כוח הקסם היהודי

בס"ד

לא הייתי פה זמן מה. צריך קצת לנקות אבק ולחמם מנועים..

"מה? מי? גולדי?" שאל עומר מיד אחרי שהילל שאל את השאלה שלו.

אמא של עומר רק הביטה בהילל מבלי להוציא מילה.

"לא, זאת גולדי, אני בטוח," אמר הילל, "וזה מסביר כל כך הרבה..."

"על מה אתה מדבר?" שאל עומר בעצבנות, "גולדי גולדי? אשתו של ישראל?"

"גרושתו," תיקן הילל, "ואתה ראית אותה בהגיגית. תסתכל על אמא שלך. היא גולדי. היא לא השתנתה הרבה. זה מסתדר מבחינת הגיל והתאריכים והשמות והסיפורים..."

"מה אתה רוצה מאמא שלי?" המשיך עומר להתעצבן, "היא אמא שלי והיא לא אף אחת אחרת!"

"לא הבנתי, איך אני אמור לעזור לכם?" שאלה חלושות אמא של עומר, או גולדי.

"השם שלך הוא גולדי לוי," אמר לה הילל, "את היית החברה הכי טובה שלי עד שנעלמת..."

כשהילל היה צעיר ויפה, לפני שישים שנה, הוא קיבל ינשוף בהול שמצא אותו איכשהו.

"שלום חבר," אמר לו הילל. הייתה לו אז גישה מיוחדת לבעלי חיים. חוסר האונים שלהם גרם לו להזדהות עימם, כי גם הוא חש חסר אנים כשהסיוטים הפסיכדליים החלו לתקוף אותו.

הינשוף שמט מכתב מרגליו והתיישב על כתפו של הילל שתפס את המכתב.

"לכבוד הילל בן שחר" היה כתוב על המעטפה הלבנה והחלקה.

"איך מצאת אותי?" שאל הילל את הינשוף. הילל העריך שהמכתב הזה הגיע מישראל, ואילו באותה תקופה הוא היה במקום כל כך רחוק משם...

הילל פתח את המכתב וקרא אותו. זה היה מכתב מגולדי שקראה לו לבוא ארצה ולהיפגש עימה על "נושאים רציניים ביותר".

"נו, אם הגעת עד כאן כנראה זה באמת חשוב," אמר הילל, "עכשיו אני צריך למצוא דרך לצאת מהמדבר הזה ולחזור לארצנו."

הוא מצא דרך. הוא הגיע לרצועת החוף ומשם לנמל התעופה. תוך 20 שעות הוא נחת בשדה התעופה רמלוד הישראלי שם חיכתה לו גולדי.

"ברוך הבא, הילל," היא אמרה לו בחיוך. שיערה הזהוב כשמה לא היה מפוזר ומלא חן כתמיד אלא אסוף ומהודק כך שכמעט לא נראה תחת הכובה שחבשה. היא לא נראתה מטופחת כבעבר - שמלה דהויה, ללא איפור ועם מבט עצוב בעיניים למרות שהתאמצה לחייך.

"שלום גולדי," אמר לה הילל, "מה היה דחוף כל כך? הייתי צריך לבוא הנה מאוסטרליה!"

"בוא איתי," היא אמרה לו, אחזה בידו ולקחה אותו משם תוך התעלמות מוחלטת מהייעפת אותה חש.

הם הגיעו לבית קפה קטן בקרבת מקום והתיישבו באחד השולחנות, ממתינים למלצר.

"גולדי? האם הכל כשורה?" שאל אותה הילל.

גולדי בלעה רוק. ניכר היה שהיא לא נינוחה.

"את יכולה לדבר, זה אני," אמר לה הילל, "למרות שאני יודע את הסוד ולמרות שאומרים עליי שמאז אני קצת..."

"לפחות לך יש תירוץ," ענתה גולדי, "ואילו אני..."

"שלום," הגיע מלצר מחויך, "מה ברצונכם להזמין?"

"אני אקח כרוכית קינמון," ענתה גולדי.

הילל הניד בראשו שאיננו חפץ להזמין.

המלצר משך בכתפיו והלך משם.

"הלכנו לבית קפה רק בשביל כרוכית קינמון?" שאל אותה הילל, "וחוץ מזה חשבתי שאת לא אוהבת קינמון בכלל."

"אנשים משתנים," ענתה גולדי, "גם אם אין להם כוח מסתורי שמשגע אותם. למרות שהבעיה שלי קשורה לכוח בעקיפין."

הילל נדרך. "אני מקשיב," הוא אמר לה.

"ישראל הוא כבר לא הישראל שלי," ענתה גולדי, "מאז שהוא התחיל לפעול על הקמת בית הספר. נדמה לי שהוא שוקד על עוד משהו מעבר. זוכר את מה שקרה בשנתנו החמישית או השישית?"

"מה, בהוגוורטס?" שאל הילל. גולדי הנהנה באיטיות.

"מה, עם האגריד?" הוא שאל, "והעכביש ההוא וטום רידל?"

"והאגדה על חדר הסודות..." לחשה גולדי, "עם היורש של סלית'רין והכל... ועכשיו בעפלי"ם, מדובר בארבעה מייסדים כשאחד מהם חותר כנגד כולם. אמנם מדובר במאבק מוצדק ולגיטימי, אבל מה אם הוא זומם משהו אחר?"

"הכרוכית שלך," אמר המלצר והושיט לגולדי מאפה מגולגל על צלחת.

גולדי אחזה בכרוכית. "תראה," היא אמרה לו ופתחה את הכרוכית המגולגלת, "כשישראל עובד על הדבר הזה שם, מה שזה לא יהיה, הוא לוקח חלק מעצמו..." היא סובבה את הכרוכית עוד קצת, "מטוב ליבו שתמיד ראיתי, רק כי שאחרים יגלו את הסוד..." היא המשיכה לפתוח את הכרוכית, "וגם קצת מהקרבה והקשר בינינו," הכרוכית המשיכה להיפתח, "ומה אם ישראל מתכנן משהו ליורש שלו בחדר הסודות הקטן שלו, כמו סלית'רין?".

"חדר סודות?" שאל הילל בחוסר אמון, "את בטוחה?"

"הוא הראה לי את זה," היא אמרה, "הוא מתכנן להקים אותו בחדר המועדון של הבית שלו. זה לא הישראל שלי." הכרוכית כבר הייתה פתוחה לחלוטין.

הילל הביט בכרוכית הפתוחה ובגולדי השבורה. הוא מעולם לא היה טוב עם מילים. אף אחד מהם לא היה כזה, ויכול להיות שזאת אחת הסיבות שחיברה את שלושתם, הלל גולדי וישראל. איכשהו שניהם היו יכולים להעביר רעיונות, מסרים, חוויות ורגשות מבלי להשתמש יותר מדי במילים. ובכל זאת, הילל הופתע שגולדי בחרה בו כאדם המתאים שהיא תשפוך את ליבה בפניו. הוא לא היה יכול לומר משפט מדהים שינחם אותה, מהמשפטים האלה שאפשר לרסס על קירות ברחוב. לו היה איש של מעשים היה מתנחם בזה, אבל מאז שגילה את הסוד הוא הבים שהייחוד והאיכות האנושיים ממנו והלאה. לכן הוא לא היה גאה במה שהציע לגולדי לעשות.

"פשוט תגרמי לו לרדת בכח מהסוד הזה," אמר לה הילל, "אל תתני לו ליצור איתך את היורש של רהב או משהו."

"איך?" שאלה גולדי חסרת האונים.

"אני עכשיו בשלבי מחקר מתקדמים לגבי מקור הכוח היהודי, ואת יכולה להצטרף אליי או לחקור בעצמך כך שכשתגלי את המקור תוכלי לעצור את הכוח וכך למנוע מאנשים לחפש אחריו," הציע הילל מבלי לדעת כמה הוא יתחרט על ההצעה הזאת לשישים שנה לפחות.

המשפט הזה ניחם מעט את גולדי. "מה אתה יודע?" היא שאלה אותו.

"הרבה," אמר הילל, "ואמנם זה לא מנומס להביא למסעדה אוכל מהבית, אבל למזלי אני תמיד סוחב עמי שיקוי רגש מוכן עם כל המידע בתוכו."

שיקוי רגש. אותו נוזל זדוני שהשותה אותו חש את רגשותיו של הרוקח, חווה את חוויותיו ושותף למחשבותיו.

"שיקוי רגש? אתה בטוח?" שאלה גולדי מידיעת מה על השפעותיו ההרסניות של הסוד.

"לו היית מקבלת את המידע בזיכרון יבש בהגיגית היית מפספסת רובד עיקרי מאוד מהפתרונות אליהם הגעתי," אמר הילל, "מדובר כאן בכמה נושאים אפלים שלא ניתן להבין אותם מבלי לחוש את תחושותיי."

"אתה מנסה להרוג אותי?" שאלה גולדי בשעשוע, אתה לא תצא מזה בזול."

מאוחר יותר באותו היום הם נפגשו בחדר המלון שגולדי הזמינה להילל על חשבונה. שם הם השיקו כוסות ושתו, כל אחד את שיקוי הרגש שהשני לקח. הרגע הקטן הזה איחד את שניהם. הם היו שותפים זה לרגשותיה של זו וזו לפחדיו של זה. ייתכן וזה מה שגולדי וישראל היו צריכים לעשות על מנת להתאחד מחדש, ולא לחתור תחת ישראל יחד עם הילל והכוח.

היה אלמנט אלכוהולי בשיקוי הזה.

"את צריכה לעזוב את ישראל," אמר לה הילל המבושם, "הוא גורם לך להיראות רע. תתאפרי. תפזרי את השיער הזהוב שלך. תתגרשי מישראל ותמצאי שם משפחה אחר."

"כמו מה?" שאלה גולדי בחוסר צלילות, "לוי?"

הילל צחק בפראות. "את לא תתחרטי על זה," הוא אמר לה.

שניהם התחרטו על זה.

חודש לאחר מכן, אולי יותר ואולי פחות, מי זוכר, הילל וגולדי נפגשו בפעם האחרונה.

"ישראל עמוק בבררה," היא אמרה.

"אני חוזר לאוסטרליה," אמר לה הילל, "יש לי שם כמה עניינים לא פתורים. ובאשר אלייך, שכחי מישראל."

"אני לא יכולה," אמרה גולדי, "ואתה יודע את זה."

הילל ידע. מאז ששתה את שיקוי הרגש של גולדי הוא הרגיש בתוכו את אהבתה החזקה לישראל, וגם את עלבונה הגדול.

"הוא יחזור על ארבע," היא אמרה, "אחרי שאפטר מהסוד הזה אחת ולתמיד. מחר אני נוסעת להר מונטאר ומשם נראה לאן אגיע."

"אל תשכחי ליצור איתי קשר כשתסיימי עם זה," אמר לה הילל בחיוך.

ועכשיו, שישים שנה לאחר פגישתם האחרונה, הילל ראה את גולדי שוב.

"את שכחת ליצור איתי קשר כשסיימת עם זה," הוא אמר לה, "למרות שמעולם לא סיימת."

"עומר, מה אתה מביא לי את המשוגעים האלה?" שאלה אמא של עומר בבלבול.

"הוא חושב שאת מישהי אחרת," אמר עומר, "הערנו אותך?"

"כן," ענתה גולדי, "ותגיד לשמנדריק הזה שיעוף לי מהבית."

"חה! שמנדריק!" פלטה שיר. עומר נעץ בה מבט מאיים והיא השתתקה.

"מה הם רוצים, האנשים האלה?" המשיכה אמא של עומר להקשות.

"את באמת לא זוכרת?" שאל הילל, "את שתית את שיקוי הרגש שלי! משהו בייסורים אותם חשתי בוודאי נטמע בך! את לא זוכרת את ישראל? את לא זוכרת את נאום הכרוכית שלך?"

"אמא, יש משימה שאני צריך לעשות ואני צריך שתאשרי לי," אמר עומר תוך התעלמות מוחלטת ממה שהילל אמר. לא כך הילל תיאר את פגישתו המחודשת עם גולדי - אישה מבוגרת שלא זוכרת אותו כלל.

"אולי אני אביא לך את ישראל? זה יזכיר לך?" הוא שאל אותה.

"אל תדבר עליו בכלל," רעמה אמא של עומר פתאום.

הילל הנדהם השתתק. יכול להיות שגולדי זוכרת?

"את... את מזהה אותי?" שאל הילל בתקווה.

"ישראל רהב..." אמרה גולדי והילל נדרך למוצא פיה, "הוא האדם שעצבן את עומר הבן שלי בשנה שעברה. אתה קשור אליו?"

הילל התקשה לעכל את העובדה שזה אבוד. גולדי לא זוכרת אותו.

"מה קרה לך, גולדי?" הוא אמר לה באכזבה.

"אני לא גולדי," ענתה גולדי.

"אז מי את? איך קוראים לך?" שאל אותה הילל, "מי את?"

"אתם באתם לקחת את עומר שלי למשימה?" שאלה אמא של עומר.

"מי את?" צעק הילל, "תעני!"

"אני אמא של עומר," ענתה גולדי, "ואני אעשה הכל כדי שלא יפגעו ביהלום שלי שהוא כל מה שיש לי. ואם הבן האמיץ שלי צריך לצאת למשימה אז שיצא, אבל לא תיפול שערה משערות ראשו!"

הילל חייך בניצחון.

"אמנם את לא זכרת, אבל את מאשרת," הוא אמר בסיפוק, "ועכשיו נשאר לנו רק למצוא מורה מלווה."

בבית הספר עפלי"ם יש ארבעה בתים: בית של חשיבה שקולה, בית של חשיבה פזיזה ולהוטה, בית של חשיבה אופטימית ובית של חשיבה... פחות אופטימית. לכל אחד מהבתים יש ראש בית. ניר אליהו ראש בית חילא, שרית גורביץ ראשת בית רהב, חיליק גולד אש בית פרס וליטל טרבלסי ראשת בית קלוגשפט. שלושה מתוך ראשי הבתים האלה התכנסו יחד במשרדו של ניר אליהו בבוקר למחרת הפגישה של הילל וגולדי.

"יש למישהו מושג למה קראו לנו הנה?" שאל ניר את שתי ראשות הבית שהיו במשרדו. הן הנידו בראשיהן בתשובה.

"אולי זה קשור למה שהיה כאן אתמול," הציעה שרית.

"מה היה כאן אתמול?" שאלה ליטל. שרית מיד נזכרה שאסור לה לדבר על זה. "הבן שלי חגג 30 ולכן נסעתי למסיבה על חשבון השיעור האחרון," היא שיקרה.

דלת המשרד נפתחה והילל ושיר נכנסו פנימה. "אין צורך לשקר, המורה שרית," אמר לה הילל, "אתם כאן כי אנחנו סומכים עליכם בקשר לאחריות שיכולה ליפול על אחד מכם."

כשהילל ושיר סיימו להסביר להם, ניר אליהו היה הראשון להגיב.

"דווקא עומר לוי?" הוא שאל, "מכיתה י' של בית רהב?"

"תחשוב רגע," אמרה לו שרית, "תיזכר בו, תעבד טוב טוב את המידע הזה. אתה מכיר את מר לוי הצעיר ומודע ליכולות הפנומנליות שלו."

ניר הנהן והוסיף: "בסדר, הבנתי אתכם, ולכן אני חושב ששרית תתאים ללוות את עומר."

"אני?" שאלה המורה שרית בשעשוע, "אני כבר לא במיטבי. אני עוד מעט אעקוף את הגיל שבו רותי שרעבי נרצחה. עדיף שאתה, ניר, תצא. חוץ מזה, מי יחזיק את כל הפרחחים של בית רהב קצר אם לא אני?"

"אני... אני לא יכול לצאת," מלמל ניר חלושות.

"מה, אז שאני אצא?" שאלה ליטל, "במצבנו? אתה יודע שזה לא טוב..."

"אפשר לשאול במה מדובר?" שאלה שיר בנימוס.

"אני בהריון," אמרה ליטל, "ואמנם זו רק ההתחלה אבל כשהמשלחת שלכם תצא ההריון יהיה בשלב מתקדם יותר."

"בשעה טובה," אמר הילל, "אז ליטל בחוץ. תמסרי ד"ש לאבא של התינוק."

"תודה, אני מוסר בחזרה," ענה ניר בחיוך.

שיר הביטה על ניר וליטל. "אתם... אתם..."

"נשואים? כן," ענתה ליטל, "זה לא סוד... פשוט אנשים לא יודעים את זה..."

"מזל טוב," המשיך הילל באותו טון אדיש, "אז רק אתה נשארת, ניר. לפי הידע שלי גם יש לך היכרות עם היבשת אליה אנו נוסעים."

ניר בלע רוק. "אבל אני לא יכול לנסוע..."

"מה הבעיה?" שאלה שיר, "אם זה כי יש לך תלמידים ללמד תישאר כאן עד סיום השנה ותחזור עם מחולל הזמן של עומר יחד איתו."

"זה... זה לא זה..." ניר גירד בפדחתו.

"בגלל תקלה מצערת שניר חווה כשהיה צעיר יותר, בכל פעם שהוא נרדם הוא הופך למפלצת ירוקה עם קרניים," אמרה ליטל כשניר היסס בלי סוף.

ניר נעץ בליטל מבט מאשים.

"נו, זה לא כזה נורא," אמרה לו ליטל.

"בסדר, אז סיכמנו שניר יוצא," אמרה שיר, "מחר יש פגישה של כל המשלחת ואתה ועומר באים. את המיקום המדוייק אשלח לכם מאוחר יותר."

עומר נעמד ביציאה מעפלי"ם כפי שנאמר לו, ממתין למורה שילווה אותו ולרכב שיסיע אותם משם מי יודע לאן.

"שלום, לוי," הוא שמע את קולו של ניר אליהו, "נגזר עלינו לצאת למשימה הזאת, הא?"

עומר חייך בנימוס. "שלום המורה," הוא אמר לו, "לאן אנחנו נוסעים?"

"לתדרוך קטן," אמר ניר, "לקראת המסע שיצא בקרוב. אנחנו כמובן נצא בהמשך, בסוף השנה, עם מחולל הזמן שלך."

"מה? בסוף?" שאל עומר כשהגיע רכב שחור והם נכנסו פנימה, "אבל אמרו לי ש-"

"אז דחינו את זה," אמר ניר, "אבל אנחנו נהיה שם מההתחלה בגלל המחולל שתקבל בעוד כמה ימים. אתה תקבל אותו במשרד שלי, ותצטרך להיות שם לבד."

עומר לא ידע למה בדיוק לצפות כשהוא יקבל את מחולל הזמן, אבל מהר מאוד העיניים שלהם כוסו והם הוצאו מהרכב והובלו לחדר גדול וממוזג. שם הורידו להם את כיסויי העיניים והם התיישבו על כיסאות, וגם קיבלו הזדמנות לבחון את החדר שבו הם היו. זו הייתה מעין כיתה עם כמה כיסאות בחצי מעגל כאשר על חלקם ישבו אנשים מכל הגילאים, כשמול חצי המעגל ישבו הילל ושיר על כיסאות משלהם.

"אז כולם פה," אמר הילל, "בווא נעשה סבב שמות קצר ונראה מי יוצא למשימה. ככה נוכל להכיר אחד את השני לפני היציאה שתתקיים בעוד ארבעה ימים."

עומר בחן את הנוכחים. הייתה שם אישה כבת 50 עם שיער אדום מתולתל ונפוח. היא לבשה גלימת קוסמים לבנה וענדה משקפיים עבות מסגרת, וארשת הפנים הרצינית שלה קצת הרתיעה את עומר. לצד האישה ישב אדם כבן 55, קירח ועם עור בצבע זית. הוא לא נראה כל כך מוכז במה שהולך בחדר ויותר בהה באוויר בחיוך חביב חושף שיניים קטנות וצהובות.

"מי האנשים האלה?" חשב לעצמו עומר, "אלה מי שהולכים לעזור לנו במשימה הסופר חשובה הזאת?"

ליד אותו אדם קירח עומר ראה בחורה שהייתה מוכרת לו. מוכרת מאוד אפילו. זאת רומי? כן, כך הוא שמע מהילל ומשיר. זה גם מה ששכנע אותו לצאת בסופו של דבר... השיער הבלונדיני שהגיע עד כתפיה ארך קצת ונוספו לו פסים כחולים, אבל אי אפשר לטעות בעיניה הכחולות והבורקות ובחיוך הידידותי שלה. עומר הרגיש את ליבו מדלג כשראה אותה יושבת שם.

לצידה ישב אדם כבן שלושים וחמש או ארבעים. הזקן הקצר ושהחור שכיסה את פניו כנראה נועד לפצות על שיערו השחור שהחל להקריח במפרצים. הוא נראה האדם הכי אינטליגנט בחדר, כי מלבד כל אלה שיר נראתה מתוחה והילל חסר סבלנות.

"טוב, אני מניח שאותי ואת שיר כולם מכירים," אמר הילל, "אני הוא הילל בן שחר, או הלל מנדל. אני בן 91 למרות שאני נראה בן 25 או משהו, בגלל הזפעת הכוח. יכול להיות שחלקכם שמעתם עליי כשהייתי בקבוצת המיקוד להקמת בית הספר או חברת הקוסמים הישראלית או איך שלא תקראו לזה. עדנה אפילו טוענת שראתה אותי באיזשהו ספר או עיתון. אני יודע את הסוד... אני מניח שאת כל זה כבר שמעתם."

הילל הביט בשיר. "אני מניח שגם אותה אתם כבר מכירים," הוא אמר, "ש', סוכנת מוסד,"

"זה בסדר," אמרה שיר, "נראה לי שכולם כבר גם ככה יודעים שאני לא ש' אלא-"

"בסדר, אז השם שלה הוא שיר, היא סוכנת מוסד, היא בת..." הילל השתתק.

"בת כמה את?" הוא שאל אותה.

"בת כמה אני נראית לך?" שיר שאלה אותו.

"אממ... 25?" ניחש הילל.

שיר חייכה.

"מה, החמאתי לך? את מבוגרת יותר?" הילל שאל, "את בת 26? 27? 28? 29? 30?"

"בוא תעצור," אמרה שיר, "אני יותר צעירה ממך בהרבה מאוד אז אל תגיע לגיל שלך."

"אבל בת כמה את?" הוא שאל אותה, "או שאסור לך לומר?"

"אני חושבת שאסור לי לומר, כי אתם גם לא יודעים את השם האמיתי שלי," אמרה שיר.

"מה, לא קוראים לך שיר?" שאלה רומי בהפתעה.

"ככה אתם קוראים לי, אבל זה לא אומר שזה שמי ההאמיתי. ובקשר לגיל שלי, כן, באיזור שלושים, אולי קצת מותר, אולי קצת פחות," שיר (או שלא שיר) ענתה וכולם הביטו בה בפליאה.

"טוב..." אמר הילל, "וזה כל מה שאנחנו יודעים עליה. בינתיים. נעבור אל מי שיושבת לשמאלי."

האישה עם הישער האדום החלה לדבר.

"שמי עדנה סגל-שפירא," היא אמרה, "אני בת 55, למדתי בבית קלוגשפט, שירתתי כאשת מודיעין ביחידת מג כך שנחשפתי לפרוטוקולים על הסוד וגם ראיתי את הילל בתמונה מחתונתם של ישראל וגולדי רהב."

"זהבה לוי," מלמל עומר.

"אל תפריע לי," עדנה אמרה לו ומיד המשיכה לדבר, "אני אחראית הארכיונים של קיבוץ רבמג כך שידע וארגון מידע זה התחום שלי."

"תודה עדנה," אמר הילל והביט על האדם שישב לצידה. "כן בבקשה," הוא אמר לו.

"אה, אני?..." אמר האדם הקירח עם העור בצבע זית, "אני דודו מזרחי, אני בן 50 מרמלה, אני אהיה הנהג שלכם."

"הנהג?" שאל ניר.

"כן, צריך נהג כדי להגיע לאן שאנחנו נוסעים..." ענה דודו, "אנחנו נגיע לשם בכל תחבורה מיוחד שאותו אני אסיע, וכנראה שלא נצטרך להתנייד כי זה ייקח אותנו ישר לשם אבל ליתר ביטחון יש לי עוד קצת ידע בתחום..."

"באיזה בית היית בעפלי"ם?" שאל האדם עם הזקן והמפרצים.

"הייתי בבית פרס, מה לא רואים עליי?" שאל דודו וחייך חיוך גדול וחביב. הרושם הראשוני של עומר ממנו היה די חיובי.

"תודה דודו," אמרה שיר, "ועכשיו את."

רומי, שישבה לצידו של דודו, נשמה עמוק, סידרה את שיערה והחלה לדבר.

"אני רומי אופיר, אני בת 19 מתל אביב, סיימתי בשנה שעברה ללמוד בבית רהב והמשימה הזאת הולכת להיות השירות שלי למדינה... נראה לי?" היא הפנתה מבט שואל לעבר שיר.

שיר הביטה ברומי וניסתה להיזכר במשהו. "אה," היא אמרה בסופו של דבר, "כן, זה במקום שירות בצה"ל, המשימה הזאת וכל מה שכרוך בה."

"אחלה," אמרה רומי, "אני מקווה שאני אצליח לעזור לכם כמה שיותר, ושיהיה לנו כיף ביחד!"

עדנה הביטה ברומי בזלזול. עומר, לעומת זאת, התגעגע לשמחת החיים הילדותית שלה.

"אני שת לוינסקי," אמר האדם עם הזקן והמפרצים שישב לצד רומי בקול רהוט ורדיופוני מבלי לחכו שיפנו אליו, "אני בן 37 מירושלים. לא למדתי בעפלי"ם, הוריי שלחו אותי ללמוד בהוגוורטס ושם מויינתי לבית גריפינדור."

"למה הוגוורטס?" שאל דודו, "מה רע בארץ שלנו?"

"גרנו באנגליה באותה התקופה," אמר שת, "לאחר שהוריי עזבו את ישראל לצרכי עבודה. כשסיימית למוד בהוגוורטס שבתי ארצה ושירתתי ביחידת רבמג כלוחם. כיום אני מדריך טיולים בארץ ובחו"ל וזה תפקידי כנראה גם כאן, לסייע לכם בהתנהלות הטכנית השונה ולהדריך אתכם במסע הרגלי במידה ויהיה כזה.

"מה, אז היית סת' לוינסקי?" התלהבה רומי, "זה נשמע אדיר!"

"תודה," אמר שת, "אבל שת היה בנם של אדם וחווה והוא אבי כל האנושות."

"מה?" אמר עומר, "אלה לא היו קין ו..."

"והבל," השלים אותו שת, "לדעתי אתה כחובש כיפה צריך לדעת זאת יותר טוב מכולנו."

עומר הביט בו בעלבון. "זה היה לא לעניין," הוא ענה.

"בסדר," אמרה שיר בזריזות, "אליך, ניר."

ניר הנהן והחל לדבר. "אני ניר אליהו, אני ראש בית חילא בעפלים, עליתי מארצות הברית בשנות התשעים של המאה הקודמת אחרי שלמדתי בבית וואמפוס בבית הספר אילברמורני. הסיבה שאני כאן היא משום שעומר הצעיר צריך ליווי מטעם בית הספר. לכן אני ועומר נצטרף אליכם רק בסיום שנת הלימודים."

"איך?" שאלה עדנה, "אולי נסיים את המשימה עד אז."

"קרוב לוודאי שכן," ענה ניר, "לכן אנחנו מתכננים לחזור בזמם אליכם."

"רק אל תגלו לנו את העתיד," צחק דודו, "זה יכול לעשות קצת בלאגנים."

"נשתדל, דודו," אמר ניר בחיוך.

"טוב, אחרון," אמרה שיר והפנתה את ראשה לעומר.

עומר בלע רוק. עכשיו זו ההזדמנות שלו להציג את עצמו בפני כולם ולדאוג שרומי לא שכחה אותו. רק שלא יגמגם או יבלע את הלשון.

"אז אני עומר לוי," הוא אמר. הקול שלו נשמע כל כך מוזר לעצמו פתאום. "אני עוד מעט בן 16. אני לומד בבית רהב בעפלי"ם ואני מכיר משם את רומי, וגם את ניר שיוצא איתי," הוא אמר ולקח נשימה עמוקה, "אני כאן כי... כי אני מאמין שאני יכול לעזור, אני קצת מכיר את הנושא על רקע אישי אפשר לומר..."

עדנה הביטה בו בסקרנות.

"וזהו. בגלל שאני קטין ותלמיד אני צריך מלווה ולכן המורה ניר יוצא איתנו גם."

הוא הגניב מבט לרומי שחייכה לעברו את החיוך הידידותי והקסום שלה.

"טוב, אנחנו היינו אנחנו, אתם הייתם אתם," אמר הילל, אנחנו שמונה אנשים שיוצאים להגן על המולדת. אנחנו יוצאים בעוד ארבעה ימים. ארבעה. זה יקרה בשער הכניסה לבית הספר עפלי"ם, שם ניפגש. ביום חמישי בשעה 11 לפני הצהריים, וללא איחורים. לאלו עם בעיות תעבורה או בעיות התעתקות אפשר לישון שם בלילה שלפני כן אבל אני לא חושב שיש מישהו עם בעיה כזאת בעקבות התחקירים שערכנו עליכם. וזהו, אנחנו סיימנו אלא אם יש למישהו משהו להוסיף?"

כולם שתקו.

"סבבה, אז ניפגש ביום חמישי," אמר הילל והוא ושיר נעמדו. כולם נעמדו גם ופנו לצאת משם, ובינתיים החלו לדבר אלה עם אלה.

שיר והילל ניגשו לניר ועומר.

"בקשר אליכם," אמרה להם שיר בקשיחות, "ביום חמישי בשעה עשר בבוקר אתם צריכים לדאוג שהמשרד של המורה ניר יהיה ריק מבני אדם ורהיטים, כי חזרה בזמן עלולה להיות מעט הרסנית. בנוסף, עומר, כדי למנוע אי אלו קרעים בזמן אתה צריך להיות שם לבד. אך ורק אתה. זה כל מה שידוע לנו, אנחנו מאמינים ששם תקבל תדריך נוסף ממי שיגיע, שזה כנראה יהיה אתה. באשר אליך, ניר, אנחנו מאמינים שיש לך שיעור במערכת בשעה הזאת?"

"האמת שביום חמישי יש לי שעתיים חופשיות בין תשע וחצי לאחת עשרה וחצי," הודה ניר.

"אז את כל השעתיים האלה תבלה בחדר המורים מבלי לצאת. אנחנו רוצים להימנע מכל תוצאה הרסנית. לכן אתה תישאר שם ולא תזוז עד שתקבל הוראות נוספות. אנחנו לא אומרים לך ממי . כדאי שאת כל ההכנות תבצעו לפחות שעה קודם כך שתספיקו הכל בזמן. עומר, אנחנו מאמינים שאתה זכאי ליום חופש באותו היום."

"כן, גם אני," אמר עומר בחיוך כששיר הושיטה לו פתק עם אישור ליום חופשי.

"השתמש בו בתבונה," אמר לו הילל בקול עבה ומפחיד, "סתם, פשוט תן את זה לניר שיסדר את כל הביורוקרטיה.,

"אחלה," אמר עומר בחיוך. זהו, זה סוף סוף קורה.

"אז נסיעה טובה לכולנו," אמר הילל, "וזהו, אלא אם כן יש לכם משהו להוסיף?"

עומר וניר הנידו בראשיהם.

"יפה, אז להתראות לכם בינתיים," אמרה שיר וכיסתה להם את העיניים כדי שיובלו בחזרה לעפלי"ם.

הפרק הקודם		הפרק הבא