הבית החמישי // גמור

התעוררתי בדיוק בשתיים עשרה בלילה לקראת השיחה שלי עם שרלוט.

מי אני? מה אני? יש סיכוי שאני אולי אצא מהשיחה הזאת בידיעה שאני חייזר.

ירדתי במדרגות בזהירות והגעתי לבית סלת'רין. ואז שרלוט הופיעה מתוך הדלת.

"סוף סוף הגעת!", היא חייכה אליי, "יש לנו הרבה מה להשלים!", ואז היא חיבקה אותי.

מישום מה, זה דווקא הרגיש לי נכון לחבק מישהי שהכרתי לפני שעתיים.

"אני לא מאמינה שאני אשכרה פוגשת את מיי וינק!", היא ממש התלהבה.

"אבל אני כאילו, התאומה שלך".

"או נכון, לא סיפרתי לך כלום", היא נעצה את ידה בלחייה מסתכלת עליי וחושבת.

"או קיי, את היית אמורה להיות בסלת'רין", רגע, ס-ל-ת'-ר-י-ן!?!

"אנחנו מדברות על אותו הסלת'רין?".

"נו, הסלת'רין שאני נמצאת בו!", שוק.

אחרי שנרגעתי היא סיפרה לי: איך הגעתי למצב שבו אני נמצאת על פתח דלתו של השכן איגור רוזנפלד (שעד לפני שעתיים הייתי בטוחה שהוא אבא שלי).

אז זה התחיל ככה: לאימא ואבא שלנו נולדו זוג תאומות: שרלוט ומיי. תמיד, הם והסובבים אותם הרגישו משהו מוזר במיי, שהם לא יכולים לשלוט בו, משהו - אפל.

הם הלכו לחוזה עתידות שברגע שראה את מיי, הוא קפץ לעבר שרביטו וכיוון אותו אלייה, אבל, היא לא החלה לבכות כמו כל תינוק רגיל, היא דווקא צחקה.

בלי יותר מידי מילים, חוזה העתידות העיף את ההורים משם כשהוא חוזר על המשפט: "הילדה חייבות להיעלם, היא תחזיר את הלורד".

הם חזרו הביתה מתוסכלים, והסתכלו לעבר החלון על הבית השכן של מר רוזנפלד הנחמד ששמע מוזיקה.

הם החליטו החלטה קשה מאוד: להעביר את מיי לאיגור כל עוד היא מספיק קטנה.

הם ידעו שהם צריכים לשלוח אותה לסלת'רין שתלמד להתמודד עם האופל שבה.

הם שמו את מיי הקטנה בתוך סלסילת פירות גדולה וכתבו לאיגור פתק חשוב ששינה את חייה: "תלמד אותה סלת'רין".

רק עכשיו שמתי לב שרשמתי הכל בגוף שלישי אבל אין לי כוח לשנות.

סליחה שלא העליתי הרבה זמן...

בברכה, א"א 

הפרק הקודם		הפרק הבא