give me love

לא האמנתי שעוד שנה עברה.

דראקו לא יצר איתי קשר כל הקיץ. לא שלח מכתב. שום מילה. כלום.

הייתי מאוד מבולבלת.

מערכת היחסים שלנו מאוד מורכבת. אנחנו לא אמורים להיראות בציבור, לא משנה איפה.

אבל גם כשאנחנו לבד הוא לא מדבר הרבה. רוב הזמן אנחנו פשוט עומדים אחד ליד השני בשקט, בלי לומר מילה. עד סוף השנה הזו.

יכול להיות שמשהו קרה לו?

כשהגעתי לרכבת חיפשתי אותו אבל לא היה לו שום זכר, לא ראיתי אותו בשום מקום. הייתי מאוד מאוכזבת, ומאוד מודאגת.

לא ראיתי אותו בטקס המיון של תלמידי השנה הראשונה או בסעודה.

לבסוף, כשסיימנו לאכול ופרופסור דמבלדור נאם את נאומו, ראיתי אותו, אבל ברגע שרציתי לגשת אליו ובכלל לא היה לי אכפת שהיו תלמידים סביבנו, הוא נעלם.

לא הצלחתי להירדם באותו לילה ממחשבה על מה עובר עליו. או אולי... מה עובר עליי?

יכול להיות שהוא רוצה להיפרד ממני? הרי אם זה המצב הוא פשוט צריך לבוא ולומר את זה! אני מאמינה שהוא מסוגל, לא?

הרגשתי שאני משתגעת.

היינו בדרך לשיעור שיקויים כשהחברה שלי לא הפסיקה לדבר על כמה היא מרוצה מהציונים שלה משנה שעברה.

נכנסנו לכיתה כשהפרופסור התחיל לדבר והסיר את מכסה הקדרה שהייתה לפניו.

שיקוי אהבה.

זה היה הריח הכי מדהים שאי פעם נתקלתי בו. דשא אחרי גשם, ריח של ספר חדש ו...

המוח שלי היה עסוק בלחשוב על דראקו מאלפוי. 

"ממש הייתי רוצה להשתמש בזה פעם..." היא לחשה לי באוזן.

הייתי לחלויטן לא מרוכזת ולא הקשבתי לה, "מה אמרת?"

"מה קורה לך?!"

במשך השבועיים הראשונים דראקו המשיך להתעלם ולהתחמק ממני. כל פעם שרציתי לגשת אליו הוא נעלם ולא הצלחתי למצוא אותו, לא משנה איפה חיפשתי.

זה נמאס עליי.

אחרי כמה ימים הצלחתי לתפוס אותו והייתה לי הזדדמנות לדבר איתו.

התלמידים במסדרון נכנסו לכיתות שלהם ובדרך פלא נשארנו רק שנינו במסדרון.

"מה קורה?!" שאלתי בכעס.

הוא הסתובב להסתכל עליי והשתקפו אליו פנים עייפות וטרודות.

"אפשר לדבר על זה אחר כך?" הוא אמר.

"ממש לא! אתה מתחתק ממני, מה הולך?!"

לקח לו המון זמן לענות.

"נו?" לחצתי עליו.

"אנחנו לא יכולים לעשות את זה יותר" הוא אמר ונכנס לכיתה הקרובה ביותר, משאיר אותי מאחור.

בסופי השבוע במהלך היציאות להוגסמיד יצאתי בחוסר חשק, לא מרבה לדבר, בוהה בבירצפת שלי.

כל כך כעסתי עליו, הרגשתי כל כך פגועה. זה לא יכול לקרות.

כמה שלא רציתי לדבר עם דראקו, להיתקל בו, ככה גם רציתי לדבר איתו, לברר דברים.

מה קורה איתו? מה לא בסדר איתי?

למזלי, או לצערי לא ראיתי אותו. מה גורם לו לוותר על סוף שבוע כזה נפלא כביכול, אני?

באחד מסופי השבוע בהוגסמיד, בדרך חזרה להגוורטס שמעתי מה קרה לאחת הבנות מגריפינדור, קייטי בל, קוללה או משהו כזה.

דברים כאלו יכולים לקרות מתחת לאף של פרופסור דמבלדור?

הוזמנתי למסיבה של פרופסור סלגהורן בחג המולד ע"י מישהו, ולמרות שלא היה לי חשק החברות שלי שכנעו אותי.

זה הזכיר לי קצת את נשף חג המולד מלפני שנתיים, רק שכל כך הרבה השתנה מסביב- כל החברות שלי עזבו ומצאתי את עצמי מחפשת חברות חדשות, מנסה לא להיות תלויה באחותי.

כמובן שהייתי מאוד שמחה שהוזמנתי למסיבה, ההזדמנות להנות לערב אחד, ללא דאגות, קסמה לי.

המקום היה מקושט כל כך יפה, אבל הרגשתי כל כך אבודה שם.

פילץ' השרת נכנס עם האדם האחרון שרציתי לראות הערב, או בכלל. מאלפוי.

לא ידעתי מה אני אמורה להרגיש כלפיו. כל כך פגועה, כל כך כועסת, אבל כל כך חסר לי.

אני לא יכולה לוותר עליו כל כך מהר.

פרופסור סלגהורן הזמין אותו להישאר "זה חג המולד" הוא אמר.

דראקו נראה אומלל. התפללתי שהוא לא יישאר, רק רציתי להנות הערב.

אבל כשהוא עזב עם פרופסור סנייפ

הרגשתי צורך ללכת אחריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא