופי לאט לאט.

לפתע כל השאלות שהיו במוחי נעלמו, כל מה שהצלחתי להתרכז בו זה רק דראקו. כבר לא עניין אותי איפה הוא היה או מה הוא עשה - רציתי רק להינות מאותו הרגע.

"אני..אוהב את זה שאת לובשת את התלבושת שלך" הוא מילמל בהתנשפות לתוך הנשיקה, גורם לי לחייך קצת.

הנחתי את הידיים שלי על החזה שלו, מרגישה את המוצקות מבעד לבד החולצה הרך. הוא מושלם. פשוט מושלם.

הוא הפסיק את הנשיקה באיטיות, דוחף אותי בעדינות אחורה בכדי להביט בפניי. השפתיים שלו היו כל כך אדומות ומלאות, לא רציתי להפסיק לנשק אותו לעולם.

"אני צריך שתבואי לשמור על התאומים שבוע הבא ביום שלישי" הוא אמר והעביר יד אחת בשערו.

הרמתי לעברו את הגבות שלי בשאלה "אתה באמת צריך שאני אבוא לשמור עליהם או שאתה-"

"אני באמת צריך שתבואי לשמור עליהם, אני ואישתי צריכים ללכת למסיבת אירוסים של חבר שלי" הוא אמר והאנרגיה שהיתה בו דקה קודם לכן דעכה.

"הוו..אוקיי" אמרתי ביובש. לא אהבתי את הרעיון שדראקו יבלה זמן עם פנסי, למרות שהיא אישתו.

"אנחנו לא יכולים לספר על זה לאף-אחד, בסדר?" הוא שאל, מכניס את ידו מתחת לחצאית הקצרה שלי ומלטף את העור שלי באיטיות מגרה.

הצלחתי רק להנהן בהסכמה. אני יעשה הכל בכדי להיות קרובה אליו, לא משנה מה אני אצטרך לעשות או מה יהיה המחיר שאני אצטרך לשלם.

התרוממתי מחיקו של דראקו לאחר ההפצרות שלו שאסור לי להפסיד עוד שיעור. לקחתי את התיק שלי באיטיות וניסתי לא להסמיק בזמן שהוא בחן כל צעד וצעד שלי.

רגע לפני שיצאתי מהמשרד הוא דיבר שוב "רגע, אפריל. מה המספר שלך?" הוא שאל והוציא את האייפון שלו, מסמיק מעט "ב-בכדי שאני אוכל לשמור איתך על קשר ולעדכן אותך בשעות"

מסרתי לו את מספר הטלפון שלי בחיוך, מרוצה ומאושרת.

"אני אסמס לך בכדי שתוכלי לשמור את המספר שלי" הוא אמר והניח את המכשיר הנייד על השולחן שלו.

"אוקי" עניתי, טוחבת קצוות שיער מאחורי האוזן שלי.

יצאתי ממשרדו של אדון מאלפוי בחיוך ענקי, הרגשתי השתפרה פלאים. הפחדים שהיו לפני כן נעלמו לגמרי.

משהו רטט בתוך התיק שלי וידי נברה בקדחנות בכדי למצוא את הטלפון הארור.

הודעה חדשה אחת מ: מספר לא ידוע.

תגיעי ביום שלישי בשעה שבע בערב בדיוק ,אל תאחרי בבקשה. ד'.

שמרתי את המספר תחת השם דראקו ולא הצלחתי להוריד את החיוך המטופש מהפנים שלי.

לא יאמן איזו השפעה עצומה יש לו עליי.

תגיבו, אני רוצה לשמוע אתכם כמו תמיד.

הפרק הקודם		הפרק הבא