מתחילה סערה

צרעות מזמזמות סביבי. אני קופאת. אלו לא צרעות רגילות- הגוף שלהן גדול יותר, וכולו זהוב. המילה עולה מעצמה בשולי תודעתי. צרעות ציד. אני כושלת מסביב, חובטת בהן עם הקשת שלי. רגע, למה בכלל יש לי קשת? אני צורחת לעזרה, אבל אף אחד לא מגיע. לא קלוב, לא קייטו, לא מרוול. למה הם בעצם היו אמורים לעזור לי? לא חשוב. העיקר הוא שאני יודעת שאני גוססת.

הארס צורב. אני מרימה את זרועי כדי לראות מה מצבה, אבל היא הפכה ל... נחש? הכל מתחיל לצאת משליטה. עפה מולי ציפור שזוהרת כמו מליוני יהלומים. העצים מתחילים לרקוד לצלילי מוזיקה שרק הם שומעים. ודם. דם בכל מקום. דם על הידיים שלי, נוטף לי מהשערות כמו מים, קרוש מתחת לציפורניי. אני חושבת ששמעתי את התותח שלי. למה יש לי תותח בכלל?

"בוקר טוב היפהפיה הנרדמת!" קורא קול אישה בעליזות. אני מתיישבת מטושטשת "איפה אני?". "במרכז המגורים של החיילים" היא מסבירה. חיילים? אני לא זוכרת שהתגייסתי לצבא. אבל אני לא זוכרת הרבה למען האמת. "למה אני כאן?" אני שואלת בקול. עיניה של האישה מבריקות, ואני מתכוננת להרצאה. "את כאן כי יש לך הזדמנות לעשות טובה לאנושות! אתם הולכים להיות צבא צעיר, סמוי וקטלני, ולעזור למדינה שלנו להיפטר מדברים כגון מלחמה וטרור- אף אחד לא יחשוד בחבורת מתבגרים רגילה" קולה מונמך ללחישה "אתם נבחרתם בקפידה רבה- אתם צעירים, חזקים ואין לכם מכרים באיזור שעלולים לחשוף אותכם. את מבינה?" "אוה, ברור שאני מבינה" אני משיבה. כי אני באמת מבינה מה הם רוצים.

אנחנו נשק יום הדין.

אני צועדת לחדר האוכל. אני נראית עכשיו כמו עוד חיילת מהשורה- שיער אסוף ומדים. המדים ממש משונים- חולצה קצרה שחורה, מכנסיים כהים עד השוק ומין פס אדום ואפור שמתמשך לאורך הבגד, ועל השרוול המספר אחת. הם מחרידים, ולא במובן האופנתי.

על השרוולים של כולם יש מספרים, מאחת עד שתים-עשרה. משונה. לפתע אני רואה פרצופים שאני מכירה- קייטו ורו יושבים ליד שולחן. מוזר, הייתי מצפה שרו תשב עם ת'רש או משהו כזה וקייטו עם קלוב. כשאני סורקת את החדר, אני מגלה שהם לא שם בכלל.

רו טופחת בהקלה על הכיסא שלצידה, אבל קייטו נראה זועף משהו. "ככה מהר נכנעת להם?" הוא מסנן אלי. רו נאנחת "כבר אמרתי לך, לנו לא הייתה בחירה!" הוא מושך כתפיים "את בכל זאת בת שתים-עשרה, אבל הייתי מצפה שגלימר תילחם" רו בוהה במבט זועם בחלל האוויר. אוי, זו הייתה כל כך טעות מצידו. "ומה איתך? גם אתה לובש את המדים" אני עוקצת. אני מבחינה שהמספר שלו הוא שתיים ושלה אחת-עשרה. הוא נועץ בי מבט רושף "רק אחרי שהם חתכו את קלוב". זה כבר משתיק אותי.

רו פתאום קופצת "יש לי רעיון! תפסיקו להתנהג כמו ילדי גן והעולם יהיה מקום יותר טוב יותר!" אני מושיטה יד "בעלי ברית?". "בעלי ברית".

ילדה קטנה נושאת את המגש שלה לכיוננו. היא בערך בגילה של רו, ויש להן מבנה דומה. השיער שלה בהיר ואסוף בצמות, ורק חושף יותר את הפנים המבוהלות שלה. יש לה את המספר שתים-עשרה. "היא אמרה לי שזה בסדר לשבת איתכם" היא אומרת. הקול שלה עדין, אבל יציב. "מי זאת היא?" אני תוהה. "הנערה ששיחקה בסכינים" הילדה אומרת. קייטו נרגע. אני מגלגלת עיניים. ברור שזאת קלוב.

"איך קוראים לך?" שואלת רו.

"פרימרוז אוורדין"

אני קופאת.

הפרק הקודם		הפרק הבא