השנה השלישית של ארתור

יומן.

החלטתי לכתוב על מה שקרה בשיעור שיקויים.

הוספתי אבקה לשיקוי של מי שלידי, ואז קלטתי באיחור שזאת היתה מולי.

היא הספיקה רק לנעוץ בי מבט זועם לפני שהמורה הגיע לקדירה שלה.

"נראה את השיקוי שרקחת," הוא אמר בזלזול משועמם.

הוא התבונן בשיקוי ולפתע השתנתה הבעת פניו מזלזול מוחלט לתדהמה.

"השיקוי שלך בסדר," הוא אמר לבסוף, לא מצליח להסתיר את תדהמתו.

"אבל-", מולי החלה להגיד, מופתעת גם היא.

"אל תדברי בזמן השיעור!", המורה קטע אותה,"יצא לך בסדר! חמש נקודות לגריפינדור. מרוצה?"

מולי היתה המומה. הפעם היחידה שבה מורה הוסיף נקודות לגריפינדור בזכותה היתה כנראה הפעם הזאת.

אחרי הלימודים היא ניגשה אלי. 

"תודה שעזרת לי עם השיקוי."

"אני מוכן לעזור לך תמיד בשיעורי שיקויים... אם רק תסבירי לי למה את כועסת עלי."

"אתה יודע. כולם יודעים את זה."

"אני יודע שאת כועסת עלי בגלל משהו שעשיתי לפוזי, אבל אני רק סירבתי להיות בן זוג שלה. זה פשע?"

מולי נראתה ממש מעוצבנת.

"זה לא מה שעשית."

"לא? אז מה עשיתי, רצחתי אותה בעינויים מחרידים?"

"תפסיק להיתמם! כולם יודעים שאתה גרמת לה לשתות שיקוי אהבה!"

"על מה את מדברת?" הייתי המום לגמרי. זה היה מגוחך.

"אתה עשית את זה בכוונה כדי להשפיל אותה! זה מה שהיא סיפרה לי!"

"את עדין מאמינה לה אחרי כל השטויות שהיא הפיצה עליך?"

מולי נעלה את הרגליים שלי בלחש ונפלתי. הפנים שלה היו אדומות. אני מקווה ששלי לא.

"יש לי הוכחות! אתה הכנסת לה שיקוי אהבה למים שהיא שתתה, ולפני כמה זמן עשית את זה גם לי..."

מולי השתתקה כשקלטה מה היא אמרה.

"זה.. זה לא... לא אמרתי את זה," היא מלמלה נואשות ויצאה מהכיתה בסערה.

הדלת נטרקה מאחוריה והשאירה אותי לבד, עם רגליים נעולות.

ועם חיוך מטורף על הפנים.

סוף.

הפרק הקודם