הפוטר שאין לנקוב בשמו

פרק אחרון! מצטער שהפאנפיק קצת מוזר. פשוט מצד אחד נמאס לי מהפאנפיק. אבל מצד שני אני לא רוצה לנטוש בגלל שהרבה אוהבים את זה. מקווה שאתם מבינים.

דמבלדור התחיל להתעופף באולם הגדול כמו אוכל מוות- והוא היה אוכל מוות.

האות האפל התנוסס בתקרה המכושפת.
המולה גדולה.
כל התלמידים והמורים קמו ונהיה אי סדר.
רק טום המשיך לשבת בשלווה.
הוא הוציא את שרביטו והניף אותו.
הוא מוכן לשלוח את הקללה שאין עליה מחילה.
"אבדה קדברה!", קרא טום והצביע על השרביט ישר לכיוונו של דמבלדור.
סילון אור ירוק עף לעברו, ואז הוא צנח על הרצפה ללא רוח חיים.
כל התלמידים והמורים בהו בטום.
"מאיפה אתה יודע את הקללה הזאת", הצליחה לבסוף לומר הפרופסור מקגונגל.
טום רק שתק.
הוא רצה שהאדמה תבלע אותו.
הוא לא רצה לראות את כל התלמידים.
הוא רצה שבית הספר לא יהיה במצב כזה.
אבל לפתע הוא הרגיש כאב חד בצלקת.
אדון וגברת בלק סיפרו לו שזה סימן שהארי פוטר קרוב.
דלתות האולם נפתחו.
אבל אף אחד לא היה בפתח.
"טום.... רידל... "
טום בלע את רוקו.
לפתע מישהו הופיע זר.
הפנים שלו היו מכוסים בברדס, והילה אפורה אפפה אותו.
ידיו היו חיוורות, והוא החזיק בשרביט.
"הילד שנשאר בחיים", אמר הארי פוטר.
כל הנוכחים באולם זזו הצידה.
טום עמד מול האדם שרצח את הוריו.
ועכשיו זה הזמן לנקום בו.
"אני באתי להרוג אותך", אמר הארי פוטר.
"שמתי לב", השיב טום, והניף את שרביטו.
"מישהו מתנגד?", שאל הארי.
כל התלמידים והמורים הנידו בראשיהם.
"אקספלירמוס!", קרא הארי.
שרביטו של טום עף.
"אינקרצרוס!", חבלים עטפו את גופו של טום.
"ולקללה האחרונה", אמר הארי, וליטף את שרביטו.
"אבדה קדברה!", קרא טום.
את מה שקרה באותו רגע, היה אפשר לרשום בספרי ההיסטוריה של הקוסמים.
האדם הראשון שהטיל את הקללה ההורגת ללא שרביט.
סילון אור ירוק נורה מחזהו של טום.
נשמע פיצוץ רם.
התקרה נרעדה.
דלתות האולם נפלו.
התלמידים השתנקו.
אחר כך, לא היה ניתן לראות כלום- אור מסנוור הציף את האולם.
וטום נהדף אחורה כשהחבלים הכורכים את גופו נעלמים.
האור נעלם, וגם הנרות באולם כבו.
זה היה חושך מצרים.
אפילו התקרה כבר לא הייתה מכושפת.
טום החל לגשש את הרצפה בחיפוש אחר שרביטו שעפה בקללת הפירוק מנשק.
לבסוף הוא מצא.
"לומוס", לחש טום.
אור בקע מקצה שרביטו.
כל התלמידים והמורים אמרו גם "לומוס".
עכשיו היה ניתן לראות בירור את גופתו של הארי פוטר- הקוסם האפל שאין לנקוב בשמו...

הסוף!

בטח ציפיתם לסוף יותר טוב.

ואתם בטח חושבים שטום לא קיבל סוף טוב.
אז תדעו שלא תמיד יש סוף טוב.

בעצם יש המשך... המשך קצרצר:

הארי התעורר בבהלה.

הוא ניגב את הזיעה מפניו.

הוא עוד זכר את החלום המוזר, שמשום מה הרגיש מאוד מציאותי.

"אתה בסדר", שאלה אשתו, ג'יני, שהתעוררה גם.

"כן. אני חושב שכן", אמר הארי.

הוא לא רצה לספר כי הוא הרגיש שזה יהיה די מטופש.

הוא התהפך לצד השני, וחזר לישון...

הפרק הקודם