השנה האחרונה

הקור של אוקטובר התחיל להפציע ברחבי הטירה. תלמידים בכל רחבי הטירה התחילו לקבל צעיפים ומעילים מהוריהם וללכת איתם כשהם מטיילים בחבורות במדשאות הרחבות, יושבים מתחת לערבה המפליקה ומפטפטים בינם לבין עצמם על הא ועל דא. בזמן האחרון נוויל היה נוהג להסתובב עם שיימוס, לונה וג'יני ולעשות שיעורים ביחד על הדשא הרטוב או לשבת מול האח המחממת במועדון ולדבר על המלחמה המתחוללת שם בחוץ (כמובן שלונה לא ישבה איתם במועדון, היא הייתה ברייבנקלו). חודש שלם הם לא שמעו מאף אחד מבחוץ או מחבריהם הטובים הארי, רון והרמיוני. המכתב היחיד שהם קיבלו אי פעם היה מלי ג'ורדן. מתברר שהוא הביא לג'יני מכשיר רדיו קטן עשוי מעץ שדרכו אפשר לשמוע תכנית שנקראת "מבט לפוטר" שמשודרת על ידי הקוסמים שמתנגדים לוולדמורט והוא השדרן הראשי שם. לי היה טוב בזה, הוא היה שדרן גם במשחקי הקווידיץ' בזמן לימודיו בהוגוורטס. הבעיה הייתה שהתוכנית תעלה לאוויר רק בעוד שלושה ימים.
בסך הכול, נראה היה שמשפחותיהם, חבריהם ומסדר עוף החול שכחו אותם. הם הרגישו לבד בעולם. מנותקים ממנו. תקועים בעולם אחר שנקרא "הוגוורטס". נוויל שוב נתקף עצבות כמו שקרה לו בשבוע הראשון והוא לא היה מגיע למלא שיעורים. הוא היה שוכב על מיטתו במועדון וחושב. חושב על הארי, על צבא דמבלדור. הוא לפעמים דמיין שאם הוא יחשוב יותר מדי חזק על הארי, הוא יופיע פתאום. זה, כמובן, לא קרה. אם השלישייה הייתה רוצה להגיע להוגוורטס, היא כבר הייתה מוצאת דרך. כבר עברו שלושה שבועות! 
יום שלישי בהיר במיוחד גרם לנוויל לצאת קצת מהמיטה ולהסתכל על החלון שמשקיף על המדשאות ועל הבקתה של האגריד, שם הוא ראה מחזה ממש מוזר. חבורה של אנשים עם ברדסים עמדו שם עם שרביטים שלופים. נראה היה שמתחולל שם מאבק בין האנשים עם הברדסים לבין התלמידים שבתוך הטירה. נוויל היה חייב לבדוק מה קורה. הוא לבש את נעליו, החליף לבגדי היום-יום שלו וירד למטה בריצה. בדרך הוא פגש את טרי בוט.
"אה טרי, מה קורה? בוקר טוב. אתה יודע מה קורה במדשאות?" נוויל שאל בסהרוריות.
"לא שמעת על העוצר?" התפלא טרי.
"המה?" שאל נוויל.
"העוצר, העוצר! אמיקוס ואלקטו קארו החליטו שאסור לצאת למדשאות. הם הציבו שם סוהרסנים ואוכלי מוות וחסמו את כל היציאות. הם השתגעו לגמרי."
"לא, הפעם הם ממש הגזימו," נוויל התלונן ורץ במהירות לאולם הכניסה.
כשהוא הגיע בהתנשפות הוא כבר ראה שכל התלמידים הסתלקו מהפתח. הוא התקרב לשם בצעדים קטנים כדי להביט מקרוב על המדשאות.
הוא ראה שם עשרות אם לא מאות אוכלי מוות עומדים בכניסה וסוהרסנים עם ברדסים שחורים מרחפים מעליה. הוא הסתלק מהמראה המזוויע בריצה.
"אנחנו חייבים לעשות משהו. קודם עינוי של תלמידים ואחרי זה עוצר?"
ג'יני', נוויל ושיימוס ישבו בשולחן של גריפינדור ושוחחו ביניהם. נוויל סיפר לחבריו בפה מלא אוכל על התסכול הרב שהוא חש כלפי הוגוורטס בזמן האחרון.
"אולי צריך לפנות לפרופסור מקגונגל?" שאלה ג'יני.
"לא, אין מצב, זה לא יעזור. אני חושב שצריך להחזיר את צבא דמבלדור," אמר נוויל.
ג'יני ושיימוס הסתכלו על נוויל בהבעת תדהמה מוחלטת. הוא המשיך להסביר; "כן, אני יודע שהארי לא פה. אבל האם באמת לכל מקרה שבו נצטרך לקנח את האף נקרא להארי? אולי אנחנו יכולים להיות עצמאיים לפעמים. אני בטוח שזה מה שהארי היה עושה אם הוא היה כאן עם סנייפ והאחים קארו." הוא צחקק בקרבו, הוא דיבר על הארי כאילו הוא מת.
"טוב, אמ, לי אין בעיה נראה לי," אמרה ג'יני.
"גם לי," אמר שיימוס.
"מצוין, אז חברי צבא דמבלדור הנוכחים הם: אני, אתם, לונה, לבנדר, פדמה ופרוואטי, טרי בוט, ארני מקמילן, דניס וקולין קריווי, מייקל קורנר, אנתוני גולדשטיין, סוזן בונס, חנה אבוט וזכריה סמית'. בסך הכול שישה עשר," ספר נוויל באצבעותיו, "שכחתי מישהו?"
"בלי קריווי, גם הם לא באו לבית הספר," אמר שיימוס.
"אז ארבעה עשר. הבעיה היא, איפה נפגשים?" שאל נוויל.
"מה הבעיה בחדר הנחיצות?" ג'יני שאלה בפליאה.
"סלית'רין יודעים איפה זה. לא, צריך מקום אחר. למישהו יש רעיון?"
"אולי הבקתה של האגריד. הרי הוא מת על דמבלדור ואם נגיד לו שקוראים לנו 'צבא דמבלדור' הוא בטוח יסכים. מה גם שאנחנו ממש קצת אנשים," הציע שיימוס.
שיימוס צודק, הם קצת. אולי הם חייבים להוסיף אליהם כמה אנשים חדשים. נוויל חשב מעט ואז החליט. "בסדר, אני אודיע לאנשים דרך האוניות המזויפות שלנו שנפגשים מחוץ לטירה בעשר בלילה," הוא אמר.
"ומה לגבי אוכלי המוות והסוהרסנים?" שאל שיימוס.
"אל תדאג, יש לי רעיון," נוויל חייך בערמומיות.
השעה הייתה עשר בלילה. נוויל חיכה ליד דלתות האלון כשהוא מכוסה בברדס שחור. הוא קצת חשש מן הבאות. מבין חריצי עיניו המתאמצות לראות, הוא הבחין בקבוצה של שלושה עשר תלמידים מתקרבים אליו בחופזה.
לפני שהוא הספיק להגיב זכריה סמית' הרים את שרביטו. 
"מה אתה עושה? זה אני, נוויל!"
"אה," אמר זכריה בטמטום, "הייתי בטוח שאתה אוכל מוות."
"אם הייתי אוכל מוות, אתה לא חושב שהייתי בחוץ?" שאל נוויל.
"לא יודע, אולי היה בא לך לנשנש איזה משהו מהמטבח," אמר זכריה.
נוויל דפק את ידו במצחו והתחיל לספור את ראשי האנשים. היו שם שלושה עשר בדיוק. מצוין, כולם פה.
"למה קראת לנו, נוויל?" שאל אנתוני, "במסר לא ציינת את הסיבה."
"אתם תבינו עוד מעט. אנחנו הולכים לבקתה של האגריד."
"אבל יש עוצר," צייצה לבנדר.
"בגלל זה אנחנו הולכים בשקט עם שרביטים שלופים. אני אוכל מוות שאמרו לי לקחת אתכם ליער האסור לעונש, מובן?" שאל נוויל.
כל החבורה הנהנה. נוויל הפנה את גבו אליהם ויצא למדשאות. היה קפוא בחוץ. הם הלכו בצעדים מתונים עם שרביטים תחובים בתוך גלימותיהם. עד שלפתע...
"עצרו," הם שמעו קול גבוה וקר לפניהם. נוויל סימן להם לעצור כשהוא מרים את ידו.
"סוורוס סנייפ אמר לי להביא את התלמידים האלה ליער האסור. הם נתפסו אחרי כיבוי אורות מחוץ לחדריהם,"  נוויל אמר בביטחון בקול גבוה.
"כשאני הייתי ילד, תמיד היינו מסתובבים מחוץ לחדרים ודמבלדור אף פעם לא תפס אותנו. טוב, הוא היה זקן מדי. ס'תכל איך הוא גמר," גיחך אוכל המוות.
נוויל קמץ את ידו לאגרוף אך אילץ את עצמו לשתוק. הם המשיכו ללכת בשתיקה.
"רגע," קרא שוב אוכל המוות ונוויל הסתובב שנית. "אני לא מכיר אותך, מה שמך?" 
"אני הוא דולוחוב," אמר נוויל בלחץ, זה היה השם הראשון שעלה לו לראש. הוא זכר את השם הזה מהרכבת ביום הראשון.
"רגע, אבל אני הוא דולוחוב," אמר אוכל המוות בתדהמה.
נוויל השתנק. איך הוא לא זיהה את האיש מהרכבת? הוא ניסה להצדיק את עצמו שעברו כבר שלושה שבועות. הגלגלים במוחו של נוויל הסתובבו במהירות מסחררת. מה לעשות?
"רגע! אתה לא-?" אבל לפני שדולוחוב הספיק להשלים את המשפט נוויל שלח לעברו קללה והוא נפל בחוזקה על הרצפה.
"זה על מה שעשית לי באחד בספטמבר," אמר נוויל ודילג מעל גופו של דולוחוב.
"קדימה, רוצו!" צרח נוויל.
החבורה התחילה לרוץ במהירות. מכול עבר שלחו אליהם קללות. הם היו בעיצומו של קרב. לונה שלחה קללת נעילת גוף והפילה איזה אוכל מוות בדרכה. ג'יני שחררה פטרונוס כדי להיפטר מסוהרסן ששעט לעברם. לא היה להם סיכוי להגיע לבקתה של האגריד בזמן והם גם לא יהיו מוגנים שם.
"לתוך היער האסור!" צרח נוויל.
"אין מצב!" צעקו כל הבנות כאחד.
"אין ברירה! מהר!" נוויל צרח להם מעל כל המולת הקרב.
הוא הסתובב ונשאר להילחם עם אוכל מוות אחד. ההוא קפץ ודילג וכמעט הפיל את נוויל. בסוף נוויל שלח לו קללה שהצליחה להיפטר ממנו. הם רצו בשאגה לעבר היער. נוויל היה המאסף. הוא רץ ליער כשמיליון קללות נשלחות לעברו.
נוויל קפץ מעל העץ האחרון ונכנס. חושך אימים. נשמע שהקרב שבחוץ נגמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא