כל דבר שאני יכול כדי לעזור

פרק 6:

"המחלקה נתנה למגויסים חופש לשבוע לפני חג המולד, ככה שיש לי קצת זמן פנוי לפני החג עצמו, וגם ג'יני אמרה שיש לה כמה ימים. חשבתי שאולי נצא לחופשה של שלושה, ארבעה ימים במקום נחמד ומרוחק? מה דעתכם?" הארי פנה לרון והרמיוני שישבו על הספה המקבילה.

"המחלקה שלי גם מורידה הילוך לפני החג ונראה לי שאוכל לבקש חופשה. אני ממש אשמח לנופש!" הרמיוני אמרה בהתרגשות.

רון גם שמח על המחשבה, סוף סוף יש לו כסף והוא יכול להרשות זאת לעצמו. "ג'ורג' חייב לי על זה שנשארתי לבד כשהוא ואנג'לינה יצאו לנופש שלהם, אז נראה לי שאוכל לעשות לו קצת מצפון" חייך ברשעות ואז הוסיף " אז לאן ניסע? אני בעד מקום בלי צלמים של 'הנביא היומי'".

" אולי מקום מוגלגי כדי שלא יכירו אותנו?" הארי הציע, "אני חושב שאני יכול לארגן מפתח מעבר".

"אולי לדרום אמריקה? כך שמזג האוויר יהיה פחות קר מאשר פה, באנגליה".

"נראה לי שברוב המקומות מזג האוויר פחות קר מאשר באנגליה" רון עקץ וכשראה את המבט שהיא שלחה אליו הוסיף, "אבל אם את רוצה אז בסדר מבחינתי" הרים את ידיו בכניעה, "רק שאין לי מושג על מקומות מוגלגים אז את מוזמנת לבחור ולסדר את ההזמנה שלנו".

"אני מארגנת את החופשה, הארי מארגן את המפתח מעבר, ואתה? מה אתה עושה?"

"אני מגיע לחופשה" חייך חיוך רחב והניח רגליו על השולחן, פותח את הספר שלו.

"תשתדל לא לעבוד קשה מידי".

"חס וחלילה".

רון הושיט כוס חמה של בירצפת לג'ורג' וזה לכסן אליו מבט, "מה אתה צריך ממני?"

הוא חייך אליו את החיוך הכי מקסים שלו "לשאול אותך אם תסתדר ל4 ימים בלעדי?"

"לפני חג המולד?"

"אני יודע שזו התקופה הכי עמוסה בשנה, אבל אני לא בטוח מתי פעם הבאה נוכל שלושתנו לצאת לחופשה ביחד. וגם איימי תהייה כאן..."

ג'ורג' חשב על זה לכמה שניות, "אנג'י גם תוכל לעזור, אז נראה לי שנסתדר".

"במיוחד אחרי שאני הייתי בחנות יומיים שלמים לגמרי לבדי" הוסיף.

"כבר אמרתי שנסתדר בלעדייך, אח קטן, אני לא צריך לשמוע את הבכיינות שלך. כל יום שאני לא רואה את הפרצוף שלך זה יום מבורך".

"גם אני אוהב אותך ג'ורג'" והוא שתל על לחיו נשיקה רטובה כדי לעצבן אותו. כי בשביל מה יש אחים קטנים?!

הרמיוני הזמינה את החופשה שלהם כך שהם יחזרו ביום ערב חג המולד, ויוכלו לבלות את החג עצמו ב'מחילה'.

יומיים לפני שהם היו צריכים לצאת הרמיוני עברה איתם על רשימת דברים שהם צריכים להביא איתם.

"הרמיוני" רון שכב על הספה, "זו לא פעם ראשונה שאנחנו נוסעים מחוץ לבית, כולנו יודעים איך לארוז. אם את רוצה את פשוט יכולה לתת לנו עותק של הרשימה ולחסוך לעצמך את הזמן הזה".

הרמיוני הסתכלה על פיסת הקלף שבידה והנהנה, "אתה צודק".

"זה לא משהו ששומעים בכל יום" ג'יני צחקה על אחיה הגדול.

"היי! אם אני ארצה אני יכול להעיף אותך מהבית שלי".

"למען האמת זה הבית של הארי, לא שלך" חרצה לשון והתכרבלה כנגד הארי שישב לידה.

"ג'יני, זה גם הבית של רון והרמיוני" הארי אמר וכשראה את המבט המרוצה של רון המשיך "אבל זה לא אומר שאתה יכול פשוט לגרש את חברה שלי". זה מחק את החיוך של רון.

"למי העותק החמישי?" רון שאל כשהרמיוני נתנה לו את הקלף עם הרשימה, משכפלת עותקים בנפנוף שרביט.

"טדי".

רון הזדקף על מרפקיו, "הוא גם בא איתנו?" ניסה להסתיר את הטון הלא מרוצה שלו.

"הוא החבר שלי, אז כן".

"תנסה לא להיראות כל כך שמח מזה" ג'יני העירה.

"אין מאושר ממני" אמר בטון יבש.

-------

"וואו, זה מקום ממש נחמד! בחירה טובה הרמיוני" ג'יני הסתכלה סביבה בהתפעלות.

לובי המלון היה מרוצף במרצפות שיש שחורות ומבריקות. נברשות גדולות תלויות מהתקרה, מאירות את האולם הרחב. מבעד לחלון היה ניתן לראות בריכה רחבה, ועצים שתולים מסביב על מנת לתת פרטיות. בצד השני היה ניתן לראות את אולם האוכל, שולחות עץ כבדים וכיסאות עור מסביבם מפוזרים לאורך החדר, מצדו הימני חנות מזכרות קטנה ובצדו השני חדר קטן יותר וחשוך שכרגע היה סגור, אך היה כתוב עליו 'פאב'. 

הם הגיעו בשעת בוקר מאוחרת, שמש חלשה בחוץ ורוח קרה נשבה, מזג אוויר נעים בהרבה מזה שהם עזבו לפני דקות מעטות, אך עדיין לא כזה שיאפשר להם להשתזף לצד הבריכה ולטבול בה.

"איך הצלחת למצוא שלושה חדרים פנויים במקום כזה בזמן כל כך קצר? ועוד בתקופה הכי עמוסה בשנה?" רון פנה להרמיוני.

הרמיוני הסמיקה מעט, "אני יכולה להיות ממש משכנעת כשאני רוצה".

"אני בהחלט יודע את זה, אבל עדיין?"

"נעזרתי קצת בקסמים" אמרה בשקט, פתאום מאוד מתעניינת באגרטל הפרחים שהיה לידה.

"זה מה שחשבתי" רון חייך בהתנשאות.

חמשתם התמקמו בחדרים שלהם, ג'יני והארי בחדר הקיצוני, הרמיוני וטדי באמצע, ורון בחדר שבקצה השני. החדר היה פחות מפואר מאשר הלובי אלא יותר ביתי ומזמין, מיטה גדולה עם מצעים לבנים תופסת את רוב החדר, ומכשיר שחור מרובע עם מסך על השידה מול המיטה.

מכיוון שהם ישהו במלון רק לשלושה לילות, רון החליט שאין טעם לסדר את הדברים שלו בארונות ויצא למרפסת. המרפסת שלו פנתה לצד של הבריכה, הוא נהנה להסתכל על העצים שזזו ברוח, העיר נפרסת לפניו.

"רון?" הוא יכל לשמוע את הארי מתוך החדר ולכן נכנס בחזרה. "חשבנו ללכת לטייל קצת, לראות את העיר. מצטרף?"

"כן, למה לא?" והוא לקח את המעיל שלו מן הכיסא.

הם הסתובבו ברחבי העיר, עושים כל מיני פעילויות שהרמיוני חיפשה לפני כן, ופשוט סתם נהנים לטייל ולראות את המקום הלא מוכר. רון שמח לבלות עם שני חבריו הטובים ואחותו, שאפילו טדי לא הצליח להרוס לו את היום הזה.

הם ישבו לאכול ארוחת ערב במסבאה קטנה, טועמים ומנסים את האוכל המקומי, מוזיקה נחמדה מתנגנת סביבם.

"זה שיר נחמד, בוא נרקוד טדי!" הרמיוני הושיטה את ידה אליו בהתלהבות, לחיה סמוקות ורון ראה שהיא כבר סיימה את הקוקטייל השני שלה.

"לא נראה לי. אני לא אוהב לרקוד" טדי אמר והרמיוני הורידה את ידה המושטת בכניעה, כתפיה נשמטות.

רון לגם באחת את מעט הוויסקי שנשאר לו וקם, מושיט את ידו להרמיוני, "בואי נרקוד, חבל לבזבז כזה שיר" והרמיוני שמה את ידה בידו בשמחה, הולכים שניהם ביחד לרחבת הריקודים הקטנה, ורון סובב את הרמיוני לפי הקצב.

"לא ידעתי שאתה יודע לרקוד" הרמיוני אמרה, חיוך על פניה בזמן שהם פיזזו. רון לא יכל לשים לב שהיא נראתה נהדר, אוסף התלתלים הכהים שלה נופל על כתפיה בחינניות, מעט איפור, סוודר בהיר דק לגופה. והחיוך רק הוסיף ליופי שלה.

"לא הייתי קורא לזה 'לדעת לרקוד', פשוט פחות מתבייש בעצמי וקצת פחות גמלוני משהייתי בשנה הרביעית" אמר בחוסר ביטחון וכאילו כדי להוכיח את טענתו, דרך בעדינות על רגלה.

"זכור לי שבשנה הרביעית בכלל לא קמת מהכיסא שלך בנשף, בטח ובטח שלא רקדת".

"זה היה מזמן, אנחנו אנשים אחרים עכשיו" הוא סובב אותה פעם נוספת.

"זה בהחלט נכון".

הם התנועעו לפי קצב המוזיקה, גופה נע כגופו, ידיו מדי פעם מחזיקות במותניה, ידיה עוברות על זרועותיו. גם שנתיים אח"כ, בכל פעם שהם רצו לצאת הם היו צריכים לבדוק שאין אנשים לא רצויים סביבם שיצלמו אותם. זה היה נחמד לא לחשוב על זה כרגע, לחסום את הסביבה שלהם ולזוז רק לפי המוזיקה.

"אולי בכל זאת אני אצטרף אלייך לרקוד" קולו של טדי הגיע מהצד, שם את ידו סביב כתפה של הרמיוני ברכושניות ושלח מבט לא ברור לרון.

רון התנתק מהרמיוני בחוסר רצון, הולך בחזרה לשולחן שלהם והתיישב לבדו, הארי וג'יני גם הם הלכו לרקוד קצת.

"אפשר בבקשה מיץ דלעת?" הוא פנה למלצרית שעברה לידו.

"סליחה? מה זה?" שאלה בבלבול.

הוא ניסה להיזכר במשקה שהרמיוני הזמינה בתחילת הערב, "אמ... התכוונתי ל... קולה?" שאל, לא בטוח בשם של המיץ, לכן הוקל לו שהמלצרית הודיעה שהיא מיד תביא לו.

הוא טעם את המשקה השחור והיה חשדני לגבי הבועות, אך כשלגם פעם נוספת, רואה כיצד טדי רוקד באופן מגושם, החליט כנראה שהמשקה הזה לא כל כך גרוע. הוא לגם ממנו בנחת, נהנה לראות כיצד טדי עושה צחוק מעצמו.

תגובות? הערות? תובנות על החיים?

הפרק הקודם		הפרק הבא