לילי אוואנס-סנייפ

בס"ד

בבוקר למחרת הארי ראה את הוריו מגיעים לארוחת הבוקר כשעיניהם טרוטות מעייפות. מה, הם דיברו רק עליו כל הלילה? לא ייתכן, הארי היה בטוח שהיה בשיחה הזאת משהו מעבר. הם גם לא נראו כל כך כעוסים זה על זו, וכשהארי הביט בשעוני החול שמציגים את הנקודות הוא ראה שכל הנקודות שאיבד לגריפינדור עלו במהלך הלילה. אבל עדיין הם נראו... לא נינוחים... גם דמבלדור נראה מוטרד מעניין מסויים ובמקום לשבת בין פרופסור מקגונגל לבין פרופסור ספראוט הוא ישב ליד סוורוס ושוחח איתו ועם לילי בלי הפסקה.

"על מה הם מדברים שם?" שאל אותו נוויל שישב לצידו.

"אני לא יודע," אמר הארי, "אבל זה נראה רע..."

בינתיים, בשולחן סלית'רין, בין דראקו מאלפוי לבלייז זאביני, ישב רון וויזלי וזלל את ארוחת הבוקר בתיאבון.

"אתה יודע, וויזלי," בלייז אמר לו, "אני עדיין לא מבין איך הגעת לכאן."

"חשבתי שכבר ניהלנו את השיחה הזאת," רון ענה לו במבט רושף אש.

"אבא שלי אומר שאתה כאן בגלל הרצון להוכיח את עצמך על פני האחים שלך, וכי אתה טהור דם, או שאולי יצא להורים המוזרים שלך ילד שפוי סוף סוף..." דראקו אמר.

רון הרגיש כיצד הוא נעשה כועס יותר ויותר והוא התפתה לצעוק על מאלפוי, אבל מבט אזהרה מפנסי פרקינסון שישבה מאחורי דראקו הבהיר לו לשנות גישה. הוא סלית'ריני עכשיו והוא סלית'ריני מבחירה, ולכן הוא צריך להגיב כמו סלית'ריני.

"אני מבין שהילד הקטן של אבאל'ה עדיין לא יודע לחשוב לבד..." רון ענה לבסוף. פנסי זקרה לעברו שני אגודלים אוהדים והוא חייך לעברה בחזרה. דראקו, לעומת זאת, ישב ושתק.

"היי, תראה, הבוצדמית החנונית הזאת מסתכלת עליך," בלייז הסב את תשומת ליבו של רון.

"אה?" הוא שאל בהיסח הדעת.

"נו, הגריפינדורית שנצמדת להארי סנייפ," בלייז אמר. רון הביט בה וראה איך היא מסיטה את מבטה כשהסתכל עליה.

"תגיד, אתה חושב שזה נכון?" שאל רון.

"שמה נכון?" שאל בלייז.

"השמועות שכשהארי סנייפ היה תינוק הוא הביס את אתה יודע מי?" שאל רון.

"לא יודע, איך בדיוק הוא עשה את זה? תחשוב על זה! אדון האופל היה חזק מאוד!" בלייז ענה לו. רון חשב שבלייז אומר את זה רק כי הוא מסתיר מרון את האמת. רון ידע שמשפחת זאביני הייתה משפחה של אוכלי מוות כמו שהוריו כתבו לו בצרחן שקיבל בוקר קודם לכן (האמת שבלייז הובך מזה יותר מאשר רון עצמו) ולכן הניח שאוכלי המוות ירצו להסתיר את המידע שהיה מביך במידה מסוימת לאדון האופל.

"למרות שמשפחת סנייפ הזאת נראית לי יותר מסתורית ממה שהיא נראית," בלייז אמר.

"אוי, זאביני, תפסיק עם השטויות," מאלפוי אמר, "אתה שוב חושב יותר מדי!"

רון לא הסכים עם דראקו. הוא חיבב את בלייז יותר מכל אחד אחר בבית סלית'רין. אבל הוא לא הגן עליו, הרי כך גם הערך שלו וגם של בלייז ירד. רון הבין שהוא באמת חושב כמו סלית'ריני וכנראה הוא בחר את הבית הזה ובצדק.

הוא נזכר בטקס המיון שנערך שלשום, איך הוא הניח את המצנפת על ראשו.

"עוד וויזלי!" היה הדבר הראשון שהמפלצת לחשה באזנו.

"די כבר! אני לא סתם אחד! די!" הוא התעצבן עליה.

"כן, קיים בך רצון להוכיח את עצמך בהשוואה לאחיך. בלי וצ'ארלי היו הילדים הראשונים כך שלא הייתה להם בעיה, פרסי הוא די מוזר אז זה גם ככה לא משנה לו ולפרד ולג'ורג' יש זה את זה למרות שהם בכלל לא חשבו על להוכיח את עצמם כשמיינתי אותם... אבל לך תדע, אנשים משתנים במהלך שבע השנים האלה."

"אל תשווי אותי לאחים שלי!" הוא התעצבן עליה.

"כן, אצלך זה חזק במיוחד. אתה רוצה להיות שונה. אתה לא רוצה ללכת בתלם," אמרה המצנפת, "למרות שאצלך זה באמת שונה. תחשוב על זה, אתה במחזור של הארי סנייפ! אם תתמיין איתו לאותו הבית תיזכר בתור מי שהיה לצד הארי סנייפ כל השנים האלה!"

"מה, ולחסות בצילו? להיות מספר שתיים גם בבית הספר?" הוא הקשה.

"אני לא בטוחה," ענתה המצנפת, "כשמיינתי אותו לפני כמה דקות הוא עשה רושם של אדם מאוד שקול. כדאי לך להתמיין לגריפינדור."

"אם באמת כל כך כדאי לי אז למה את לא צועקת את זה החוצה?" שאל רון, "ולמה את כל כך לוחצת על בית גריפינדור?"

"אני הייתי המצנפת של גריפינדור אז אני משוחדת לטובתו," צחקה המצנפת, "וגם אני לא משוכנעת לחלוטין הבית הזה ראוי לך."

"זה רק אני או שהחשיבה שלך מאוד אינטרסנטית?" שאל אותה רון, "הבית ראוי לי, כדאי לי להיות שם... זאת חשיבה סלית'רינית!"

"היכולת שלי היא לשקף את המחשבות הכמוסות ביותר בתת המודע שלך, רון, ואם אתה רואה את זה כחשיבה סלית'רינית כנראה זה הבית המתאים לך. ככה אתה גם לא תהיה סתם עוד וויזלי... כן, אני מרגישה אותך, רון. אתה שייך לבית סלית'רין!" ואת המילה האחרונה היא צעקה לכל האולם הגדול כשרון צעד לבית סלית'רין בלב שלם. אילו הוא היה נפגש עם הארי ברכבת אולי הוא היה משנה את דעתו...

הארי לא היה רגוע. הוא ניגש לשולחן המורים.

"אבא! אמא! מה קרה? אתם נראים רע!" הוא אמר להם.

"עוד שעה יתקיים הערעור של סיריוס," לילי ענתה לו. זה שנים התנהל מאבק משפטי מול סיריוס בלק בנוגע למותו של פיטר פטיגרו. קטגורו של סיריוס כינה אותו "חבר המסדר הכי אוכל מוות שהיה", וגם "בלק נשאר בלק - אי אפשר לנתק את המשפחה הזו מהאופל." סיריוס יצא אשם בכל המיוחס לו והוא ערער שוב ושוב בכל דרך אפשרית. עורך הדין שלו, קינגסלי שאקלבולט, עשה ככל שביכולתו להוציא את סיריוס זכאי במשפט וכך המשפט הדרדר לסחבה משפטית ארוכה שנמשכה שנים, עד לאותו היום למעשה.

"היום גזר הדין הסופי," לילי אמרה, "ולא תינתן אפשרות לערעור. היום זו ההזדמנות האחרונה של סיריוס. יכול להיות שהוא ייזרק לאזקאבאן היום."

"אנחנו נוסעים לקסמהדרין עכשיו," סוורוס אמר, "ולכן השיעורים שלנו היום לא יתקיימו."

באותו הרגע דמבלדור נעמד והשתיק את כל הנוכחים. לילי וסוורוס סימנו להארי לחזור למקומו בשולחן גריפינדור.

"רק הודעה קצרה," דמבלדור אמר כשהארי התיישב במקומו, "השיעורים של הפרופסורים סנייפ וסנייפ לא יתקיימו היום באופן חד פעמי." גל של קולות מאוכזבים נשמע באולם הגדול.

"מוזר, בבית הספר המוגלגי שלי כשהייתה הודעה כזאת כולם היו שמחים," אמר דין תומאס.

"כנראה שלא היו שם מורים כמו הפרופסורים סנייפ," הרמיוני ענתה לו.

"מה קרה?" נוויל שאל אותו.

"אני אגיד לכם במקום פחות רועש," הוא אמר לנוויל ולהרמיוני.

שופטי הקסמהדרין התכנסו בסטונהנג', שלמוגלגים נראתה כמו כמה אבנים מוזרות אך בעיני קוסמים זה היה בית משפט מפואר. הם התיישבו במקומותיהם כשכסאו של אלבוס דמבלדור, אחד השופטים, נותר ריק.

"המשפט מתחיל עוד 10 דקות! אפילו הנאשם ועורכי הדין כבר פה! איפה הוא?" שאל אחד מהשופטים שהציץ בשעונו.

דלת האולם נפתחה ואלבוס דמבלדור נכנס פנימה יחד עם לילי וסוורוס סנייפ.

"הבאתי צופים," הוא אמר ולילי וסוורוס התיישבו על ספסל יחד עם כמה קוסמים שבאו לצפות במשפט. הם חייכו בחביבות לסיריוס שישב על ספסל הנאשמים והוא החזיר להם חיוך מפוחד. הם ביקרו פעמים רבות באולם הזה כשנתבקשו למסור את עדויותיהם. הפעם זה היה שונה.

"טוב, כל השופטים כאן, אפשר להתחיל," דמבלדור אמר כשהיישב בכסאו, "אני מקווה שכל אחד הגיע להחלטה הנכונה ביותר אז ללא תקדימים מיותרים בואו ניסגר על הנוסח הסופי," והשופטים יצאו מאולם המשפט לחדר צדדי. לאחר התייעצות הם חזרו ואחד השופטים הקריא ממגילת קלף את סיכום המשפט, דבר שהיה ארוך בהתחשב בסאגה הארוכה הזאת, ובסופו של דבר הכריס על סיריוס בלק כאשם בכל המיוחס לו. זעקות שבר נשמעו ודמבלדור, לילי וסוורוס נפרדו מסיריוס בדמעות. שאר השופטים יצאו מהאולם.

"עוד לא אכלתי הבוקר, למה זה היה כל כך מוקדם? זה ממש מרגיז!" אמר אחד מהם.

"כן, זה היה יכול להיגמר מוקדם יותר אם הדמבלדור הזה לא היה מתחיל לבלבל לנו במוח עוד פעם," אמרה שופטת אחרת, "וגם אני רעבה. בואו נתעתק לקלחת הרותחת."

וזו הייתה ארוחת הבוקר שלהם.

ג'יימס פוטר התעורר בתאו באזקבאן. הוא יצא לדהירה כאייל על רצועת החוף של האי אזקאבאן באותו הלילה ולכן התעורר מאוחר. למזלו הסוהרסנים היו עיוורים ולא שמו לב לכך, וטוב שכך. אחרת היו מעבירים אותו לאגף האנימאגים. מה שהעיר אותו באותו הבוקר היה חבטת עיתון על פניו. אחד הסוהרסנים, שהיה רזה מהשאר, היה זה שחילק לג'יימס את העיתון בכל בוקר. בעמוד השער הופיעה תמונה של סיריוס בלק עם הכיתוב "אשם". ג'יימס חייך בשביעות רצון. הכל פועל לפי התוכנית. הוא פתח את העמוד האמצעי של הנביא היומי וראה את מה שחיפש.

בכל שנה, יומיים לאחר פתיחת שנת הלימודים בהוגוורטס, הנביא היומי מפרסם את תוצאות המיון של תלמידי השנה הראשונה בעמוד האמצעי של העיתון. ג'יימס פתח אותו במהירות וקרא ברפרוף את ארבע הרשימות - רשימה לכל בית. הוא ראה בבית גריפינדור את השם "סנייפ הארי".

"עוד מעט כבר לא תהיה תלמיד בהוגוורטס, או תלמיד בכלל," לחש ג'יימס והמשיך הלאה. הארי סנייפ לא היה השם שחיפש ברשימה. לא, כדי שהתוכנית שלו תעבוד הוא היה צריך לגרום לבלתי צפוי לקרות. והבלתי צפוי אכן קרה, ממש מעל השם "זאביני בלייז" הבלתי צפוי חיכה לו בשם "וויזלי רונאלד".

"מצויין!" ג'יימס לחש, "מעולה! הכל הולך לפי התוכנית!"

הוא דפדף חזרה לכתבת השער, בה נכתב שבלק יגיע לאזקבאן בדיוק עם צאת הכוכבים.

"אני יוצא מכאן היום," ג'יימס לחש. הוא ניגש לסוהרסן הרזה שהעניק לו את העיתון ולחש באזנו: "אני בורח היום, זנב תולע! היום עם צאת הכוכבים! תתכונן! היום, עם בואו של רך כף, נעבור לשלב הבא!".

הסוהרסן הרזה ההוא השמיע חרחורים משונים והגיש לג'יימס את ארוחת הבוקר על מגש וג'יימס טרף אותה בפראות בעזרת ידיו בלבד. הסוהרסן הרזה לקח את המגש הריק והסתלק משם, משאיר את ג'יימס המאושר והמטורלל לבדו. האם הסוהרסן הזה הוא באמת זנב תולע או שמא נוכחות הסוהרסנים העבירה את ג'יימס על דעתו? ואולי קיימת אפשרות שלישית?

הפרק הקודם		הפרק הבא