מכשפה מלכותית

נשמעו קולות עמומים, מלווים ברעש של רכבת נוסעת. עיניה של אדלן היו פקוחות לכדי חריץ קטן, וכל מה שהצליחה לראות היו אנשים מדברים.

אט אט, הרגישה אדלן את הכרתה חוזרת אליה במלואה, והזדקפה במיטתה (שככל הנראה מישהו השכיב אותה שם), פוקחת את עיניה ומביטה סביב.

היא הבחינה באיש קשור בחבלים זוהרים ופיו חסום, בפינת החדר. אבל אז הבינה אדלן שהיא עדיין ברכבת, ושזהו קרון, ולא חדר.

האיש בעל השער הג'ינג'י, שאדלן הצליחה לזכור ששמו הוא רון, עמד ודיבר עם האיש הממושקף בעל השער השחור כלילה, שאדלן זכרה מהרציף.

זיכרונה החל להכות בה במהרה, והיא החלה להיזכר מה קרה. היא זכרה את האיש בעל השרביט, ואת מה שזעק, לפני שהיא עצמה התעלפה.

היא סברה שמישהו העביר אותה למיטה הזו אחרי שהיתעלפה. היא גם זכרה את רון, שגם הוא היה בזמן המתקפה.

"הו, אני רואה שהתעוררת סוף כל סוף. מדאם פולייר אמרה שסביר להניח שתתעוררי רק כשניהיה בהוגוורטס, את כנראה חזקה יותר מכפי שחשבנו." אמר רון.

אדלן רק בהתה בו, מחקה להסברים למה שקרה לפני שהתעלפה. וכשאלו לא באו, שאלה, "מ.. מה קרה לי? איך התעלפתי?"

האיש הממושקף, שאדלן נזכרה בשמו, התיישב על מיטתה לידה, ופתח פיו לשאת דברים.

"ככל הנראה, את הותקפת ברכבת, כרבע שעה לאחר שיצאנו מהרציף. למזלך הרב, רון בדיוק סייר באיזור, והבחין שאת מותקפת.

הוא שיתק את האיש שתקף אותך, והקללה שהיית נתונה תחתה הופסקה, ואת התעלפת. מהרנו להעביר אותך לכאן, ומדאם פולייר, האחות של רכבת האקספרס, דאגה לטפל בך ככל יכולתה.

"האם יש משהו שאת רוצה לספר לי עליו, אדלן?" שאל הארי פוטר.

אדלן לא הבינה את שאלתו. מה היא צריכה לספר לו. הארי, שחיכה לתשובה, שאל שוב, הפעם הסביר את עצמו,

"האם ידוע לך על גורם מסויים שרצה לדבר איתך בתא שבו היית בזמן שהותקפת? חשוב שתספרי לי את האמת, כך נוכל לחקור את העיניין הכי טוב ובצורה הכי מועילה."

אדלן הבינה שהוא כנראה מתכוון למכתב המוזר שקיבלה יום קודם. היא חשבה לרגע אם כדאי לספר להארי עליו, ולבסוף החליטה,

"אתמול..." החלה לומר, "אתמול קיבלתי מכתב, ובו מישהו רשם שהוא רוצה לדבר איתי... הוא רשם לי לפגוש אותו בקרון החמישי בתא האחרון."

הארי הנהן בראשו. "והאם היה שם על המכתב? האם ידוע לך מ שלח אותו?" שאל.

אדלן ניענעה את ראשה לשלילה.

"תראי, אדלן," פתח הארי, "את בוודאי מודעת למעמדך בחברה, להיותך נסיכה. ישנם כמה אנשים שלא סבורים שנסיכה מצרפת, או נסיכה בכלל, צריכים ללמוד בבית ספר לקוסמים.

הם סבורים שכשהמעמדות הגבוהים בחברה שלנו מתערבים בעולם הקוסמים, זה יוצר סיכסוך כלשהו, אפילו איום.

"אותם אנשים רוצים לפגוע בך, וכך לגרום לכך שאנשים ממעמד גבוה כמו שלך לא יהיו קוסמים. אני רוצה שתבטיחי לי, שתיהיי זהירה לאורך כל השנה הזו בהוגוורטס.

מלבד חג המולד, את תישארי בבית הספר עד סוף שנת הלימודים. אני ועוד אנשים מנסים לעצר את הגורמים שמנסים לפגוע בך, אך אין ביכולתנו לעצור אותם עכשיו ומייד.

לשם כך דרוש מחקר מעמיק.

"את מבטיחה שתיהיי זהירה השנה?"

אדלן הנהנה לאות הסכמה.

"יפה," המשיך הארי, "נשארה לי רק שאלה אחת. את יודעת היכן המכתב שקיבלת?"

אדלן נסתה להיזכר היכן הניחה את המכתב לאחרונה, אך לא מצאה את התשובה. במשך כמה דקות רק נסתה להיזכ, וכמו במטה קסם הופיע פתאום לינקריץ' בחלון הרכבת, ובמקורו תחוב פתק.

אדלן השתוקקה לקום מהמיטה ולפתוח את החלון, אך גילתה כי אין לה כוחות לעשות זאת. הארי, לעומת זאת, קם ופתח את חלון הקרון ולינקריץ' נכנס בצווחה את הקרון.

הוא הושיט את המכתב לאדלן, והיא בתגובה ליטפה את ראשו הנוצתי.

"ינשוף מיוחד יש לך שם," אמר הארי כבדרך אגב.

הוא הרים את המכתב שהיה על מיטתה של אדלן, וקרא אותו.

"האם זה המכתב שקיבלת אתמול?" הוא שאל, והראה לאדלן את הכתוב במכתב. היא הנהנה והארי נראה מרוצה.

"אני לא יודע מאיפה הינשוף שלך הביא את זה, אבל אפשר לומר שהוא מאוד חכם."

פתאום, נפתחה הדלת בסערה, ואלבוס סוורוס פוטר נכנס את התא בקרון.

"שמעתי... ש.. אדלן... כאן..." הוא אמר בהתנשפות.

אדלן חשה איך היא מסמיקה קלות, אך הארי נראה זעוף.

"תצא החוצה, אלבוס. אדלן זקוקה למנוחה." אלבוס עצמו נראה מופתע למצוא את אביו בתא, אך סבר כי אין להרגיז את אביו במצבים כמו אלה.

הוא יצא בזהירות מהתא, סוגר אחריו את הדלת.

לאחר שעה של נסיעה, הגיעה הרכבת להוגוורטס. אדלן כבר הספיקה לאזור את כוחותיה ולהתלבש במדי בית הספר, אף שמדאם פולייר נזפה בה ואמרה שהיא צריכה לנוח.

זרם של תלמידים בכל הגילאים שטף את מסדרונות הרכבת. כשיצאה אדלן מתא המרפאה,הבחינה באלבוס יושב ליד הדלת ומחכה.

"היי," אמרה לו, ונימה של עייפות קלה נשמעה בקולה.

"הו שלום אדלן! חיכיתי לך כאן שעה! אני שמח שיצאת מזה בשלום, שמעתי את מדאם פולייר אומרת שיכול להיות שנגרם לך נזק תמידי... או משהו כזה."

אדלן ציחקקה, וקיפצצה קצת במקומה, כדי להראות שהיא עדיין בריאה. 

לפתע הגיח נער בלונדיני מאחד מתאי הרכבת.

"היי סקורפיוס!" אמר אלבוס אל הילד הבלונדיני.

"היי אלבוס. זוהי החברה שלך שמה?" 

פניהם של אלבוס ושל אדלן נהפכו אדומים כמו עגבנייה בשלה במיוחד.

"לא..." אמר אלבוס, ונימה קטנה של עצב, שאף אחד לא הבחין בה הייתה בקולו. "היא הנסיכה, אדלן, אתה לא שמעת?"

פניו של סקורפיוס הוארו לפתע. ניכר עליו שהוא רחש כבוד אל אדלן. "כמובן ששמעתי! אבא לא מפסיק לדבר על כך מאז שנודע לו שנסיכה לומדת בהוגוורטס!"

פניה של אדלן נהפכו אדומים עוד יותר, אם זה אפשרי.

היא חייכה חיוך מתוק אל סקורפיוס, והוא קד לה קידה קטנה, והשלושה התפקעו מצחוק.

"אתה הראשון שקד לי קידה, אתה יודע. זה כבר לא ממש נהוג... יותר מנהג של שנות השבעים." אמרה אדלן. עכשיו היה תורו של סקורפיוס להסמיק.

הם ירדו מהרכבת, ושמעו קול קורא לעברם, "היי! אתם שמה! אתם פה תלמידי שנה ראשונה? קדימה, בואו תצטרפו אלינו!"

איש רחב וגבוה מאוד, הופיע לפניהם. "האגריד!" צעק אלבוס. הוא תפס בידיהם של אדלן וסקורפיוס המבולבלים, והוביל אותם אל הענק למחצה.

"הו, את שמה זו אדלן? הנסיכה אדלן?" שאל.

אדלן הנהנה והתקדמה לעברו. האיש הענק נראה לה חביב מאוד, וניכר עליו שעבר הרבה בחייו.

"אני פה הוא האגריד, רובאוס האגריד. נעים לפגוש אותך. פרופסור מקגונגל פה אמרה לי שאפגוש אותך." אדלן המשיכה והאדימה. קבלת מחמאות היה הצד החלש שלה.

היא הצטרפה אל אלבוס וסקורפיוס, שהלכו בין ההמון של תלמידי השנה הראשונה. 

לראשונה בחייה, הרגישה אדלן שייכת.

זה הפרק היחיד להיום אז.... תצטרכו לחכות לפעם הבאה!

הפרק הקודם		הפרק הבא