לא יודעת איך לקרוא לזה:)

הסוף של הפרק עצוב.. אני אשמח לדעת אם הסוף גרם לכם להבין שזה עצוב, זה חשוב לי מאוד. 

6:חומה שלא ניתנת לשבירה

כעת הוא הרגיש ריק, חלול, מרוקן. הוא עמד באמצע הרחוב השומם, לגמרי לבדו, מלא כולו בתחושות אומללות ושוקע ברחמים עצמיים. נקיפות המצפון מייסרות את לבו והפחד גואה בתוכו כמו קיא. הוא לא יודע מה לעשות, והמשימה שהציב לעצמו נראית כעת כה מסובכת. הוא שוקל לוותר, אך לא. אסור לו. בייאושו הוא נוטל אבן מהרצפה ומשליך אותה הרחק, אך היא קופצת פעם אחת בנקישה בודדה, ונעצרת במרחק חצי מטר בלבד מהמקום, לועגת לו על חולשתו. צ'ארלי צנח על המדרכה ברגשות מבולבלים ומדכדכים, ונזכר במה שקרה אך שעתיים קודם לכן:

שני נערים בני ארבע עשרה חצו את הכביש בזמן שהחושך ירד לאט, סוגר על העיר אדינבורו. צ'ארלי הביט בפתקה המקומטת שבכף ידו, ואילו ג'ואנה הסתכלה סביב, סורקת בניין אחר בניין במטרה למצוא את המקום המבוקש. "הנה! שם!" קראה לפתע, מצביעה על בניין אפור ורב קומות במרחק קילומטר מהם. על גג הבניין התנוססה בענק כתובת שגם ממרחק כזה אי אפשר היה לטעות בה; "THE LION". השניים פתחו בריצה מהירה, מזגזגים בין אזרחים משועממים שהלכו במרץ ברחובות ומקווים בכל מאודם שהמקום פתוח ומותר לכניסה. לבסוף נעצרו ג'ואנה וצ'ארלי מול הבניין, מתנשמים ומתנשפים בחוזקה. ג'ואנה אחזה במותניה והצביעה קדימה, ידה רועדת ממאמץ הריצה. "יש-שם-שומר!" לחשה בהשתנקות לעבר צ'ארלי. צ'ארלי, שהתנשף גם הוא, ביטל את דבריה. "אז מה, אני עובר שם. זה תלוי בחיים של אבא שלי, שומעת? ואף אחד לא עוצר אותי מלחפש אותו. גם לא איזה שומר טיפשי. " ג'ואנה עיקמה את אפה. "בסדר.סליחה, אל תתפרץ עלי." צ'ארלי תקע בה מבט כועס אך לא המשיך את הוויכוח. הם התקדמו אל חזית הבניין, צ'ארלי בביטחון רב ואילו ג'ואנה בהיסוס זהיר. השומר, גבר גבוה, רזה ומעט מקריח עמד ועישן סיגריה. כשהתקרבו השניים, הוא זרק אותה על הרצפה ומעך אותה בעקב נעלו המצוחצחת. "אין כניסה," הוא אמר לילדים בטון משועמם. "הכניסה מותרת לאנשים מסוימים בלבד. אין לכם מה לחפש כאן,שלום." צ'ארלי הסתכל בשומר בעצבנות. "נו, לכו." השומר נפנף בידו כדי להרחיקם, אך צ'ארלי לא זז ממקומו, וגם לא הסיט את מבטו מעיניו השחורות הקטנות של השומר, שהצטמצמו בחשדנות. צ'ארלי נשם עמוק לפני שאמר:"תן לנו להיכנס." בטון נמוך ומסוכן. ג'ואנה הביטה בו בהפתעה. את הטון הזה היא עדיין לא זכתה להכיר. "תראו,ילדים,עופו מפה או שאני גומר עליכם!" אמר השומר, שהחל לאבד את סבלנותו, וטפח על אקדחו השמור בחגורה. "זה מקרה חירום." שב צ'ארלי ואמר, באותו טון נמוך ומסוכן. השומר הסתכל עליו בחשדנות גלויה. "נו,באמת. שום דבר אינו מקרה חירום-אתם חושבים שאני לא מכיר את זה? כן,כן,בטח. כולם אומרים 'מקרה חירום פה' ו'מקרה חירום שם', ואילו רק תכסיסים כדי להיכנס לכאן. אני יודע טוב מאוד מה אתם מתכננים, אז אתם יכולים ללכת." הוא חזר להישען באדישות על הביתן הקטן שלו בקצה. צ'ארלי תהה לשם מה צריך ביתן לשומר- ג'ואנה חשבה כי זה מגוחך ומזכיר את בית הספר. צ'ארלי שוב נשם עמוק, מנסה להרגיע את עצמו, כיוון שהוא לא היה רגוע כלל, בתוכו התחוללה סערת כעס אמיתית. הוא ניצל את זה שהשומר הפסיק להביט בהם לרגע, זינק- וחטף את האקדח מיד השומר. "מ-מה? מה אתה עושה?!" שאל השומר, קופץ לעמידה בהבעה כעוסה. "תחזיר לי את זה, ילד! אתה עוד קטן ואני מוכן ומזומן לקרוא למשטרה!" הוא צעק, מנסה להשיג בחזרה את אקדחו. צ'ארלי קיפץ אחורה, לבו פועם במהירות ובפחד מהמעשה שהעז לעשות. הוא כיוון ביד רועדת את האקדח אל פניו של השומר. "תן לנו להיכנס." אמר. "עכשיו." השומר בהתחלה גיחך, אך כשראה את הבעת פניו הרצינית של צ'ארלי מיהר לסגור את פיו. "מה אתה מחליט?" שאל צ'ארלי. ג'ואנה רק עמדה המומה לידו, וצ'ארלי חש מעט כעס כי היא לא משתפת איתו פעולה ומנסה לעזור. "תיכנסו, אבל תחזירו לי את האקדח!" צ'ארלי ירה בו מבט מזרה אימה והשומר השתתק ובעל כורחו נתן להם להיכנס. צ'ארלי נכנס פנימה בשקט, וג'ואנה אחריו ,בצעד מהוסס. הוא התכוון להחביא את האקדח ולעשות את עבודתו- לברר להיכן בדיוק שלחו את הצוות למשימת החקירה בה השתתף אביו- במהירות ובשקט, בלי לעורר תשומת לב. אך נדמה שהתוכנית הזאת פשוט לא יכלה לעבוד, וזה באמת היה כך. בפנים הבניין התרוצצו עשרות אנשים בחלוקים לבנים ובחליפות הדוקות ומעונבות. צ'ארלי השתדל מאוד להסתיר את האקדח ולא להיתקל באף אדם בדרך למעליות כדי שלא יתהו מה פתאום הוא עושה כאן, אך מרגע שראה את כל האנשים שהסתובבו בבניין היה ברור לו שזה בלתי אפשרי. לרגע הוא נתקל באישה בחלוק לבן, שלא העיפה לעברו יותר ממבט קצר רוח אחד, ואז, בשבריר שנייה- היא ראתה את האקדח מאחורי גבו של צ'ארלי- וצעקה. "אקדח! אקדח! ילד מחזיק אקדח! מהר!" היא צרחה. אנשים התחילו להסתכל עליהם, היה רגע של שקט, ואז לצ'ארלי היה ברור מה לעשות. הוא לא אהב את הרעיון הזה, אבל זו הייתה הברירה היחידה שלו. ברגע אחד תפס בזרועה של ג'ואנה, ובשאגת הסתערות דחף את שניהם מתוך הקהל קדימה. ג'ואנה מעדה, אך הבינה את הרמז והתחילה לרוץ לצד צ'ארלי במהירות. שאגת כעס נשמעה מקהל האנשים סביבם, וצ'ארלי חש אנשים רצים סביבו, מנסים לתפוס בהם- הוא האיץ, לבו דפק מהר וחזק כל כך שזה כאב. הוא ראה איש שחור וגבוה לבוש בחליפה אפורה מטלפן למישהו- כנראה למשטרה. היה עליהם למהר ולמצוא מכאן דרך יציאה, או שיתפסו אותם. צ'ארלי צעק, משך את ג'ואנה אחריו וניסה לשמוע את קולות המהומה שהקימו הוא וג'ואנה, אך הוא לא הצליח לשמוע דבר מעל להלמות לבו. "זה מטורף!!!" הוא שמע צעקה, וכעבור רגע התברר לו שזה היה הוא עצמו. ג'ואנה השיבה לו משהו, אך הוא לא הצליח לשמוע אותה ברעש שהקימו האנשים סביבם ולבו המתדפק בכוח כנגד צלעותיו. כעבור רגע הוא הרגיש משיכה חזקה בידו, והוא הוטח בכוח בקיר מימין. לא נותר לצ'ארלי זמן לעכל את הכאבים שהחל לחוש בראשו, כי מישהו דחף אותו החוצה מבעד לדלת כבדה בצעקה, טרק ונעל אותה אחריהם.

צ'ארלי קם בצעקה. "מה קורה פה? מי זה?" הוא היישיר מבט אל ג'ואנה שעמדה מולו. עיניה הירוקות הבזיקו בזעם אמיתי, ושיערה הג'ינג'י היה פרוע והזדקר לכל הכיוונים. "את-שיחררת אותנו?" שאל צ'ארלי במבוכה, מביט בג'ואנה הנועלת את הדלת ממנה הרגע יצאו. היא היישירה מבט אל עיניו, ורעד של זעם עבר בגופה. "זה נגמר, צ'ארלי טרוורס!!" קראה, כולה רועדת מרוב זעם. "אתה סיבכת אותנו בצרה איומה. תראה מה קרה לנו! עכשיו המשטרה תחפש אותנו בכל מקום! ולא רק שלא נצליח למצוא את אביך או שנגרום דאגה נוראית להורינו בגלל התקרית הזו,  נצטרך להסתתר למשך שארית חיינו אם אנחנו לא רוצים לבלות בכלא!!!" היא צווחה לתוך אוזנו. צ'ארלי נרתע. לא התחשק לו להתנצל, גם הוא, בדיוק כמו ג'ואנה, היה במצב רוח נוראי ועגום, הוא הרגיש רע בגלל כל מה שעבר עליו היום, הדאגה לאביו מכרסמת בלבו ללא רחמים, ועכשיו היא! "אני לא הכרחתי אותך להצטרף אלי!" התרעם צ'ארלי. "את חושבת שזה מה שתיכננתי,שנקים כזו מהומה?!" "אמרתי לך לא לעשות את זה!" צעקה ג'ואנה בקול צווחני. שיערה הזדקר עוד יותר כאילו עוברים בו זרמי חשמל. "את לא היית חייבת לבוא- הזהרתי אותך שיהיו סכנות!!" הוא צעק בתשובה, כולו זעם וחימה. "אה,כן?!" צעקה ג'ואנה לעומתו. "אבל לא בקנה מידה כזה- כל המדינה תחפש אחרינו!" "אל תגזימי!" אמר צ'ארלי, אך מסתבר שזו הייתה טעות. "לא להגזים?! לא להגזים?!" צווחה ג'ואנה בקול גבוה, עד שאוזניו של צ'ארלי כמעט התפוצצו. "נמאס לי! הייתי איתך כולה יום אחד, ניסיתי לעזור והכוונות שלי היו טובות! ואתה רק מסבך אותי ואת המשפחה שלי!! אולי עדיף אם לא היינו נפגשים!!" "כן, אולי באמת!" שאג צ'ארלי, פניו אדומים מכעס. אולי לצ'ארלי רק היה נדמה כך, אבל פניה של ג'ואנה החווירו פתאום, והיא הסתובבה והסתלקה ביפחה קטנה, שצרמה באוזניו של צ'ארלי כאילו היא צווחה לעומתו שוב. אבל זה היה גרוע לפחות פי אלף. פי אלף.  מיד אחר כך הוא צנח על הרצפה, קובר את ראשו בידיו וחרטה עמוקה ממלאת אותו.

הזיכרון המר הזה עורר בצ'ארלי רצון עז לבכות. לא מספיק שהוא לא השיג את מה שרצה, כל המדינה עכשיו תחפש אחריו- בדיוק כמו שג'ואנה אמרה. אבל עכשיו הוא בלי ג'ואנה. הוא לבד. וג'ואנה... מי יודע מה איתה. צ'ארלי רצה לצעוק, לצרוח ולבכות בבת אחת.  כל גופו זעק במחאה כנגד הסבל שנגרם לו. למה, למה, למה?!

הפרק הקודם		הפרק הבא