שובו של המלך

"אוקיי, אז... ביל, פלר, טונקס- את בטוחה שככה את רוצה שאני אקרא לך?"

"בטוח."

"אוקיי. ו... אתה באמת רמוס? באמת?"

"הגוף משתנה כשעובר זמן."

"שבע עשרה שנים?"

"כמעט."

רגולוס הנהן. הוא התעורר לפני בערך רבע שעה והבין שהוא מוקף בזרים שטוענים שעברו כמעט עשרים שנים מאז שדיבר עם מישהו לאחרונה. הוא בילה את הזמן הזה בניסיון להשלים את הפערים.

"אתה מקבל את זה לא רע," ציין רמוס.

"אני נראה אדיש כי אני לא באמת יודע איך להגיב." הוא זז קצת במיטה, הכל עדיין כאב לו. "ו... טוב, זו שאלה נוראית, אבל הייתי מת, נכון? נחשבתי מת. מה סיפרו לכם?"

"מי סיפר מה?"

"אף אחד לא נתן הסבר לאיך מתתי?"

"טוב... אמא שלך הפיצה את השמועה שאתה פחדת מאוכלי המוות," התחיל רמוס להסביר, בטון כמעט מתנצל.

"פחדתי?"

"כן, ונהרגת כשניסית לברוח."

"ברצינות? ממה כבר פחדתי שם?"

"אני תמיד ניחשתי שמהדברים שהכריחו אותך לעשות שם. אתה אף פעם לא היית אלים מדי."

"דבר בשם עצמך."

"ראיתי אותך כשפגעו במרלן. היה ברור שאתה מת מבפנים מזה שאתה לא יכול לעזור לה."

רגולוס הרים מבט ועיניו פגשו באלו של לופין. "אני מתתי מבפנים כי נפלתי יותר מחמישים מדרגות והכל כאב לי."

"אם זה מה שאתה אומר."

"שברתי כתף אחת, יד שניה וקיבלתי נקע בקרסול והמון מכות בגב."

"אאוץ'," טונקס העוותה פנים. כשהוא התעורר היה לה שיער וורוד וזרחני.

"מאוד."

"ועדיין, אני לא עיוור," אמר רמוס.

"אתה עיוור וחצי אם אתה חושב שהיה אכפת לי ממרלן במצב הזה."

"אם זה מה שאתה אומר."

רמוס צדק, אם להיות כנים. רגולוס לא יודה בזה לעולם, אבל הוא צדק.

"ואת הבת של אנדרומדה." רגולוס פנה אל טונקס כעת.

"נכון מאוד. אתה מתגעגע אליה?"

"לא, היא מנודה, אני מתגעגע אליה באותה מידה שאני מתגעגע לסיריוס."

"אתה יודע, ההורים שלך מתים, אתה יכול להפסיק להעמיד פנים שאתה אוכל מוות טהור דם שמסכים עם המשפחה שלו."

"אני ממש לא מעמיד פנים."

"אתה לא יכול לומר בוצדם בלי לעשות פרצוף סובל."

"תסלח לי שאני יותר טוב משימוש במילים מגונות באמת. חונכתי לערכים של נימוס וכבוד."

רמוס הרים גבה, משועשע מעט.

"תסתום."

"לא אמרתי כלום רגי."

"אל תקרא לי ככה."

רמוס גיחך קצת, ואז הביט בו במעין חיוך. רגולוס זיהה נוסטלגיה בעיניו. "על מה אתה מסתכל?"

"שום דבר מיוחד."

רגולוס ניסה לחשוב על המידע החדש הזה. "היא באמת לא יכלה למצוא לי מוות הירואי יותר?"

"זה באמת מה שמעניין אותך כרגע?" שאל רמוס בחצי חיוך.

"זה חבל לדעת שכולם זכרו אותי כפחדן שלא יכול אפילו לברוח כמו שצריך."

"זה באמת לא סיפור מוות נוראי כל כך."

"יכלו לומר משהו אחר..."

"כמו מה?"

"כמו..." רגולוס נשען אחורה. "רגולוס בלק נהרג שעה שניסה לפרוץ לתוך בית שעולה בלהבות, שעה ששמע משם בכי של תינוק."

"ברצינות?" גיחך ביל, שהקשיב לשיחה ממיטתו בדממה.

"או, רגולוס א. בלק, מכשף גאוני וצעיר במיוחד, נהרג בשעה שניסה למצוא כישוף שיאפשר לחסום את הקללות הבלתי נסלחות. אמנם, הוא נהרג בשל תומכיו של זה שאין לנקוב בשמו שפרצו למקום בו עבד על הכישוף, ולא בגלל הכישוף עצמו."

"באמת?"

"אמו של בלק מבכה על האובדן: הוא היה בן מקסים, תמיד מוקף חברים ונשים צעירות, היה לו המון לתרום לקהילת הקוסמים האנגלית, ולעולם בכלל."

"רגולוס, כמה אתה חושב שאמא שלך אהבה אותך?" גיחך לופין.

"יותר מ'הוא היה פחדן וניסה לברוח מהתחייבויות', אם להיות כנה."

"תמיד מוקף חברים ונשים צעירות?" שאלה טונקס.

"את לא יודעת אם זה נכון או לא."

"אני יודע. זה לא נכון," חייך לופין אליו.

"טוב, היא יכולה לשקר בשביל הבן המת שלה."

רמוס שחרר צחוק קטן, רך.

"ביום שבו אני אבין מה לעזאזל מצחיק אותך במצב הזה..."

אבל רמוס לא ענה.

אחרי כמה זמן התעורר גם הילד שישן קרוב למיטה, מישהו בשם נוויל. רמוס הסביר לו שמדובר בבן של פרנק ואליס לונגבוטום, ושגם הם לא חיים באושר ועושר בימינו.

"הייתי חסר בקושי שבע עשרה שנים. מתי כל הדברים האלו הספיקו לקרות? במיוחד אם אדון האופל נעלם לשלוש עשרה שנים באמצע..."

רמוס רך משך בכתפו והביט ברגולוס שמשתדל להסתרק.

הוא בקושי היה מסוגל לעמוד. אמנם מוחו לא הרגיש את זה וגופו לא השתנה הרבה, אבל שבע עשרה שנים של חוסר תנועה השאירו עליו חותם. ואם זה לא מספיק, הלחץ של המים גם הוא לא עזר, בלי להזכיר את העובדה שהמים גם נספגו בגופו והוא התעורר במיטה לחה במיוחד כי המים החלו להתנקז ממנו.

גם סיפרו לו, כשהיה עירני יותר, על מה שקרה אתמול בלילה. יידעו אותו גם על ההלויה של דמבלדור.

"אני לא יודע אם כדאי שתלך," אמר רמוס בעוד רגולוס סוגר את העניבה השחורה שקיבל. "אתה אמור להיות מת כרגע. לא נראה לי שיניחו לך אם יגלו שחזרת לחיים."

"ועדיין, הייתי רוצה להשתתף בהלוויה של דמבלדור. לא הסכמנו על המון דברים והמשפחה שלי תמיד הייתה נגדו, אבל בסופו של דבר הוא היה קוסם מדהים ואדם חכם במיוחד."

רמוס הנהן. "אני אבדוק עם פרופסור סלגהורן אם יש לו קצת שיקוי פולימיצי ונראה אם נוכל למצוא לך קצת שיער-"

"שום פולימיצי!" נבחה מאדם פומפרי. "הגוף שלו בקושי מתפקד, נס שהוא עדיין עומד. עכשיו אתה רוצה לתת לו פולימיצי?! לא. תמצאו דרך אחרת להביא אותו לשם."

"אבל מדאם פומפרי-"

"שקט שם בלק, תגיד תודה שהרשיתי לך לצאת מהמיטה בכלל."

רגולוס נאנח חרישית. "תודה שנתת לי לצאת מהמיטה מדאם."

"ותוריד את הסרקזם הזה מהקול שלך." היא סיימה לבדוק את ביל ונעלמה לתוך המשרד שלה.

"סרקזם? באמת התכוונתי לזה! אני לא תמיד סרקסטי..."

"לא, רק 99 אחוז מהזמן," אמר רמוס. "אולי עדיף שרק תביט מהחלון. רואים את זה מכאן, רואה? האנשים ששם, אלו הקברנים."

רגולוס אימץ את עיניו קצת, אבל הוא ראה אותם על שפת האגם. קבוצה של חמישה אנשים בערך, מתעסקים באדמה.

"אני מניח שזה יהיה הכי בטוח." הוא אמר באכזבה קלה.

"כן, ואז נעביר אותך למקום בטוח."

"איפה?"

"מחוץ לאנגליה."

"בסקוטלנד?"

"לא."

רגולוס מצמץ בבלבול. "אירלנד?"

"נוציא אותך מאירופה בכלל, רגולוס, נשמור עליך עד שהכל ירגע ואז תחזור כשהמלחמה תיגמר."

"אולי גם נרכב על חד קרן לירח?"

"אוקיי, מה הבעיה בתוכנית הזו?" רמוס שילב את ידיו ונשען על הקיר.

"אולי הבעיה היא שאני רוצה להילחם?"

"אתה חלש מדי כרגע, אדיף שתיתן לאחרים לאילחם," אמרה פלר וסידרה את שיערו של ביל.

"אנשים חושבים שאתה מת, זו ההזדמנות המושלמת בשבילך לשמור על עצמך," הוסיף ביל. "אף אחד לא יתהה לאן נעלמת אם אתה כבר מת."

"אתה מדבר עם בחור שהיה מוכן למות בגיל שמונה עשרה בשביל לנסות לתרום לעצירה עתידית של אדון האופל. אני רוצה להילחם."

"לפחות עד שתחזור לקו הבריאות," הציע רמוס.

"שמעת את מדאם פומפרי, 'הוא לעולם לא יחזור לעצמו לחלוטין, אם כל השנים שבהן הוא היה קפוא לא הרסו את הגוף שלו, הרעל שהוא שתה לפני כן כן הרס.' אני לא מסוגל לחזור לקו הבריאות."

"רגולוס, זה יהיה טיפשי לתת לך להילחם עכשיו."

"אני יכול לעזור רמוס, אולי עדיף באמת שאוכלי המוות לא יראו אותי, נכון, אבל אני יכול לעזור."

"נדבר על זה אחרי ההלוויה," קבע רמוס, ורגולוס החליט שלא לריב איתו בנושא. לא עכשיו.

הפרק הקודם		הפרק הבא