יללת הזאב

יום עצמאות שמח!

מי היה מאמין... שני פרקים ביומיים... בדרך כלל זה שני פרקים בשנתיים ;)

התגעגעתי לטדי...אין מה לעשות...

וואו חכו חכו למה שמצפה לכם...

קדימהה למה אתם מחכים תתחילו תקרוא! 3>

"אז, טד הקטן, ספר איך עבר עליך בבית החולים" ביל פתח בשעשוע, אחרי שנכנסנו למכונית. חבל שאסור לעוף על מטאטא בערים מוגלגיות.

"שמע, אוכלים, ישנים, מה עוד צריך?" אני מחזיר לו.

"אתה מתכוון בלי לפרנס בית? לדאוג לציונים של הבת שלך? לא להבין למה לעזאזל אשתך צריכה שמלה חדשה כל שבועיים? בלי לרדת למתחת לאדמה בנסיעה מבחילה? ובלי קסמים תועים של הבן שלך, שמתקשה להבין שאסור לכשף מחוץ להוגוורטס?" הוא מסתכל עליי דרך המראה של האוטו, ואני רואה איך הוא מתאפק לא לצחוק עליי "קטין" הוא מוסיף.

"היי, ביל! נסה אתה להיות עיוור לשבועיים, ואז להשלים את כל החומר של תחילת שנה, ועוד השנה החמישית! נסה אתה לתפוס צפרדע שוקולד בלי לקום מהמיטה!" צפרדע שוקולד זה באמת דבר בלתי תפיס. 

"תרגע, קטן. נסה אתה להשתתף בקרב על הוגוורטס ולראות את החברים שלך מתים מול העיניים. את אח שלך" הוא אומר. כשביל רוצה לתקוף, הוא תוקף.

"אה, כן? נסה אתה לגדול יתום עם סבתא זקנה" נראה אותו עולה על זה.

"טוב, גם לגדול עם עוד שמונה נפשות בבית קטן זה לא תענוג גדול" הוא אומר.

"נו באמת. ואיך זה לגלות שאתה מסוכן לציבור, וכל ירח מלא להיות תקוע בבית חולים?" אני אומר בזעף.

"אה, אז זה הסיפור? אתה איש זאב כמו לופין?" הוא אומר-שואל.

"רגע, כל השיחה הזאת הייתה בשביל להוציא ממני את זה?" אני אומר בשעשוע. הוא מכיר אותי טוב מדיי, הרי אם הוא היה שואל ישירות הייתי מתחמק.

"אל תתפלא כל כך. אתה ילד קשה לפיענוח" הוא אומר.

"אני לא ילד" 

"צודק, סליחה." הוא אומר, ואז לוחש "קטין".

אני מחליט להתעלם. "גם אתה איש זאב או משהו בסגנון, לא?" ואז אני לוחש, בבגרות מירבית "זקן".

"משהו בסגנון, אני מניח. ואני לא זקן" הוא לא נשאר חייב.

"אז אני לא קטין. ותגיד, אז מה קורה לך בליל ירח מלא?" 

"תשאל את פלר, אני לא זוכר הרבה. אבל אני חושב שאני אוכל הרבה בשר, ומיילל. למה אתה חושב שאנחנו גרים במקום מבודד? היללות שלי היו מבריחות את כל השכנים. אני לא הופך לזאב, אבל יש לי כמה מהדחפים שלו. אתה יודע, זה לא שאני בוא והורג אנשים, או נושך אותם" הוא מסיים במרמור.

"עוד לא היה לי שום דבר כזה של זאבים. שאלתי פעם את סבתא, בגיל עשר, אם קורה לי משהו בירח מלא. היא אמרה שאני ישן כמו דוב בשנת חורף ונוחר כמו שור עצבני. אבל בלילה האחרון מתברר שגם לי היו 'דחפים'..." אני אומר בבלבול ותהייה.

"טוב, כנראה לקח לזה הרבה זמן להתעורר אצלך, הרבה מאוד זמן. אולי הגוף שלך סתם חשב שזה נסיון כושל להפוך את האוזניים שלך לפרוותיות" הוא צוחק קצת.

"מה פתאום, זה ממש קל!" אני מחליט אפילו לא לעצום עיניים. אני מתמקד רק בכביש שמולי, ומניע את האוזניים שלי, משנה אותן ומעצב אותן עד שהפ מחודדות ופרוותיות.

ביל מביט אליי מהמראה "אוהו, איזה אוזניים! אפור סערה, אהבתי את הבחירה" הוא אומר, וחושב. "טוב, אז אולי זה לא העניין. הארי הסביר לי קצת איך הכל קרה, אז אני חושב שזה קשור לצבע העיניים שלך... שדרך אגב נראות נחמד" הוא אומר בחיוך.

"צבע העיניים? עשיתי אותו כבר כמה פעמים... אני לא חושב שזה קשור..." אני חושב. באמת מעניין מה עורר את הגנים האלה... אני מסתכל על הכביש תוך כדי הרהורים, וקולט פתאום איפה אני "ביל, זה הכביש שמוביל לביקתת הצדפים. לא נוסעים לסבתא?" אני שואל בבלבול.

"לאנדרומדה? לא, עייפת אותה מדיי. את היום האחרון לחופשה שלך תבלה איתנו. דומיניק בהוגוורטס, אבל וויקטואר ולואיס איתנו, כי וויקטואר הושעתה לישלושה ימים- פיצוץ של איזה ארון שיקויים או משהו, ולואיס הושעה לשבוע- קשה לו להשלים עם העובדה שאסור לכשף מחוץ להוגוורטס, כמו שכבר אמרתי. אז יהיה כיף. כולנו התגעגענו אליך, טד" הוא מחייך.

"רגע... גם ויק תה-" אני מכחכח במבוכה "-גם וויקטואר ולואיס יהיו?" אני אומר, ופתאום השאלה שלי נשמעת לא רלוונטית.

"נו, אמרתי לך שכן. כנראה גם הקליטה השכלית שלך חולה" הוא אומר בשעשוע.

"בסדר, בסדר. אני נראה טוב?" אני שואל פתאום.

ביל בוהה בי דרך המראה. "תמיד היה לך אכפת קצת יותר מדיי מאיך שאתה נראה... אבל כן, בסדר. אבל אם אתה רוצה תשובה אמיתית, אתה צריך לשאול את פלר" הוא מחייך.

"טוב... תודה, אני חושב." אני מהסס קצת.

"קדימה, טד, דיי לפטפט כמו שתי סקיביות זקנות. הגענו" הוא אומר במעשיות, ומחנה את הרכב בצורה מגושמת.

אנחנו יוצאים מהאוטו, ולואיס רץ לקראתנו.

"טדיייי!" הוא צועק בהתלהבות, ואז מחבק אותי חזק. לפעמים אני מופתע מכמה שאוהבים אותי.

"האביר לואיסיאנו! התגעגעתי חבר" אני מחייך. אין כמו תלמיד שנה ראשונה שמת עליך.

לואיס מחייך בתמימות, ואז פונה לביל "אבא, אמא לא מסכימה לי לכשף את הסוס הזה מעץ שידבר. תגיד לה שתסכים לי! הוא לא יקלל!" הוא מושך את ביל בייד, ומוסיף בלחש "כמעט.."

ביל מחייך ופורע לו את השיער -הג'ינג'י מדיי, כיאה לבני משפחת וויזלי- והולך אחריו לעבר הבקתה. "טד, אתה בא?" הוא קורא מעבר לכתפו, ואני מצטרף אליהם.

לואיס פותח בדחיפה את הדלת, ואנחנו נכנסים. לפני כל התמונות האלגנטיות על הקירות והרהיטים המעודנים- אני רואה את וויק. סליחה, וויקטואר...

"ברוך השב" היא מחייכת "רק אתה מסוגל להתעוור בדיוק שבוע לפני תחילת הלימודים" היא אומרת בהתנשאות.

"כן, ורק את מסוגלת לפוצץ ארון שיקויים ולהיות מושעית רק לשלושה ימים. ועוד בדיוק כשאני בא לבקר..." אני מחייך.

"כן, רק אני" היא מחבקת אותי חיבוק קצר עד כאב.

"טדי, מתוק שליייי" פלר מזמרת ויוצאת מהמטבח, עם סינר פרחוני ואלגנטי קשור סביב מותניה ושיערה הכסוף הארוך אסוף בקוקו גבוה מאחורי ראשה.

"מה שלומך, פלר?" אני שואל בנימוס ומחייך, ומייד אני נסחף לחבוק החם שלה. האמת, אני מופתע שצרפתים יודעים לחבק. וויקטואר לא יודעת. היא מנשקת אותי בשתי הלחיים, וכשהיא מסתובבת בחזרה למטבח אני מוחק בחשאי את כתמי האודם מהלחיים.

"טדי" לואי מושך לי את היד "אתה יכול לכשף לי את הסוס? אמא ואבא לא מסכימים לי לכשף אותי בעצמי" הוא אומר בזעם.

"לא." אני אומר.

"למה?" הוא בוהה בי.

"כי אסור. ישעו אותי מהוגוורטס" אני אומר.

"אבל... אבל חוקים נועדו בשביל לשבור אותם! זה מה שדוד ג'ורג' תמיד אומר!" הוא אומר בתחנונים.

"כן, ודוד ג'ורג' אפילו לא סיים את השנה השביעית שלו. דיי, לואי, בוא נעשה משהו אחר" אני אומר.

"וואו, איזה אחראי אתה" וויקטואר מצחקקת "חבל שלא היית כזה אחראי לפני שנתיים. אני אמרתי לך שלהחביא את גברת נוריס זה לא רעיון טוב!"

"נו באמת, וויק. היא הייתה זקנה ומעצבנת, וזה היה ממש מצחיק לראות את פילץ' הזקן משתגע מרוב דאגה." אני אומר בהתגוננות.

"כן, רק שכשהוא תפס אותך זה לא היה כל כך מצחיק. מפרקי הידיים שלך חזרו לתפקד כמו שצריך אי פעם?" היא אומרת, ואני משפשף את המפרקים בהיסח הדעת. 

"דיי, וויקטואר. הייתי קטן, וטיפש כמו לואי" אני מתגונן.

"היי!" לואיס צועק "אני לא טיפש!"

"בסדר, מספיק. אני הולכת לחדר עד ארוחת הצהריים" וויקטואר אומרת ומסתובבת, השיער הארוך, הכסוף והיפהייפה שלה מתנפנף קצת מאחוריה, ואני רואה את הפס הג'ינג'י שהיא צבעה, מאחורי האוזן. כשאני לא רואה את העיניים הכחולות-כהות שלה, אני מרגיש קצת ריק. אני מחכה כמה דקות אחרי שהדלת נסגרת, ואז הולך אל הדלת גם.

"וויק? אני נכנס" אני אומר אחרי שלוש דפיקות בדלת הירוקה-בהירה, ופותח אותה. היא שוכבת על הבטן על המיטה שלה, קוראת תולדות הכישוף. כשהיא רואה שאני נכנס, היא מייד מתיישבת.

"אז..." היא פותחת.

"טוב, האמת שהתגעגעתי אלייך. ואת אפילו לא טרחת לתת לי חיבוק ראוי לשמו" אני אומר בקול נעלב, אבל חיוך קונדסי מופיע על פניי.

"אוי, אתה כזה..." היא צוחקת, ומחבקת אותי חזק. אני מחייך. 

"אגב..." היא מגחכת "זו אופנה חדשה, האוזניים האלה?" היא קמה ופונה לעבר הדלת, שכמו בתזמון משמים- נשמע בעדה קולה של פלר, הקורא לארוחת הצהריים.

"מ... מה?" אני מסמיק.

"הן אפילו קצת חמודות" היא מגחכת ונעלמת מעבר לדלת, לפני שאראה את הסומק בלחייה.

אני מחייך ביני לביני, ומחליף אותן בחזרה לצורתן הרגילה, אחרי התלבטות קצרה.

"חכי לי!" אני רץ אחריה, ואנחנו מתיישבים לארוחת הצהריים.

קורא יקר קורא חביב, עשה טובה פשוט תגיב :)

איי לוב יו פיפול!! 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא